על 'מסע הכומתה' של עם ישראל - לפרשת מסעי תשע"ד

בשעה ששורות אלו נכתבות, עדיין נמשכת המלחמה, הקרויה "מבצע צוק איתן" ואנו מתפללים לשלומם של חיילנו ולרפואתם של הפצועים. 
השבת נסיים אי"ה את ספר 'במדבר' ושם הפרשה החותמת את הספר מדבר בעד עצמו – "מסעי". למעשה, כל ספר 'במדבר' הינו סיפור המסע לארץ ישראל, מסע שהיה אמור להימשך מספר ימים מצומצם ובפועל נמשך ארבעים שנה. פרשתנו חותמת את סיפורו המיוחד של עם ישראל במסע הארוך לארץ המובטחת. 
אין ספק, שאם דורנו המפונק היה נאלץ לעבור את המסע הארוך והמפרך הזה במדבר, לא היה מצליח לשרוד אותו. ברור אמנם, שגם דור המדבר שרד אותו בזכות הניסים הגדולים שהיו להם ואעפ"כ אין הדבר פשוט וקל כל עיקר. 
שאלת השאלות בפרשתנו מוצגת כבר בתחילתה על ידי רש"י בפסוק הראשון ומנוסחת בקצרה: "למה נכתבו המסעות הללו?". 
ניתן לומר, שרש"י שאל את השאלה בעדינות רבה. אם יורשה לי, הייתי מוסיף הסבר לשאלתו – הרי התורה חסה על מילותיה ומכל קוצו של יו"ד אנו דורשים תילי-תילים של הלכות, ואילו כאן, התורה מנדבת 44 פסוקים לספר את המסעות בפרוטרוט, מאין בדיוק נסעו והיכן חנו וכו' . יתרה מזו,  נראה לכאורה חסר חשיבות להביא את כל הרשימה, שהרי היה ניתן להסתפק בשניים-שלושה מקומות, או לחילופין, ניתן היה לציין באופן כללי, שבני ישראל נסעו במדבר כך וכך שנים וכך וכך מסעות ותו לא. אריכות זו על שום מה?! 
רש"י עונה שתי תשובות חשובות מאוד: 
א] פירוט המסעות חשוב, כדי שלא יתקבל הרושם, שהואיל והיו כל-כך הרבה מסעות, אז למעשה הקב"ה כביכול העניש את עם ישראל  פעמיים –  האחת, שהשאיר אותם במדבר למשך תקופה כה ארוכה, ושנית – שהיינו טועים לומר ח"ו, שהקב"ה 'טרטר' אותם באכזריות ללא הפסקות במהלך כל ארבעים השנים. לכך, דאגה התורה לספר לנו בפירוט רב, שבמשך שלושים-ושמונה שנים חוו עמ"י רק עשרים מסעות, בשנה הראשונה לפני חטא המרגלים נעו ב- י"ד מסעות ועוד שמונה מסעות היו לאחר מיתת אהרון, בשנת הארבעים לצאתם ממצרים. כמובן, שהסבר זה אינו בא להמעיט מהקושי, אך נותן לנו פרופורציות אחרות לתקופת המסעות. 
ב] בפירושו השני, אומר רש"י, שסיבת פרוט כל המסעות, כדי ללמדנו ערך מאוד מרכזי וחשוב ביהדות והוא "הכרת הטוב". ורש"י מביא משל: "למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק כדי לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך…". וביאור המשל, שלאבא המלך היה חשוב מאוד לעבור שוב ממקום למקום, כדי לתזכר את בנו, שהדבר לא היה פשוט וכמה מאמצים נדרשו ממנו כאב בזמן המסע לרפואתו,  והאב מצפה, שהבן יבין עד כמה הוא, האבא, השקיע והשתדל עבורו. כך גם כאן רצתה התורה ללמדנו, שבכל מקום שמוזכר נדע, שהיה "סיפור" ורצה הקב"ה שנפתח את רגש 'הכרת הטוב' על כל המהלך הגדול הזה שנקרא המסע לארץ ישראל. 
ברצוני להוסיף עוד טעם נוסף לפירוט המסעות, מתוך חוויה אישית שחוויתי לפני למעלה מ-40 שנה, בהיותי חייל בשרות סדיר בגדוד הנח"ל המוצנח דרך ישיבות ההסדר. בימים ההם, יצאנו ל'מסע-כומתה', שהחל ב"קולה" (היום ליד אלעד/ראש-העין) ועד הבסיס בבית-צחור שליד בית-לחם, מסע של למעלה ממאה ק"מ, כל זה כדי לקבל את הכומתה האדומה הנחשקת. המסע, שהחל בשעה 14:00 היה מפרך ביותר, ולפנות בוקר שמחנו לראות סוף-סוף את אורות הבסיס מרחוק, דבר שעודד אותנו לצעוד בשארית כוחותינו כדי לסיים את המסע. כשהגענו לשער המחנה, עצר המפקד את הכניסה למחנה ואמר: "קיבלנו הוראה להמשיך הלאה לכיוון ההרודיון!". קולות השבר נשמעו למרחוק וחלק מהחיילים התיישבו מחוסרי כוחות ומאוכזבים. אך בלית ברירה, המשכנו במסע שבורים ורצוצים, כשלפתע, לאחר כמאה מטרים בלבד, עצר המפקד והסביר לנו, שכחיילים אנו צפויים לשינויים ברגע האחרון ותמיד צריכים להיות מוכנים לסיסמא ש"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר". 
סיפור זה הינו אחד האירועים המכוננים בזיכרוני מהשרות הצבאי, ולענ"ד, רצתה התורה לצרוב בזיכרון הלאומי ובתודעתנו את מבחן האמונה העצום ואת היכולת להפנים, שניתן לעשות דברים גם כשנראה שהם בלתי-אפשריים או קשים ביותר. אימון ה'טירונות' הראשון שעבר עם-ישראל בצאתו ממצרים הוא 'אימון האמונה' בקב"ה. עם ישראל נע במדבר ממסע למסע, זקנים נשים וטף, כאשר הגיעה הפקודה האלוקית של ענן השכינה וציווי זה התרחש לעתים לאחר שצעדו ימים ארוכים. וסוף-סוף הגיעו וחנו במקום נוח עם מעינות-מים, הורידו את כל הציוד וקיוו והתפללו שישהו במקום זמן ממושך. ומה רבה אכזבתם, כאשר לעתים נעלה הענן לאחר יום או יומיים ונאלצו לקפל את כל הציוד ולהמשיך לצעוד. ניתן לתאר איזו אכזבה וקושי חשו עם-ישראל במדבר. וגרוע מכך, אם הגיעו למקום רע, ללא צל ומים, וקיוו והתפללו שהענן יסתלק משם מהר ודווקא שם נאלצו לשהות זמן ממושך. וכי יש לנו ניסיון גדול מזה?  ואעפ"כ, עם ישראל המשיך במסע לארץ ישראל. 
לא לחינם משבח הנביא ירמיהו את עם ישראל: "הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמור: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלותָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". 
אין יותר מתאים לסיים את ספר במדבר בספור המסעות של עם ישראל, לפרט אותם ולדבר בהם, ולטעמי זה מעט מדי לניסיון הגדול והעצום שחוו במסעותיהם, שכל אחד ממסעות אלה היא התמודדות בפני עצמה ובמיוחד חוסר הוודאות מתי יוצאים ומתי נחים. 
נתפלל להקב"ה, שהניסיון הקשה שעובר עלינו עתה, של מלחמה על ארצנו הקדושה, יסתיים בקרוב, נמשיך לגלות אחדות עצומה ואהבה לכל יהודי באשר הוא יהודי גם בעתות שלום ובזכות האחדות העצומה שקיימת בימים אלו, נזכה לעמוד בניסיון הזה ולצאת מחוזקים ואיתנים, אכי"ר!