להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

אני פותח בנימה אישית את מאמרי זה, לכבוד הזכות הגדולה שזיכנו הקב"ה השבוע לחתן את נכדתנו מלכה תחי' עם מנחם נ"י, תלמיד ישיבת ההסדר 'הר ברכה' ואקדיש מאמר זה לכבוד האירוע המרגש והמשמח הזה ולקראת שבת "שבע ברכות" שנחגוג אי"ה השבת ב'הר ברכה'.

בפרשתנו בפרק י' מופיעים עשרה פסוקים, שבהן משה רבנו נצטווה לעשות שתי חצוצרות כסף, שתפקידם לזמן אליו את העדה ולמסע של המחנות. בפשטות, מדובר במשימה 'טכנית', אמצעי תקשורת שהיה בזמנם. ברם, רואים שהקב"ה מועיד לחצוצרות גם מעמד של כמין תפילה, וזה כאשר האויבים יוזמים מלחמה, ולא במלחמה יזומה של עם-ישראל, ואז יש לתקוע בחצוצרות ולהיזכר לפני ה'. ופעם נוספת לא בעת צרה, אלא אדרבה בזמן שמחה – וזה לשון הכתוב –

"וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹ֣לֹתֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם" (י', י').

למה מתכוונת התורה "וביום שמחתכם"? לאיזו שמחה מתכוונת התורה, שהרי את מועדי ישראל וזמניהם כולנו יודעים?!

לדעת האבן עזרא, מכיוון שההקשר של ציווי החצוצרות הוא גם בנושא המלחמה – 'כי תבוא מלחמה בארצכם' וכו' – לכן 'יום שמחתכם' מתייחס לשמחה שתפרוץ כתוצאה מהניצחון במלחמה, או לאחר שיבת הלוחמים הביתה, וזה  לשונו –

"וביום שמחתכם ובמועדיכם – ששבתם מארץ אויב, או ניצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי  חנוכה…".

רבינו מיוחס בן אליהו (בן המאה-12) מחכמי יוון, טוען ש'יום שמחתכם' הוא בכלל שמחת בית השואבה, מתוך מה שנאמר בחז"ל – "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – ולכן המושג 'שמחה' שייך לשמחה זו.

בספרי מובאת דעה, ש'יום שמחתכם' הוא יום השבת וזה כמובן יש לבאר, שהרי בשבת אין חובת שמחה ואלה הם דברי רבי יעקב 'בעל הטורים' המוצא לזה רמז בגימטריא –

"שמחתכם. בגימטריא גם ביום השבת".

לפני שנבאר את הקשר בין השבת לשמחה, חשוב להביא כהקדמה את דברי הרש"ר הירש להגדרה של 'מהי שמחה', וזה לשונו –

"נעיר תחילה ש'שמחה' איננה דוקא אותו מצב רוח מרומם שנגרם על ידי סיבה מיוחדת, אלא היא כוללת גם את הרגשת טוב הלב, את החדווה הפנימית של הנפש שהייתה ראויה למלא את ישותנו תמיד…".

במילים פשוטות, 'שמחה' היא לאו דווקא איזו שמחה מתפרצת בגלל אירוע מסוים, אלא הרגשה פנימית כשטוב לך ואתה מרגיש שלמות פנימית כפי שאתה חי ופועל, וזה באדם היחיד. מוסיף הרש"ר הירש, שבעם ישראל הגדרה זו של שמחה היא בוודאי תוצאה של שביעות רצון, וזה לשונו –

"…קל וחומר הדברים אמורים בכלל האומה שמדובר בו כאן, כי האומה איננה יודעת לא מוות ולא עוני – אין ציבור מת ואין ציבור עני (תמורה טו ע"ב…). ושמחת תמיד שרויה בייחוד בבית המקדש; שהרי שם בית ה' של מקדש התורה, שהמוות והאבל לא יבואו בשעריו, ותחת קרן האור של שכינת ה' תפרח רק שמחה של מצוה. מִתְאַמֵּת שם הרעיון "שהשמחה במעונו", והכל שומעים את הקול הקורא: "עבדו את – ה' בשמחה" (תהלים ק, ב); ושם כל יום רגיל ראוי להיקרא "יום שמחה". וכינוי זה נאמר כאן רק כניגוד ל"יום הצרה" של הפסוק הקודם, כי עזיבת ה' הביאה שם צרה וצוקה על האומה. משום כך אפשר בהחלט ש"יום שמחתכם" רומז לקרבן התמיד, ואילו השבתות כלולות ב"מועדיכם…".

מסיק רש"ר הירש, שבוודאי השבת ראויה להיקרא 'יום שמחה', כי אם כל יום מימות השבוע שלא התרחשה בו צרה מיוחדת ראוי להיקרא יום שמחה, אז בוודאי יום השבת –

"…כי השבת מוקדשת לדעת ה' בייחוד, והרעיון המחדיר רוח שמחה בכל מלאכת ימי המעשה הוא עיקר תוכנה של השבת; ולפיכך ראויה השבת להיקרא "יום שמחתנו" בה"א הידיעה. בכל מצב שהשבת תמצא בו את נפש האדם, בצלילים מלאים של פריחה, בקול נכאים של נבִילה או בלב הוגה הפותר את חידות החיים – "עלי – עשור ועלי – נבל עלי הגיון בכנור" (תהלים צב,) – הרי אחד הוא הרעיון המתעורר על ידי השבת: כי האדם חי בעולמו של ה', עם יצירי ה' ותחת השפעת מעשי ה' ופעולתו. רעיון זה של השבת יביא את האדם תמיד לידי ההודאה: "שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן" (שם פסוק ה); או, כפי שהדבר נאמר בסידור התפילה שלנו: "ישמחו במלכותך שומרי שבת"! ולפיכך אפשר ש"יום שמחתכם" מכוון אל השבת…".

הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' טוען, שדברי הספרי ש'יום שמחתכם' היא השבת וכן לגבי דעה נוספת בספרי שהכוונה להקרבת קורבנות-התמיד, הם דרש שרחוק מפשט הכתוב. לדעתו, עיקר הפשט הוא, שהכוונה ליום שמציינים אותו בשמחה ולשיטתו הדברים של ה'אבן עזרא' הם לכאורה מכוונים לפשט, ש'יום שמחתכם' מציין את השמחה שחוזרים מהקרב, אבל דוחה דעה זו משום שלא מצאנו בשום מקום בתנ"ך עדות לכך שציינו כיום שמחה את הניצחון במלחמה אצל מלכי ישראל, הצדיקים והשופטים. לכן, הנצי"ב מפרש שהכוונה ליום חנוכת המזבח, וזה לשונו –

"…אלא עיקר הפירוש הוא יום חנוכת המזבח וכדתנן שלהי מסכת תענית ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, והיא שמחת לב ישראל גם כן, והיינו דכתיב 'וכהרים קול בחצוצרות וגו' ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו', [בדברי הימים ב' ה' י"ג]  והכי כתיב בחנוכה דעזרא ג' 'ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וגו' ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו,' למדנו שאז אמרו הלל גם כן כמו ביום התקדש חג…".

הנצי"ב בפירושו הנוסף לחומש 'הרחב דבר' מביא פירוש נוסף, שהכוונה לסיום התורה, שזה יום של שמחה –

"…סיום התורה הוא גם כן יום שמחה לישראל…. הכרחנו משיטת רבותינו התוספות, דזה שאומרים הלל ומברכים ביום שמחת תורה, אינו משום ספיקא דיומא של שמיני עצרת, אלא משום שמחת גמרה של תורה, והיינו משום דזהו כעין חנוכת בית המקדש"…. כך בזמן הזה סיום התורה והתחלתה הוא שמחת לבבנו. דרך כלל אין שמחת ישראל כמו בזמן שאנחנו עושים סיבה להשכין את אלהי ישראל בקרבנו, כי הוא חיינו".

בהמשך למה שפתחנו, ברצוני לחבר את הדברים לשמחת הנישואין של נכדתנו. בעל ה'נתיבות שלום' האדמו"ר מסלונים רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, שהלך לעולמו ביום ז' באב תש"ס, מבאר את דברי הספרי, ש'יום שמחתכם' זו שבת, על פי הגמרא (תענית כ"ו:), שדורשת על הפסוק –

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' – ביום חתונתו -זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".

ומסביר ה'נתיבות שלום', שיום השמחה הגדול ביותר הוא בנין בית המקדש, כי ענין בית המקדש היה ייחוד של הקב"ה עם עמו ישראל, כמו שכתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', לכן בנין בית המקדש הוא יום שמחת לבו הגדול ביותר. וכמו כן שבת הוא יום שמחתכם, מפני שהוא יום הייחוד בין הקב"ה וישראל, ככתוב 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם', עצם השבת היא האות והייחוד בין הקב"ה וישראל, ולכן הש"ק הוא יום שמחתכם, כי הוא יום היחוד בין קוב"ה וישראל.

אמנם, אין מצוה של שמחה בשבת, אך מעצם מהותה, שבת-קודש היא יום שמחתכם, יום של שמחה עילאית הנובעת מהדרגה של יחוד הקב"ה וישראל שיש בשבת, ואין זה תלוי בכך אם יש מצוה להיות שמח והאם יהודי שמח בפועל אם לאו, שכן עצם המציאות של ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם היא השמחה הגדולה ביותר אצל יהודי. המשמעות הפנימית של ש"ק היא בחינת  נישואין בין הקב"ה וישראל.

ה'נתיבות שלום' מצרף את דברי אבודרהם על התפילה, ששבת היא כשנישואין בין כנסת ישראל לקב"ה שכן אנו אומרים בליל שבת 'אתה קדשת'..  ובשבת בבוקר אומרים 'ישמח משה' ע"ש שמחת החתן בנישואין, ובמנחה 'אתה אחד' ע"ש הייחוד שמתייחד החתן עם הכלה. וזהו ענין יום שמחתכם, שאמנם אין מצות שמחה, אבל עצם היום הוא יום שמחתכם בהיותו בחינת  נישואין.

מסקנת הדברים, כשהתורה מגדירה את השבת כ'יום שמחתכם' לפי הספרי, זה נובע מעצם היות השבת התייחדות עם כנסת ישראל וזה גורם השמחה. הקשר בין חתן לכלה והחיבור הגשמי והרוחני, גם הם גורמים לשמחה הגדולה ועל זה מברכים 'שהשמחה במעונו'.

נזכה אי"ה לראות הקמת בתים רבים בישראל מתוך קדושה ושמחה ומתוך השמחה הפרטית של כל אחד ואחד נזכה לשמחה לאומית לכלל ישראל.

שבת שלום ושמחה אמתית לבית הישיבה ולכל עם ישראל!