גירסא להדפסה

כמעט אין אדם בעולם, שלא שמע על הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי'. ספר מפורסם זה נכתב על ידי הסופר ספנסר ג'ונסון בשנת 1998 למניינם. הסיפור הוא על ארבע תגובות של עכברים, שגילו לפתע שהגבינה אליה היו מגיעים יום-יום לאכול אינה נמצאת במקומה. כמובן שהעכברים משמשים פה כמשל לארבעה סוגים של תגובות בני האדם, שלפתע חל שינוי בדבר שהיו רגילים אליו במשך שנים, אם זו עבודה במקום מסוים או שינוי במצב המשפחתי ועוד.

אחת התגובות המתוארות בספר הוא של אחד מן הארבעה, שאינו מזהה שבעצם חל כאן שינוי אך הוא אינו מוכן לשנות את התנהלותו, למרות שכל מה שהיה לו נעלם והוא ממשיך לשקוע באותן הנהגות, בגלל שהוא נעול על העבר בלי לנסות לשנות את גורלו.

הספר שהפך לרב-מכר בעולם כולו, הודפס בלמעלה מארבעים-מיליון עותקים ותורגם לשפות רבות, כולל בשפה העברית. עיקר תוכנו משדר מסר, שלא כדאי להישאר 'תקוע' במקום, ואם חל שינוי שלילי במצבך אז כדאי ורצוי והכרחי לעשות שינוי. היו רבים שביקרו את המסרים של הספר, בעיקר אלו שטענו שהוא מעודד לשנות כיוון מבלי לנסות ולתקן את הבעיה עצמה ומבלי לנסות לפתור את השינוי לרעה שחל במעמדו.

כשאנו קוראים בפרשתנו על אהרון הכהן 'ויעש כן אהרון', אומר לנו רש"י על פי מדרש הלכה ספרי – "מגיד שבחו של אהרון שלא שינה".

ורבים התמהים על דברי רש"י – וכי היה עולה בדעתנו שאהרון הכהן ישנה ממה שהקב"ה ציווה עליו? ואכן, הרמב"ן טוען, שהכתוב לא בא לשבח אותו 'שלא שינה' – אלא בא לשבח אותו שהיה זריז לבצע את דבר ה', וזה לשונו:

"וטעם ויעש כן אהרן – לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואף על פי שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב.… " (ח', ג').

עשרות תשובות ומאמרים נכתבו על שאלה מפורסמת זו על מדרש הספרי ועל רש"י בעקבותיו. ברם, לפני שנפרוס את חלקם בפניכם, אבקש להציג שאלה ממש הפוכה בעקבות מה שנאמר בספר 'מי הזיז הגבינה שלי'… – האם אדם שאינו משנה ראוי לשבח, האם לא ראוי שאדם יהיה מקורי ויעשה משהו משלו? ואוסיף – האם אין מקום להעצים ולתת לאישיות כמו הכהן הגדול לבטא את עצמו בתוך מעשה המצווה – הרי זה דווקא יעיד על גמישות ויצירתיות ולא חלילה מצב הפוך של קיבעון מחשבתי באי-חתירה לשינוי? אי יצירת שינוי כלשהו אף עלולה לשדר מסר של אנמיות וחוסר מוטיבציה ואולי חלילה אישיות נכנעת שאיננה יוזמת ואולי דמות אפורה ואפאתית, כמובן במחילה חלילה מלומר זאת על אהרון הכהן.

אולם ברור לחלוטין שאין מקום לשאלה שהצגתי ואסור לנו להתבלבל. ברור לכל שכאשר אדם נמצא במצב של 'אין מוצא' כלכלי, אישי, משפחתי וכו', חשוב שיחפש לשנות את המצב ולא להשלים כגזירת גורל. כאן באמת שינוי הוא חשוב, אחרי שהאדם מיצה את כל הניסיונות לתקן וזהו המסר של הספר של ג'ונסון. אבל בפרשתנו, שאלת הראשונים והאחרונים זועקת לשמים – וכי אהרון קדוש ה' יחרוג ממה שהקב"ה ציווה לו?

רבי חיים בן עטר בפרשתנו עונה תשובה, שפרשנים רבים סברו כך וזה לשונו –

"להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי".

פירוש דברי ה'אור-החיים' הקדוש, שאהרון לא שינה אצלו שום הרגשה לגבי חיוב מעשה המצוות. כל מעשה המצווה אצל אהרון היה רק בגלל שהקב"ה ציווה ולא בגלל שזה גורם לו כבוד, אלא לשם שמים. וזו הכוונה בדברי רש"י – 'שלא שינה' מהנהגתו לגבי כל מצוות ה', שהם אך ורק משום שהקב"ה ציווה ולא משום שעשיית המצווה גורמת לו כבוד והערכה מצד הציבור.

אנו מודעים לכך, שישנם אנשים שעושים מעשים טובים ומעשי חסד, כאשר המניע העיקרי שלהם הוא פרסום וכבוד שרוחשים לו האנשים. אמנם זה עדיף ממי שלא עושה חסד כלל, אבל אהרון לימד אותנו מהי הדרגה האופטימלית.

השבח לאהרון הכהן שלא שינה בא ממקום, שאדם בדרגתו, שזכה במצווה כל כך גדולה, לא הכניס את הרצונות האישיים שלו לתוך המצווה האלוקית. השבח לאהרון הכהן, שלא פעל מתוך אינטרס פרטי שלו, גם אם היה עושה זאת מתוך  כוונה טובה. אם אהרון היה עושה שינוי כלשהוא במעשה המצווה, הייתה זאת לדעתו הבעת אי-אמון בקב"ה.

רבי יוסף חיים דוד אזולאי [החיד"א] בספרו 'נחל קדומים' עונה לשאלתנו שלש תשובות. בתשובה הראשונה טוען,  שהיות והעלאת הנרות כשרה גם בכהן הדיוט, אעפ"כ לא דחה אהרון ולא ויתר ולא העביר למישהו אחר את מצוות  ההדלקה אלא הדליק הוא בעצמו. וזה לשונו של החיד"א –

"… שאע"פ שההעלאה והדלקה כשר בהדיוט כמ"ש יערוך אותו אהרן ובניו בפ' תצוה וכאן אמר בהעלותך ולא אמר בעלותך שהורה על ידי ציווי אעפ"כ קיים המצוה הוא בעצמו".

בפירושו השני עונה החיד"א, שלמעשה הציווי היה שכל שבעת הנרות יאירו מול פני המנורה יחד ולמרות הקושי הטכני לבצע את הדבר – "רץ אהרון לדבר מצווה" ולא ביצע אהרון שום שינוי כדי להקל עליו לבצע את מעשה המצווה ועשה בדיוק כפי שצווה.

בפירושו השלישי כותב החיד"א בשם האר"י, שהציווי היה שכבר בתחילת ההדלקה של הנרות יאירו מול פני המנורה – ממש ברגע הראשון של ההדלקה. ולזה היה חשש, שאהרון לא יצליח במשימה הזו שנראית בלתי ריאלית, ליצור מצב שבו ממש באותו רגע יאירו כל הנרות יחד, ולכן היה חשש שאהרון לא ייזהר כל כך ויעשה איזה שינוי ולא יממש את הציווי הקשה הזה. וזה לשונו של החיד"א –

"…הווה ס"ד דשינה וברגע ההדלקה לא נזהר שיהיו פונים לנר האמצעי, לז"א 'ויעש כן אהרן', לומר שלא שינה ועשה כמצוותו דברגע ההדלקה היו פונים ומאי דקאמר העלה נרותיה היינו שהוסיף לישב שם עד ששלהבת עולה ונזהר שיהיו פונים ג"כ שלא ישתנו מעט כשהשלהבת עולה ומשום הכי הוצרך ויעש כן שלא שינה ודוק".

תורה גדולה למדנו ממעשה אהרון, שבא לדחות אמירות של אנשים שונים המסננים בדבריהם אמירות כנגד פרטי עשיית המצוות וטוענים שאין זה משנה אם למשל יש באתרוג איזה חוסר קטן, או הלולב בסופו נחתך, או כל דקדוק אחר במעשה המצווה. זהו בדיוק השבח הגדול, שנעשה בדיוק כפי שה' מצווה אותנו על אף שאין אנו מבינים מה כל פרט ופרט במעשה המצווה מכוון.

אני תמיד נוהג להביא דוגמא לחשיבות הפרטים הקטנים, מהחללית הענקית "קולומביה", שבה נספה אילן רמון ז"ל, טייס החלל הראשון של מדינת ישראל.  החללית קולומביה היתה מעשה יצירה ענק עם מאות-אלפי חלקיקים אלקטרוניים וחשמליים ובשנת 2003 התרסקה החללית העצומה הזו והסיבה לתאונה הייתה חתיכת קצף-אטימה [קל-קר בלשוננו] שנשברה במהלך השיגור ופגעה ברעפי ההגנה מחום המותקנים בכנף השמאלית של המעבורת. במהלך הכניסה מחדש לאטמוספרה, הכנף הפגועה התחממה אט-אט ולבסוף התפרקה, דבר אשר גרר פירוק מוחלט של המעבורת. מעבורת ענקית מתפרקת בגלל חתיכת קל-קר שנשברה. אם היינו שואלים כל אדם ממוצע, בוודאי שהיה אומר שאין צורך בחתיכת קל-קר קטנה…

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב במאמר, שהתפרסם באתר ישיבה בשנת תשס"ו, ושם מפרש בצורה מקורית שמשה רבנו אהב לבדוק את האנשים שנתבקשו על ידו לקיים מצווה כלשהי וכאשר ציווה על  אהרון את מעשה המנורה –

"ראה  אהרן הכהן שיש בה שלושה קנים מכל צד והם מתעקמים ופונים כלפי הנר האמצעי, ותהה מה המעלה המיוחדת של הקנה האמצעי, וכן שהמנורה הייתה כולה מקשה אחת כל החלקים, עד שהבין שהמנורה מסמלת את האחדות של עם ישראל, ואימץ לעצמו מידה זו של אהבה ואחווה ואחדות, עד שהיה ידוע כ"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וזהו 'מלמד שלא שינה', כשראה והבין את הסמל המיוחד של המנורה, לא שינה ממנו ודבק בו כל ימי חייו".

רבי יעקב קרנץ, הידוע בשמו המגיד מדובנא [1741-1804] התייחס גם הוא לשאלתנו וכדרכו בקודש ענה באמצעות משל, על שלושה אחים שנדבקו במחלה מדבקת. שלושתם יחד סבלו מאותם סימפטומים וכאבים באותו פרק זמן. הרופא, לאחר שבדק את שלושת החולים, נתן להם מרשם זהה ובו מספר תרופות שעליהם ליטול עם הוראות מדויקות. האח הגדול שהיה חכם גדול בקי בענייני רפואה ציית להוראת הרופא ולקח את התרופות במינון ובזמנים שהרופא הורה לו, זאת למרות שהיו לו מספר השגות לגבי סוג התרופות שקיבל ובכל זאת עשה בדיוק כפי שהרופא ציווה לו לעשות ככתבו וכלשונו. ואכן, האח הזה לאחר מספר ימים הבריא לחלוטין. האח השני בדק את הוראות הרופא והיות והיה מלומד גם הוא בענייני רפואה, לקח רק חלק מהתרופות, שינה את המועדים בהם יש צורך לקחת ואף שינה את המינון הראוי, התוצאה הייתה שלקח לו הרבה זמן להבריא וגם לאחר שהבריא לא חש כל כך בטוב, משום שהשתמש רק בחלק מהתרופות ולכן הם השפיעו עליו רק חלקית. האח השלישי לא נטל כלל את התרופות שכתב לו הרופא, כי חשב שהרופא טועה בסוג התרופות ובמינון שלהן. התוצאה הייתה שלאחר כמה ימים הלך לבית עולמו.

והנמשל ברור – הרי אהרון הכהן, כמו האח הבכור, לא שינה כלום ממה שצווה למרות שהיו לו זמנים שבהם יכול היה ורצה לעשות קצת אחרת מכפי שצווה. למשל, יש המציינים שאהרון היה כגובהו של משה ולא היה צריך כלל מעלות כדי לעלות לגובה המנורה, אבל מכיוון שצווה לעלות במעלות, עשה בדיוק כפי שצווה. וכן יכול היה בתור אונן על מות בניו להעביר את ההדלקה למישהו אחר, אבל לא רצה לשנות מהנוהג שהוא מדליק, למרות שהיה פטור כאונן מקיום מצוות.

בספרי החסידות וספרי המוסר, מתייחסים לשבח הגדול לאהרון שלא שינה, בכך שלא גבה לבו ולא רמו עיניו עם קבלת תפקיד כל כך חשוב. פעמים רבות אדם שעלה לגדולה וקיבל תפקיד מאוד חשוב מרגיש אט-אט שזה מגיע לו והוא באמת טוב מאחרים, או חמור מכך – מרגיש שאחרים בדרגה נמוכה ממנו. השבח של אהרון הוא, שלמרות כן המשיך לחיות על פי ערכיו הקבועים בצניעות גדולה ובאהבה לכל אדם ולא שינה את יחסו לבריות, כפי שאנו מכירים את דברי חז"ל, שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום' והיה פועל במקרים קשים של בעיות בין איש ואשתו ובין רעים על רקע כלכלי ולא חשב שזה 'קטן עליו' מלעסוק בזה כי הרי הוא מדליק את המנורה בבית המקדש…

נראה את דבריו של ה'שפת אמת' בפרשת בהעלותך שנה תרל"ד, המגדיר את המעלה הזו כמידת ההשתוות – שנשאר שווה באישיותו על אף שקיבל מעמד גבוה יותר, וזה לשונו –

"ויעש כן אהרן שלא שינה. ונראה הפי' שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועם כל זה לא…נשתנה…לכן צריך האדם להיות בו בחינת ההשתוות. ובספרים הקדושים משבחין מאוד לבחינה' זו של ההשתוות…הפסוק משמיענו שעשה כן בלי השתנות עצמותו וכפי השתוות שהי' בו עשה המצווה ג"כ בלי שינוי כי המעשה תלוי בהעושה…".

הסבר נוסף נפלא נמצא בספרי החסידות לשבחו של אהרון, שבשונה מדרכו של עולם, כשאדם מתחיל משהו חדש, ישנה את ההתלהבות הראשונית. כך כשמתחילים מסכת חדשה, חומש חדש או תחילת שנת לימודים, הרי בתחילה ישנה התלהבות ורצון ללמוד ולהצליח ולאחר מכן דרכו של עולם היא שההתלהבות פוחתת ונכנסים לשגרה. אצל אהרון השבח הוא ש'לא שינה' מאותה שמחה והתלהבות בקיום מצוות ההדלקה בדיוק כמו ביום הראשון. אין ספק שגם אהרון היה צריך לעבוד על עצמו כדי לשמר את אותה ההתלהבות וזה כמובן מסר חשוב לכל אחד מאתנו – לעשות הכל כדי לשמר את ההתלהבות הראשונית בכל מצוה ומצוה, אם זה על ידי לימוד מעלת המצווה ומשמעותה, או לימוד איך גדולי ישראל קיימו את המצווה, כדי לקבל מקור השראה וכו'.

הסבר מיוחד מובא בשם נכדו של הבעש"ט, רבי ברוך ממזיבוז, בספרו 'בוצינא דנהורא', שהם ליקוטים מתוך תורתו. שם טוען רבי ברוך, שהשבח של אהרון היה בזה שלמרות התלהבותו בעבודת המקדש לא חרג מגבולות הציווי ולא יעשו דברים שחורגים מרוב התלהבות ונראה את לשונו –

"רק שזהו הענין האמיתי כי עיקר העבודה לאדם הצדיק שהוא עם ההתלהבות והלהיטה הגדולה אשר בוער כאש לעבודה לשם יתברך לא יהיה האור יוצא מן הכלי שהוא הגוף רק שכלו טמון בקרבו ויעשה כל המעשים הגשמיים בלי שום שינוי".

להמחשת דבריו, מספר רבי ברוך על צדיק אחד, שהיה מיטיב את הנרות בבית הכנסת כנהוג גם בימינו ובא לשים שמן לכלי המיועד לכך ומרוב התלהבות נשפך השמן מחוץ לכלי. וזו היתה המעלה והשבח של אהרון, שלמרות היותו מרומם מעל הטבע, בכל אופן תיפקד תפקוד מלא ורגיל עם כל מה שהיה נצרך.

ונסיים במה שכתב בספר 'חנוכת התורה' רבי אברהם העשיל רבה של קראקוב  בפולין [1595-1663] . רבי העשיל מפנה אותנו שנשים לב לכך, שבכל הימים של מעשה בראשית מופיע בסוף העשייה "ויהי כן" [למשל: "וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹוקים֘ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן"] – חוץ מאשר ביום הראשון בבריאת האור, שם לא כתוב "ויהי כן". על כך אומרים חז"ל  ורש"י מביא במקום –

"ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא".

לא נאמר 'ויהי כן', משום שבסוף האור שהקב"ה ברא לעולם, נגנז לצדיקים לעתיד לבוא ובמקום זה קיבלנו אור קלוש ואחר. ולכן אומרים המקובלים, שאהרון לא שינה, כלומר: בזכותו הוחזר לבית המקדש האור שנגנז. וזו כוונת התורה 'ויעש כן' – החזיר את 'ויהי כן' ליום הראשון. בעומק דבריו של הרבי העשיל, אין דבר בבריאה שברא הבורא-יתברך והוא חסר ואהרון בקדושתו העביר את מיקומו של האור לבית המקדש.

בימים אלו, בהם אנו נתונים להוראות ולכללים כדי להינצל ממגפת הקורונה, חשוב להדגיש שהשבח שלנו הוא ש'לא לשנות' ולא להתחכם, ולהקפיד על ההוראות של משרד הבריאות וכל המומחים לעניין וזה יהיה השבח שלנו שעל כל אחד מאתנו נוכל לומר 'מלמד שלא שינה'.

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה