הפרשה הראשונה של ספר "במדבר" מסתיימת לכאורה בנימה לא כל כך חיובית, שלא כדרך סיומי הפרשות המסתיימות בדרך-כלל בצורה חיובית.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן לֵאמֹֽר: אַל־תַּכְרִיתוּ אֶת־שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּֽם:(יט) וְזֹאת׀ עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִ֥ישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ: וְלֹא־יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ וָמֵֽתוּ".

הרמב"ם קבע להלכה, שאדם העולה לתורה צריך שיפתח בטוב ויסיים בטוב, חוץ מפרשת האזינו, וזה לשונו:

"כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב…" [הלכות תפילה, פרק י"ג הלכה ה'].

אם כן נשאלת השאלה, מדוע כאן פרשתנו מסתיימת באווירה קודרת של איסור חמור שדינו מוות? יש המסבירים, שהפסוק האחרון היה מקומו בתחילת פרשת 'נשא' והועתק לסוף פרשתנו, משום שפרשת 'נשא' היא הארוכה ביותר ולא רצו עוד להעמיס עליה [יש עוד שתי פרשיות המסיימות לא בטוב אך אין כאן המקום להאריך].

ניתן למצוא הסבר אחר שאולי יניח את הדעת והוא, שהפסוקים האחרונים של הפרשה למעשה אינם עוסקים בדבר רע, אלא באים ללמדנו מספר תובנות חשובות ואחת מהן היא בנושא "הסקרנות", שעליה נתמקד ונתייחס בשלהי המאמר.

מתוך הפסוקים משמע, שהאיסור 'לראות את הקודש' הינו ייחודי רק ללוויים, אך למעשה מצאנו, שהאיסור לראות ועונש המוות שהופעל בעקבותיו היה על עם ישראל כולו. בספר שמואל א' פרק ו' מסופר, שכאשר הורידו הלויים את ארון ברית ה' בבית שמש והייתה שמחה גדולה על אשר חזר אליהם ארון ברית ה' מהפלישתים, נאמר  "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵֽית־שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְקֹוָק וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּֽתְאַבְּלוּ הָעָם כִּֽי־הִכָּה יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָֽה" ומכך הרי ראינו, שכלל ישראל נענשו קשות על ראיית ארון ברית ה'.

ואכן, ראשונים רבים סוברים, שהאיסור נאמר ללוויים וגם לכוהנים וכל שכן לישראלים [יש ראשונים החולקים על כך ואכמ"ל]. ועדיין צריכים אנו לברר, מה הבעיה בלראות את ארון ברית ה'?

המלבי"ם בספר שמואל מסביר, שלא על עצם הראייה נענשו, אלא "שהביטו בו יותר מן הראוי ממיעוט היראה והכבוד" ומכיוון שזלזלו בכבוד הארון נענשו. זאת אומרת, עצם הראייה אין בה איסור, אולם מה שקרה בבית שמש היה ראיית יתר מוגזמת, שלמרות שהייתה שמחה גדולה, היא הביאה אותם למצב של "אובר".

הרמב"ן מביא דעות שונות בהבנת העניין וביניהם את פירושו של רש"י, המתייחסלאיסור פעולת כיסוי הארון עצמו, הצריכה להיות נסתרת ואינטימית משום כבוד המעמד. פירוש זה מסביר את המילה "ובלע" מתוך הפסוק  " 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש'- כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו…ופרשו עליו בגד פלוני וכיסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו זהו כיסיו…".

ממשיך הרמב"ן ומביא פירוש נוסף למהות האיסור:

"…ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פ"א:), שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו, שהגנבה והגזל ייקראו 'בליעה', מלשון…והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נ"א, מ"ד). לפי פירוש זה, אין מדובר באיסור ראיה, אלא על גניבת כלי שרת.

ומביא הרמב"ן פירוש שלישי מפי האבן-עזרא, שהכוונה בתורה לאסור את ראיית הורדת הפרוכת מעל הארון, שהייתה שונה משאר הפרוכות בהיותה עשויה תכלת ולא מעורות תחש, מתוך קדושתו המיוחדת של ארון הברית:

"…ורבי אברהם [אבן עזרא] אמר כפשוטו, שלא יבואו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן, כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה "כבלע את הקדש"…ועוד יזהירם, שלא יבואו לראותכלל הסרת הבניין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת, כעניין 'כי ראו בארון ה' ' (ש"א ו', י"ט). ויפה אמר".

לאחר שהביא את הדעות השונות בהסבר מהות האיסור, מגלה הרמב"ן את דעתו, שהאיסור נובע משום כבוד השכינה: –

"על דרך האמת טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלווים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים, ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו. והמשכיל יבין".

הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר מרחיב את הדברים וטוען, שאיסור הראיה הוא חלק מהוראה אלוקית של תפיסת מרחק של כבוד מהקדושה וזה לשונו בהקדמה לספר במדבר:

"וצווה 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו', כאשר הזהיר שם 'פן יהרסו אל ה' לראות' וגו' וצווה 'ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח' כאשר אמר שם 'וגם הכוהנים הנגשים אל ה' יתקדשו' וגו'…והנה צווה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו 'אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין'…".

לכאורה, האיסור הינו חד משמעי, אולם כשקוראים את דברי הגמרא במסכת יומא [דף נ"ד.] אנו נחשפים לכך, שהראו לכתחילה לעם ישראל את ארון ברית ה' כשעלו לרגל וזה תמוה מאוד. וכך לשון הגמרא: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

וכמובן שזה עומד בסתירה מוחלטת לכתוב בפרשתנו ולעונש הקשה שהיה בבית שמש, ואמנם מיד מקשה רב חסדא בגמרא שם – "מתיב רב חסדא: 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש'?!" ועל כך עונה רב יהודה בשם רבו רב, שהאיסור אינו מוחלט וכך תשובתו: "בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם!". להבנת העניין מביאה הגמרא משל – "אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה". כוונת המשל בדברי רב נחמן, שבתקופת המדבר, כשעם ישראל היה בבחינת 'כלה בבית אביה' ועדיין מאורסת ולא במצב של קשר אישי עם בורא-עולם, היה צריך ריחוק מארון ברית ה', כפי שארוסה רחוקה מבעלה עד הנישואין. עצם ראיית הארון, שעליו היה שוכן הענן מעל הכפורת, היתה בו עזות פנים, מכיוון שעם ישראל היה נתון במדבר במצב של עליות וירידות רוחניות עד שהתייצבו וזה קרה רק לאחר הקמת בית-המקדש הראשון בזמן שלמה, שם הייתה השראת השכינה ואז הראו לכתחילה לעם ישראל את ארון ברית ה' במצב שבו הכרובים מדובקים אחד בשני, זכר ונקבה, לבטא את האהבה בין הקב"ה לעם ישראל. מה שקרה בתקופת השופטים בבית שמש היה טרם הקמת המקדש ועדיין היה מוקדם מדי להביט ולהתבונן בארון ברית ה'.

דרך אחרת וטעם אחר מצאנו בספורנו [במדבר ד'], שאיסור הראיה בא ממקום  של דאגה לחינוך דור המדבר לסדר ומשמעת והסכנה נבעה מכך, שדור המדבר לא היה רגיל לכך –

"…'לא יבאו לראות', באופן זה לא יבאו לראות כשהכהן מכסה את כלי הקדש, כדי להקדים איש את חברו ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה". וכן כתב בהנחת המשאות "אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שספרו ז"ל שקרה בתרומת הדשן (יומא כ"ב א')". דברי הספורנו מתכתבים יפה עם דברי ה'משך חכמה' על סיבת לקיחת קרבן פסח מצרים בעשירי לחודש, מה שאין כן ב'פסח דורות', כדי לחנך אותם לסדר ומשמעת [עיין מאמרנו באתר הישיבה בנושא "פסח מצרים בית ספר לערבות הדדית ולמשמעת לאומית" לפרשת בא].

הזהירות לא לראות את הארון הצריכה יצירתיות, משום שהיה צריך מדי פעם  לתקן את קודש הקודשים, מה שאיתגר את האומנים כיצד לפעול כדי לתקן בלי לראות? ועל כך עונה המשנה [מידות ד', ה']:

"ובפתחה של עליה היו שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עליה וראשי פספסין מבדילים בעליה בין הקדש לבין קדש הקדשים, ולולין היו פתוחין בעליה לבית קדש הקדשים, שבהן היו משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהן מבית קדשי הקדשים" ומבאר ר' עובדיה מברטנורא – "משלשלים את האומנים – מורידין אותם בחבל בתוך התיבות, כדי שלא יהנו בראיית בית קודש הקדשים, אלא מתקנין מה שצריך בלבד ועולין".

אחרי שסקרנו במקצת מספר סיבות וטעמים לאיסור 'ראיית הקודש', ברצוני להתמקד בטעם נוסף, שיחכים אותנו בתובנה חשובה אותה הזכרנו בפתיחת מאמרנו והיא "הסקרנות". מצאנו  באברבנאל התייחסות לנושא וכה דבריו:

"…'וזאת עשו להם' – רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת, בגישתם אל קדש הקדשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות".

דבריו של האברבנאל מלמדים אותנו, שגם יצר הסקרנות, שהוא חיובי וחיוני במהותו ואף הגורם מספר אחד בהתפתחותו של האדם מאז היותו ילד ועד זקנה, גם תכונה זו צריכה גבולות. ברור שללא הסקרנות הטבעית, העולם היה נשאר כפי שהוא. כל ההתפתחות העצומה של המדע והטכנולוגיה, הרפואה והתעשייה, הינה תוצאה של סקרנות האדם, אולם גם סכנה יש בה ואת זה התורה רצתה ללמדנו, שנדע שהגישה לשיא הקדושה ומקום השראת השכינה איננה בלתי מוגבלת.

נחמה ליבוביץ ניסחה את הדברים בצורה חדה ונפלאה:

"יש לאדם תשוקה לדעת, שהיא יסוד גדולתו אך גם יסוד קטנותו. התשוקה לדעת היא המובילה את האדם לכבוש עוד ועוד תחומים, להבין, לפענח וליצור. אבל אותה תשוקה היא המובילה אותו לחדור אל מעבר לגבולותיו, להציץ לאזורים אסורים".

לסיכום דברינו, אנו למדים שפרשת 'במדבר' אינה מסתיימת בדבר רע כפי שחששנו בתחילת מאמרנו, אלא מלמדת אותנו פרק חשוב בהתנהלות של אדם ועם מול תכונות טבעיות הכרחיות שעלולות ח"ו לפגום במקום לקדם. ואם בחינוך ילדים ונערים עסקינן, הרי שעלינו לדעת לנווט בתבונה את כישרונותיהם ורצונם לדעת ולכבוש, לא לעצור ולהסתיר מהם את נפלאות העולם ומאידך לשים את הגבולות במקומות הנכונים ללא מורא, כדי שח"ו לא ייכשלו ויבולע להם.

שבת שלום לבית הישיבה!