להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

לפני חמישים וחמש שנה, בשנת תשכ"ז, עמדה מדינת ישראל בפני סכנה על עצם קיומה, כאשר שלוש מדינות ערב – מצרים, סוריה וירדן – פתחו במלחמה ומטרתם הייתה לכבוש את מדינת ישראל הצעירה. בחסדי שמים עם שרשרת ניסים, צבא ההגנה לישראל הקטן והחלש הצליח להדוף את האויבים ואף לשחרר חבלי מולדת וכל זה תוך ששה ימים! ואכן, ביום ראשון הקרוב נחגוג אי"ה את ניצחונות צה"ל בששת הימים ובמיוחד את שחרור ירושלים המזרחית ושחרור הכותל המערבי.

וכאן אנו באים לשאלה – האם יש באמת צורך לפתח צבא חזק ומיומן? אולי אין באמת צורך מיידי ואמתי שיהיה לנו צבא חזק ומשוכלל, שהרי מלומדי ניסים אנחנו ומדוע שלא נשקיע את כספנו וכוחנו לדברים רוחניים?

ואכן, בפרשת בחוקותי בה סיימנו את ספר ויקרא בשבוע שעבר, למדנו שאם עם ישראל ישמור תורה ומצוות ויעמול בתורה, הרי מובטח לו שקט בטחוני ואם ייאלץ להילחם הרי המעטים יניסו את האויבים הרבים –

"אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם: וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם: וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד …וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם: וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: וְרָדְפוּ֙ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֥ם לֶחָֽרֶב".

לכאורה, לא צריך צבא ואם יש עבודת ה' טהורה וטובה ושמירת מצוות ועמל תורה, נזכה לשלום ובטחון בלי צורך לתחזק ולהפעיל צבא.

אעפ"כ, פרשת 'במדבר' פותחת במפקד של בני ישראל, שלדעת חלק מהפרשנים מטרתו הייתה הכנה לקראת מלחמה, ולפיכך יש לדעת כמה לוחמים –

"מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן" (פרק א' פסוק ג').

לדעת המדרש הגדול, שנערך על ידי דוד בן עמרם עדני מתימן בתחילת המאה ה-14, מטרת המפקד לפקוד אותם לצורך המלחמה –

"מבן עשרים שנה. להוציא מי שהוא פחות מבן עשרים. כל יצא צבא, להוציא הזקנים והחגרים והסומין שאינן ראויין למלחמה".

לדעתו, טרם הכניסה לארץ צריך להכין צבא לוחם ואסור לסמוך על הנס, כי לא בטוח שאכן עם ישראל יזכה לקיים תורה ומצוות ועמל תורה, כפי שהיה בדורו של חזקיה, שלא היו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה ולכן זכה חזקיהו שנעשה לו נס גדול במלחמה. וזו הסיבה שסברו המדרשים, שיש צורך בצבא איכותי ואי אפשר לבנות על אנשים עם מוגבלויות, משום שאינם יכולים להילחם ומוסיף רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310) בספרו "חזקוני", מדוע נבחר דווקא גיל עשרים ולא לפני כן? –

"…לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף".

וכן כתב הרב שטיינמן זצ"ל [114-2017]בספרו 'איילת השחר' –

"…והנה אף על פי שכיבוש א"י היה עם הרבה ניסים, והיו צריכים להיות צדיקים להצליח במלחמה ולאו דווקא גיבורים, ובמלחמת מדין הלכו י"ב אלפי אנשים והצליחו, מ"מ הרמב"ן כתב (להלן פסוק מ"ה) שנמנו לצורך המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' מדגיש, שצבא מלחמתי שונה מאוד מסתם אדם בעל סמכות, וזה לשונו –

"כל אדם יש לו צבא עלי ארץ, אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו, באומנתו וכדומה, ובלוים כתיב גם כן כל הבא לצבא, שזה היה עסק שלו לשאת משא הקודש, אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים, חדא שאינו יכול לשמור צבאו באופן שיהא רק בעירו, דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו …שנית שאינו יכול לשמור צבאו כי אם בצרוף חברים הרבה, דאפילו הגבור כל זמן שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה אם לא בדרך פלא כמו שמשון, והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שהיו יוצאי צבא, היינו צבא מלחמה, ובישראל בקרב אחיו, ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה ביציאה עם אחיו לא היה נמנה והיה בכלל טפלים…".

מפקד זה לא בדק רק יכולת גופנית, הן מבחינת הגיל והן מבחינת המוגבלויות הגופניות שנובעות מטעמי זקנה, או כאלו שהם מוגבלים בהליכה או בראיה – אלא בדק גם התאמה רוחנית וערכית ושורשית לעם ישראל, שחשיבותו במלחמה איננה פחותה מהתאמה פיזית ולכן לדעת 'אבן עזרא' הכתוב גם ממעט את מי שלא נמנה על עם ישראל ורק 'תפס טרמפ' ביציאת מצרים, ומדייק זאת מהמילה "כל יוצא צבא בישראל"  – להוציא ערב רב".

וכן כותבים בעלי התוס' בספרם 'מושב זקנים', שהגיל נקבע לא רק בגלל היכולת הפיזית, אלא בגיל זה האדם בן עשרים צבר זכויות רבות, וזה לשונם –

"…הקשה הר"י מה טעם צוותה התורה בן עשרים דווקא. ותירץ בעבור שבן עשרים יש לו מצות הרבה, בן ה' למקרא בן עשר למשנה בן י"ג למצוות בן ט"ו לתלמוד ואח"כ בן עשרים לרדוף אחרי שיש לו מצות הרבה יכול בטוב לרדוף למלחמה".

בניסוח אחר ובהדגש נוסף כותב ה'כלי יקר', לאחר שטוען שבגלל חטא העגל היו צריכים להילחם ולא נכנסו מיד לארץ, והסיבה לגיל עשרים משום שבגיל זה האדם מגלה אחריות יותר גדולה להתנהגותו הרוחנית –

"…ואף על פי שלפעמים יש בן חיל בפחות מעשרים שנה מכל מקום לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן עשרים מצד היותו בר עונשין בבית דין של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכויות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן עשרים מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכויות שיכריעו על חובותיו".

ברם, לא כולם חושבים שהמילים 'יוצא צבא בישראל' מכוונים על מפקד צבאי, ואחד מהם הוא הרש"ר הירש, שלדעתו כוונת המילה 'צבא' היא חובת האדם לצאת מחייו הפרטיים ולהתגייס לטובת הכלל בכל משימה שיש לכלל. וזה לשונו –

"…'צבא' איננו רק חיל מלחמה או שירות מלחמה; אף אין זו ההוראה הראשונה של התיבה …דבר זה ברור ממקומות שונים; והשווה: "כל – בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (להלן ד, ג) …וכן מקומות אחרים שם, שהתיבה מורה בהם על עבודת הלויים באהל מועד -. ברור מכל המקומות האלה, שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל – או עבודה הנעשית על ידי המון זה. וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה אומר: אדם, שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו; הרי זה כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה. ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל".

האם רק שתי הסיבות שמנינו לעיל הן מטרת המפקד – הסיבה הראשונה למנות את החיילים כדי להתכונן למלחמה, והסיבה השניה להעביר מסר שברגע שנכנסים לארץ יידרשו מדי פעם לצאת ממקום הנוחות הפרטית שלהם ולהתגייס למשימות הלאומיות שידרשו?

מצאנו במדרש תנחומא מטרה אחרת לחלוטין, לא מצד צורך כלשהו של העם, אם לצבא או למשימות, אלא עצם המפקד זה דרך של הקב"ה להביע את אהבתו לעם ישראל, וזה לשון המדרש בפרשתנו –

"תפקדו אותם לצבאותם", זהו שאמר הכתוב: (ישעיה מג, ד) "מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך", אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותו ואומרים: (תהלים קו, מח) "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם".

וזה בניגוד לאומות העולם, שלמרות שאף הם בריותיו של הקב"ה, אינם זוכים לפעולה שמגלה את אהבת הבורא אליהם כבני אדם, וזה לשון המדרש בהמשך –

"יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין, ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאים תבן וקשין ולא היה מדקדק במניינן, הייתה לו גורן אחת מלאה חטים, אמר לבן ביתו: מנה לי כמה כורים יש בו, כמה  מדות יש בו. המלך זה הקדוש ברוך הוא, הגורן, אלו ישראל, שנאמר: (ישעיה כא, י) "מדושתי ובן גרני". התבואה זה עם קדשו, שנאמר: (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", בן ביתו, זה משה, שנאמר: (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא". כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש, שנאמר: (איוב כא, יח) "יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה", וכתיב: (עובדיה א, יח) "ובית עשו לקש", אבל ישראל חטים ברורים הם, צדיקים הם, שנאמר: (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", לפיכך הוא מדקדק במניין כלם".

פרט מעניין מאוד מגלה לנו רבי יעקב בעל הטורים,  שרק במפקד זה סייע אהרון למשה בביצוע הדבר, מה שאין כן במפקד הקודם בפרשת כי תשא, והסיבה היא –

"...לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין (תנחומא תשא ט), לכך לא מנאם הוא".

זכינו בדורנו לראות עין בעין שילוב של נס וטבע במלחמת 'ששת הימים' – מצד אחד מי שעשה את המלחמות זה צבא הגנה לישראל, אך כל המלחמה לוותה בניסים ממש גלויים לניצחון מזהיר על אויבנו וכל רחבי ארץ ישראל שוחררו. לכן, ביום ירושלים לא רק חוגגים את שחרור ירושלים, אלא את הנס הגדול של המלחמה ששינתה את פני המדינה.

נסיים בסיפור ומסר מדברי מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל לקראת יום ירושלים. יומיים לאחר שחרור העיר העתיקה, בר”ח סיון תשכ”ז, דיבר הרב בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים, והרי קטע מדבריו:

"בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה- תמיהה: מדוע לא נתן הקב”ה את ירושלים בידינו אז, בתש”ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו?…אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו ‘שניים אוחזין’ בירושלים, וכל אחד היה אומר ‘כולה שלי’. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת…

ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד- צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!”.

שבת שלום לכל משפחת הישיבה, שבת של הודיה לקב"ה על הניסים הגדולים במלחמת ששת הימים – חג ירושלים שמח!!