מלחמת יום הכפורים בשנת תשל"ג הייתה כידוע לכולנו המלחמה הארוכה ביותר לאחר מלחמת השחרור והקשה מכולם עם מחיר קורבנות גבוה במיוחד של אלפי לוחמים הרוגים ועוד אלפי פצועים, אולם בסופו של יום צה"ל ישב כמאה ואחת ק"מ מקהיר. גם הגדוד שלי ישב קרוב לקהיר במקום שנקרא ג'בל עתקה . למותר לציין, שהתחושה במדינת ישראל הייתה קשה ולא היתה אפשרות להתבונן בצורה רחבה על הנס הגדול של הצלת מדינת ישראל ואף שר הביטחון דאז, משה דיין, היה בתחושה של 'חורבן בית שלישי'. זכור לי, שבסיום המילואים הודיעו לנו, שאחרי תקופה של כמעט חצי שנה שהיינו מגויסים, מעניקים לנו כמה ימי נופש, שתחילתם תהיה בצניחה כמתנה על פעילותנו. כאשר שמענו את ההודעה הזו, השתרר שקט מוחלט בקרב החיילים, שלבם אמר להם "אנו מוותרים על התענוג – רוצים הביתה!". אחד הקצינים הבכירים ניסה לשנות את האווירה, אולם לאף אחד לא היה רצון להקשיב ולנסות לחשוב בהיגיון על המתנות שרוצים להעניק לנו, וכי המתנה הטובה ביותר הייתה לחזור סוף סוף הביתה. אני מזכיר אירוע זה שהתרחש לפני למעלה מארבעים ושלש שנים, משום שזה עדיין צרוב בזיכרוני ונחבר אותו בס"ד לפרשתנו בהמשך. "וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ"ומיד אנו שומעים את תלונת בני ישראל, אשריוצאים בהתקפה חזיתית מול משה ומול הקב"ה – "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹקים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל". הפעם אין ויכוח, אין התרעה, אין ניסיון שכנוע של נס 'מים מן הסלע' ולא 'מן מהשמים' – אלא מיד עונש קשה ומפחיד "ויְשַׁלַּ֨ח יְקֹוָ֜ק בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". מה היה בדבריהם כל כך שונה ולא תקין יותר מתלונותיהם בעבר, עד שנענשו מיד ללא מתן אפשרות לשוחח ולתקן לפני הענישה?! ואכן אנו רואים, שמיד לאחר העונש הקשה, הם חזרו בהם וביקשו לתקן ולחזור בתשובה ומיד הקב"ה נענה להם – "וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיקֹוָק֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־ הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם". עונש מוזר קיבלו העם – נחשים שיבואו ויכישו אותם. ומדוע דווקא נחשים? אמנם מצאנו בדברי רבי יעקב בנו של הרא"ש בעל הטורים, שלא רק נחשים היו שם אלא גם חיות מזיקות אחרות ומדייק זאת ממילת הריבוי "…'אתהנחשים', לרבות כלבים וחיות רעות", אולם נסתפק בנחשים שהם לבד היו עונש כבד ומפחיד מאוד, מה גם שרבים מתו כתוצאה מכך ומיד באה הישועה הידועה כנחש הנחושת "וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי:(ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי" (במדבר כ"א). ונחזור לסיפור בו פתחנו את מאמרנו. לאחר תקופה ארוכה של שהייה במדבר-סיני הגיע הרגע לחזור הביתה, ואז לא היינו מסוגלים להקשיב לאף הצעה חלופית חוץ מאשר לחזור לבית. קוצר הרוח התבטא בכך, שממש לא היה מעניין אותנו דבר וזכורני שכמה חיילים ואני ביניהם היינו מוכנים לנסוע עם הג'יפים, עליהם היו מונחים הטילים, ולהחזירם לבסיס בג'וליס ליד אשקלון, כשבנסיעה חשופים לרוח ולשמש והסכמתי לנהוג דרך כה ארוכה של כ-12 שעות נהיגה, וכך אגיע מוקדם לביתי, עוד לפני חבריי שימתינו לאוטובוס ויעברו את כל תהליך השחרור האיטי. נקרא את רש"י בהסברו, מה היתה הסיבה לקוצר הרוח כפי שנכתב בפסוק וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ" ונתקשה להבין מדוע נענשו כל כך קשה לכאורה באמת זה היה באמת מוצדק "אמרו: עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך…וכל דבר הקשה על אדם, נופל בו לשון קיצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער". עם ישראל עבר כל כך הרבה במסע לארץ ישראל, ובנוסף לכל השמש היכתה בהם עם הסתלקות ענני הכבוד לאחר פטירת אהרון ולכן לא היו פנויים לשמוע ולהבין, מדוע צריך לסובב עכשיו את אדום ולחזור שבעה מסעות אחורה. הם איבדו את האמון ואת היכולת להקשיב, כאשר הם היו על מפתן הכניסה לארץ ולא היה להם מקום בלב לעבור עוד, אלא רק להגיע 'הביתה' – לארץ המובטחת. אם-כן, מה הייתה הטעות שלהם ומדוע נחשב להם הדבר לחטא עד כדי כך שנענשו קשות ? אלא, קוצר הרוח אותו ביטאו לא איפשר להם להפנים שכל מה שנעשה הוא לטובתם וגרוע מכך גרם להם לומר דברים מיותרים ומקוממים, כפי שמובא במדרש אגדה על פרשתנו: אמנם, מצינו בראשונים סנגוריה עצומה לרפיון הרוח שחשו, כאשר נדרשו לסובב את אדום כשרוח נבואה ירדה על העם והם הבינו שיש כאן רמז לעתיד, וכדברי בעל הטורים "…'תקצר נפש העם', מלמד שראו כל הצרות שיבואו עליהם בגלות אדום ואיך ימשך גלות אדום". אולם אנו נתמקד בפשטם של כתובים וכפי שניסח זאת הרש"ר הירש "אמרנו שם: [בספר שמות] "קוצר רוח" – וכן כאן "קוצר נפש" – הוא כנראה הניגוד ל"ארך אפיים" והוא מציין חוסר סבלנות; הרוח והנפש אינן מספיקות להמתין להגשמת המטרה הנכספת. ובייחוד כאן: נפש החיים שואפת קדימה ואין סיפק בידה לשאת בסבלנות את תלאות הדרך הארוכה תוך צפייה למטרה המתבקשת. לא היה שם צורך של ממש שלא בא על סיפוקו".
|
תלונתם נבעה לא מבעיה ממשית, אלא מתחושת חוסר סבלנות לצפות ולהמתין עוד. לפיכך, עלינו להבין את עוצמת העונש, שהרי בכל אופן היתה כאן תחושה אמיתית של 'סוף מסלול' והנה הכל השתנה? ואכן, רש"י כתב את הסיבה לעונש הקשה והמיידי שספגו והוא מה שאנו נוטים לדבר עליו פעמים רבות, סכנת כפיות-הטובה . נביא את הדברים כלשונם: "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה. יבוא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים". חומרת העבירה איננה בעצם קוצר הרוח, אלא בדברים שהשמיעו, שהראה שהם לקו בחוסר הכרת-הטוב. אמנם, הקושי הזה היה מוצדק מצד עצמו וקוצר הרוח אולי ניתן להבנה, אולם הדברים שהשמיעו היו ממקום אחר, שמעיד על כפיות טובה וכאן אין מקום להסברים ולכן סוג העונש מעיד על כפיות הטובה וזה העונש שבא על ידי הנחשים. מצאנו ב'כתר-יונתן' (תרגומו של יונתן בן עוזיאל לתורה שתורגם לעברית), שמטרת העונש על כפיות-טובה היא להרתיע את כל יושבי תבל וזה לשונו: "בת-קול נפלה מִן שמי מרום וכך אמרה: בואו ראו כל בני אדם, כל טובות שׁעשׂיתי לעם, העליתי אותם פדויים מִמִצרים, הורדתי להם מן מִן השמים ועתה חזרו והִתרעמו עלי והנה נחש שגזרתי עליו מִן ימי תחילת העולם, עפר יהיה מזונו ולא הִתרעם עלי ועמי הִתרעמו על מזונם ועתה יבואו נחשים שלא הִתרעמו על מזונם וינשכו את העם אשר הִתרעמו על מזונם". לאור האמור, הרי מובן מדוע כאשר משה רבנו בא לבני ישראל לבשר להם על הגאולה העתידה, אומר הכתוב בפרשת וארא "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" ושם הקב"ה מבקש ממשה ללכת פעם נוספת לבני ישראל – "ויצוום אל בני ישראל". מדוע שם גילה הקב"ה סבלנות לקוצר הרוח שלהם וכאן לא? – הסיבה כמובן, ששם לא מדובר על כפיות-טובה, אלא מצב של חוסר יכולת להקשיב לעתיד, בלי לבוא בטענות, כי עצם קוצר הרוח בשנות השעבוד הוא מובן אפילו לאלו שמסבירים, ש'עבודה קשה' פירושה שהיו שקועים בעבודה זרה וגם זה במצב שעבודם פחות חמור מחוסר הכרת הטוב וכפיות טובה. האור החיים הקדוש מאיר את עינינו בהיבט נוסף, לפיו קוצר הרוח בשנות השעבוד היה כמובן לפני מתן תורה ולאדם בלא תורה אין את היכולת הרוחנית להכיל מצב משתנה, אבל כאן בפרשתנו, לאחר שקיבלו תורה מסיני, הייתה ציפייה ליכולת הבלגה ולא לייצר טענות המעידות על חוסר הכרת הטוב. ונביא את לשונו בספר שמות – "…'מקוצר רוח', אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם" [אור החיים שמות פרשת וארא ו', ט']. לסיום ראוי להביא את דברי הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשת וארא, אשר יורדים לעומק הנפש של האדם ולפי דבריו, מתחת לאמירות החיצוניות יש משהו פנימי יותר עמוק. חוסר הרצון באמת לעשות את השינוי מחיי עבדות, שהיה בהם חוסר מחויבות רוחנית, ולחיות תחת ריבונות אלוקית או בלשונו של העמק דבר – "שלא רצו בטובה זו של יציאת מצרים באופן שיהא עליהם השגחת ה' ע"פ עבודתו" – מחשבה זו ליוותה אותם עד רגע הכניסה לארץ ובכל רגע נתון בו היה משבר הכי קטן, הרי חוסר הרצון הזה התפרץ החוצה וזה מלמדנו שקשה מאוד לעקור דברים שנמצאים ברבדים הכי עמוקים של הנפש. נתפלל לבורא עולם, שלא נכשל חלילה בחוסר הכרת הטוב לסובבים אותנו וקל וחומר שלא נכשל חלילה בכפיות טובה. לערכים אלו יש לחנך כבר בגיל הילדות, כי זה המפתח לחיים מאושרים בכל תחומי החיים וזה גם המפתח לשאלות אמונה שאנו שומעים לעתים מבני הדור הצעיר וכדברי חז"ל "כל המכיר בטובתו של חברו – מכיר בטובתו של הקב"ה". שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה |