גירסא להדפסה

הביטוי 'זאת חוקת התורה' מופיע פעמיים בתורה, פעם אחת בפתיחה לפרשתנו במצוות פרה אדומה –

"זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל".

בפעם השנייה הביטוי מופיע בנושא של 'גיעולי נכרים' בפרשת פנחס, בדברי אלעזר הכהן לאנשי הצבא –

"ויֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה" (פרק ל"א, פסוק כ"א).

האם יש קשר בין שני נושאים אלו, שרק בהם נאמר ביטוי זה 'זאת חוקת התורה'?

על כך עונה הרש"ר הירש, ששני נושאים אלו עוסקים בהכשרה של האדם וטהרתו וכן הכשרת כלי האוכל של מדין. הרעיון הטמון כאן הוא, שהתורה יצרה חוק שמאפשר להכשיר ולטהר במצבים, שללא חוק לא תתקיים טהרה. ונראה את לשון הזהב של הרב הירש –

"…יש צד שווה בהלכות האמורות שם ובהלכות פרה אדומה האמורות כאן. דין כלי מדין נועד להכשיר את כלי האוכל ל"טהרת גויות", וכעין זה פרה אדומה נועדה להכשיר את האדם ל"טהרת קדושות". שני אלה הם הלכות יסודיות לכל תורת הטהרה והדינים שנאמרו בהם הם תנאי בל יעבור לקיום הטהרה. באין אמצעים להחזיר כשרות לכלים וטהרה לאישים אי אפשר לקיים את תורת הטהרה. ולפיכך שני אלה הם "חוקות התורה": תקנות הנובעות מהתורה והתורה גרמה להן. והנה נראה בהמשך הדברים – והדבר מתגלה כבר במבט ראשון – שפרה אדומה היא הכרזה מפורשת על רעיון הטהרה, ואין טהרה אלא חירות מוסרית שכל התורה כולה תלויה בה; ולפי זה יובן עוד יותר הסגנון של דברי הפתיחה: "זאת חקת התורה" (י"ט, ב').

לדעת רבי משה פינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה בארה"ב לאחר השואה (1895-1986) בספרו 'דרש משה', הקשר בין שני נושאים אלו הוא, שמצד אחד פרה אדומה זו מצוה שאין לה טעם ומאידך גיסא הכשרת כלי נכרים הוא פשוט לפי ההיגיון, על פי הכלל הידוע 'כבולעו כך פולטו', ולכן נאמר בהם 'זאת חוקת התורה', לומר שגם המצוות שיש בהם טעם אנו מקיימים אותם כחוקה, וזה לשונו (עמ' קכ"ו) –

"…ונראה שהוא ללמד על כל התורה בין על דברים שאין שייך לידע הטעם בין על דברים שטעמם פשוט שמכל מקום שצריך ללמדם כחוקים בלא הטעם אלא כגזירת המקום אף בדברים שנאמר הטעם בתורה ואך אלו שנאמר טעמם בגמרא וכל שכן הטעמים שנאמרו בדברי הגאונים שהלכותיהם הוא כגזירת הכתוב ….. כי הטעם הוא עוד חלק מהמצווה, אבל הדין נאמר בכל אופן וכן בציצית בתכלת שהטעם נאמר בגמ' (סוטה יז א) שלפי הטעם טעו קרח ועדתו, משום שהדין הוא בכל אופן כגזירת מלכות, ובאופן כזה צריך לקיים וללמוד התורה כדין פרה שברור לכל שהיא חוקה כן הוא גיעולי נכרים,  אף שהוא טעם פשוט בהיתרם מכיון שפלט כל הבליעה, מ"מ גם פרשה זו צריך לקיים כחוקה".

הביטוי 'חוקת התורה' מעורר תהיות רבות בקרב ראשונים ואחרונים. מדוע לא נאמר 'זאת חוקת הפרה'? ומדוע אצל אלעזר הכהן לא נכתב  'זאת חוקת הכלים' כפי שכתוב לגבי פסח 'זאת חוקת הפסח'?

ה'אור החיים' הקדוש מנסח את שאלתנו כך –

"צריך לדעת למה כינה למצווה זו שם כללות התורה? שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה, כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח".

ועונה ה'אור החיים', שלאחר קבלת התורה על ידי עם ישראל, קדושתם כל כך חמורה, שלאחר מות אדם מעם-ישראל הוא גורם טומאה – מה שאין כן גוי שאינו מטמא. ולכן, מקדימה התורה ואומרת 'זאת חוקת התורה', כי טומאה זו נגרמה רק אחרי מתן תורה. ומביא לכך משל לשני כלים, אחד של דבש ואחד של זבל. אם נוציא החוצה את כלי הדבש, הוא יתמלא זבובים וברחשים, ואילו כלי הזבל יתמלא בכמות קטנה יותר של מעופפים…נראה את לשונו –

"…ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא ב) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד ב) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל….כבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה".

בדבריו של ה'אור החיים' הקדוש אנו למדים את יסוד האמונה, שמי שמקיים מצוות, שהם חוק בלא טעם, כאילו קיים את כל התורה כולה. ומנמק זאת, שבכך הוא מעיד על עצמו כאדם שעושה מתוך אמונה. וזה לשונו –

"…ובדרך רמז ירצה באומרו חוקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר ציווה ה' לאמור, כי קיום המצווה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצווה בדרך חקה".

מדרש אגדה על פרשתנו מתייחס לשאלה אחרת – מדוע מוזכרת המילה 'חוקת' ומה שייך כאן חוק?

המדרש עונה את התשובה המוכרת לכולם, וגם מופיעה ברש"י, שמי-הנידה מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים וזה לכאורה לא הגיוני ולכן זה מוגדר 'חוק' בלי טעם. נראה את לשון המדרש –

"זאת חקת התורה. למה נאמר כאן חקת? לפי שיש לבעל דין לטעון מי נדה מטהרין לטמאים, ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך, לכך נאמר חוקה, אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה, ואעפ"י שהיא גזרה חשובה מצוה כשאר התורה, שנאמר אמרת ה'…".

רש"י (על פי הגמרא במסכת יומא) מפרש באותו כיוון של המדרש, ומנמק שזה נקבע בחוק משום שהשטן ואומות העולם מעבירים ביקורת על המצווה הזו. וזה לשונו –

"זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

הרשב"ם תולה את השימוש בביטוי 'חוקת התורה', הואיל ומספר פסוקים אחר כך מדברת התורה על אדם שמת באוהל – "זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (פסוק י"ד) – ומגדירה את ההלכה בקשר לכך 'זאת התורה'. ועל כך מדברת כאן התורה בפתיחה  לפרשתנו על 'זאת חוקת התורה' שלהלן, וזה לשונו –

"זאת חקת התורה – ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתב  וזאת התורה אדם כי ימות באהל, כלומר חקת התורה שאמר למטה זאת התורה, פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל".

ונסיים במעשה בגאון רבי יעקב אבוקארה זצ"ל (רבה של הקהילה הפורטוגזית בתונס ומח"ס "והקשורים ליעקב") שהיה מהלך בדרך. פגש בו יהודי אחד ושאלו: "רבי! כמה מצוות יש בתורה שאיני מבין טעמן. למשל, גילוח בתער, אכילת חזיר, פרה אדומה, קרבנות, שעטנז, וכדומה". הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?", נחרד הלה. "לא משהו מיוחד", הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא. הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!". "מדוע, רבי?", תמה האיש. "מדוע?!" החזיר הרב, "משום שקודם כל עלי להבין כיצד הכדורים הללו משפיעים. איך זה שכדור תרופה מוריד את החום, האין זה מוזר בעיניך? ומדוע עליו ליטול מן התרופה כל שלש שעות? מדוע לא יטול כף כל שעה, ויתרפא מהר יותר?!".

צחק הלה: "וכי סבור הרב, שהרופא יוכל להסביר לרב על רגל אחת כל מה שלמד במשך שנים רבות? אם הרופא הוכיח את עצמו, יש להניח שיודע הוא מה הוא אומר וטעמו ונימוקו עמו. סבורני שעל הרב למהר – לא אל הרופא כי אם לביתו, להורות לבנו ליטול את התרופות, ויפה שעה אחת קודם!"

חייך הרב ואמר: "ידידי, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! רופא, שלמד באוניברסיטה כמה שנים – אתה מוכן להפקיד בידיו את חיי בנך, בלי לשאול מדוע ולמה, והקדוש ברוך הוא, שברא את העולם כולו בחכמה נפלאה, שעד היום לא השגנו אפס קצהָ, ואם יתכנסו כל מדעני תבל לא יוכלו לברוא רגל של נמלה – אתה רוצה לרדת לחקר חכמתו ודורש להבין את טעמו?!"…

"זהו שאמר הכתוב" – המשיך ר' יעקב ואמר – "'כי אני ה' רופאך' (שמות ט"ו, כ"ו). כרופא הזה, שאינך מקשה עליו מדוע תרופה זו ולא תרופה זו, כך עליך לשמור את חוקיו יתברך. וזה פירוש הסמיכות "ושמרת כל חוקיו… כי אני ה' רופאך".

במקום לבקש את טעם המצווה, נסמוך על הבורא שטעמיו ונימוקיו עמו. נקיים את המצווה, וניווכח שהיא מועילה, מעלה, מזככת ומקדשת את האדם! [מתוך אתר הידברות].

נתפלל לקב"ה שישרה עלינו רוח של טהרה וקדושה ואהבת הזולת, הגם שלצערנו אין לנו פרה אדומה ובית המקדש עדיין חרב לדאבון לבנו – ומתוך שנזכה בע"ה בקרוב לבניין בית המקדש, נזכה להיטהר בבחינת "וטהר לבנו לעבדך באמת".

שבת שלום לכל בית הישיבה

וחופשה טהורה וכשרה לכל בני הישיבה ולכל עם ישראל!