להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

אחד הנושאים שלא יורדים מסדר היום הציבורי של מדינת ישראל, הוא ענין השחיתות הציבורית והשלטונית. ישנה הרגשה ואוירה, שכל מה שקשור לצד הממלכתי של מדינת ישראל חלילה נגוע בשחיתות. נאמר בהסתייגות המתבקשת, שעצם הדבר שהנושא לא יורד מסדר היום הוא לכאורה דבר חיובי, המכריח את כולנו להיות טובים יותר ולחשוש חלילה להיתפס בחשד כלשהו בנושא ציבורי כזה או אחר, שיש בו כמובן חילול ה' וביזיון אישי ומשפחתי ולאומי,  ועל כך נאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.

שלשה נושאים מרכזיים ישנם בפרשת 'מטות' שנקרא השבת, ובהיות השנה שנה מעוברת הפרשה אינה מחוברת לפרשת מסעי כבשנה רגילה.

הנושא הראשון המופיע בפרשה הוא דיני נדרים והאופן שבו ניתן להתירם ; הנושא שני הוא המלחמה נגד מדיין ואופן ההתנהלות לאור הניצחון על מדיין ;   והנושא השלישי והאחרון בפרשתנו הוא חלקם של בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה בכיבוש הארץ ושאלת השותפות עם שאר השבטים. ולכאורה, אין קשר בין שלשת הנושאים המרכזים.

אך, לענ"ד ניתן למצוא מכנה משותף רחב וגדול לשלשת הנושאים הללו ומהפרטים הנובעים מהם, והם קשורים בהבנה שיש צורך לבקר את עצמנו ולבדוק את ההתנהלות של ראשי הצבור, מנהיגיו ופרנסיו ובכך נעסוק בקצרה במאמרנו זה.

הנושא הראשון בפרשתנו פונה לראשי המטות בדיני קיום הנדרים וזה ודאי ערך יסודי של שלטון תקין, שמכבד התחייבות אפילו כאלה שאינם חתומים במסמך כתוב אלא בדיבור בלבד, בין שנאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בלשון נדר או שבועה או התחייבות, ובין אם זה נאמר בחיק המשפחה או בפי אנשי ציבור, וגם אם ההבטחה או ההתחייבות נאמרו רק ברמז או בדרך אגב.

הזכרנו בעבר את דבריו של רבי יעקב הלוי ליפשיץ (1838-1921), שהיה מזכירו של הגאון רבי יצחק-אלחנן ספקטור רבה של קובנה. הוא שואל מדוע פותחת התורה את פרשת נדרים בפניה אל ראשי המטות, וכותב ומסביר שיש סכנה באי-כיבוד התחייבויות דווקא על ידי נבחרי וראשי העם. ומה שכתב נראה כאילו דיבר לימינו, אבל כנראה שגם בזמנו הייתה חשיבות שמצווה זו תיאמר דווקא לראשי הקהל וחשובי הציבור, משום שהם עלולים להבטיח כל מיני הבטחות ולהתחייב בכל מיני התחייבויות, מתוך מחשבה שלא נורא אם לא יקיימו את הבטחתם.

לכן, דווקא אליהם פנה משה רבנו, שלא יגידו 'מה שרואים מכאן לא רואים משם' וכן שלא יאמרו 'הבטחנו אבל לא הבטחנו לקיים', כפי שמסופר על ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול ז"ל, שבהיותו שר האוצר שנים רבות קודם לכן, פנו אליו חקלאים בשנת בצורת בבקשה לשלם כפי שהבטיח אם תהיה שנת בצורת. המספרים טוענים שאשכול ענה להם: "אמנם הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים!". יש הטוענים שמר לוי אשכול לא אמר זאת במילים אלה, אלא השיב בסגנון – "מה? אסור כבר להבטיח במדינה שלנו?", ויש הטוענים שאמר – "את המילה שלי נתתי, אבל אני גם יכול לקחת אותה בחזרה" (מתוך הביוגרפיה של אשכול מאת פרופ’ יוסי גולדשטיין, הוצאת כתר, 2003) [וראה מאמרנו 'התחייבות של אנשי ציבור' לפרשת מטות].

הנושא השני מלמד אותנו על התנהלות ערכית ומוסרית של משה רבנו בנושא מלחמת מדיין. משה רבנו נדרש להילחם במדיין מתוך ידיעה שלאחר המלחמה מסיים את חייו, כפי שמעידה התורה –

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ".

ומבאר רש"י בשם חז"ל –

"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר".

כשאנו מדברים על שחיתות שלטונית, יש להבין שהיא נובעת בדרך כלל, כאשר המנהיג רואה את התפקיד ככלי לקידומו האישי ולטובת קרוביו ומשפחתו. אין עדות יותר גדולה מכך, כשהמנהיג בדמותו של משה רבנו שידע שלאחר המלחמה הוא עתיד לסיים את חייו, זה לא מנע ממנו לעשות ככל יכולתו להצלחת המלחמה ולפעול מיידית – ולא לדחות את מועד המלחמה רק כדי שיוכל להמשיך בשגרת חייו.

לעניות דעתנו, בנושא המאבק בשחיתות אנו רואים, שלאחר מלחמת מדיין אנו מוצאים רשימה פרטנית ומדויקת של השלל שנתפס, בעלי חיים ומטלטלין, ואופן חלוקתו לפרטי-פרטים בצורה שוויונית בין הלוחמים ובין אלה שמשמשים בתפקידים רוחניים, כגון הכהנים והלויים, פירוט זה אכן אומר 'דרשני', כי זה נראה לבן דורנו כמשהו לא חשוב כמה עיזים וכמה חמורים וכו'. אך כאמור, פירוט זה מזכיר לנו את הפירוט של הכסף והזהב והחומרים שמהם עשו את המשכן [ועיין מאמרנו 'נאמנות בכספי ציבור' לפרשת ויקהל-פקןדי וכן מאמרנו 'שלטון ההון ושלטון המשפט' לפרשת משפטים].

על הנושא השלישי והאחרון בפרשתנו אין צורך להכביר במילים. הדברים שמשה רבנו משמיע כלפי שניים וחצי השבטים, לפני שידע שאכן הם מתכוונים להצטרף למלחמה ולעזור בכיבוש ארץ ישראל, מהדהדים עד עצם היום הזה ומעוררים מחלוקת קשה במדינת ישראל מי פטור מלשרת בצבא, והנושא לא יורד מסדר היום הציבורי מאז הקמת המדינה.

"וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?" [-סימן השאלה על פי רש"י בתמיהה!!].

היטיב להסביר ה'אור החיים' הקדוש מה הייתה כוונתם של השבטים הללו,  ואעפ"כ משה חשב שלמרות שלדעתם הקב"ה יילחם עבורם, משה עמד על כך שזה לא פוטר אותם מלהיות חלק מהעם, וזה לשונו של ה'אור החיים' –

"…הן האדון משה רבינו השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר כמו שפירשנו, וטען כנגד מה שאמרו…כנגד העתיד שאין טורח בדבר כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם "האחיכם יבואו למלחמה"?, פירוש: אמת כי ה' הוא הנלחם להם! אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו, לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל…".

ויש להאיר, שלמרות שלבני גד ובני ראובן הייתה נכונות בסוף להילחם יחד עם שאר השבטים, התורה האריכה בדברי המוסר של משה, שאמנם הפעם לכאורה היו מיותרים, אבל חשיבותם היא לדורות לדעת ולהבין שאם פוטרים חלק מהאנשים מסיבות כאלו ואחרות זה פתח לשחיתות ולאפליה ופגיעה חמורה בערך השוויון. סוגיה זו כיום אינה קשורה ללימוד תורה של אלו שממש מקדישים את כל חייהם ללמוד תורה, ברם לצערנו רבים הם הנתלים בשחרור זה ואינם עושים לילות כימים בלימוד תורה ועליהם ישנה תביעתו של משה – "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".

לסיכום נאמר, שכל הנושאים בפרשתנו אכן עוסקים בהתנהלות של עם ישראל ובמיוחד כשמתיישב בארצו, ואז ישנה תביעה כפולה ומכופלת למנהיגים ולכלל האומה – לנהוג ביושר, בדרך האמת ובשוויון – כי רק כך נוכל לשבת בטח בארצנו ולחונן את עפרה.

רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב רגיל היה לומר: "עולם הפוך אני רואה. פעם היו אנשי ישראל אומרים רק אמת בצאתם אל הרחוב ואל השוק, ואילו בבית הכנסת העזו לומר דברי שקר. ואילו היום – להיפך: כולם דוברי שקר בשווקים וברחובות, אבל בבית הכנסת ובבית המדרש כולם דוברי אמת. תשאלו כיצד? הנה פעם, כאשר האמת והאמונה היו נר לרגלם של בני עמי, היו מקפידים לסחור ביושר ובאמת. ורק כשהיו באים אל בית הכנסת ובית המדרש ואומרים את המילים שבתפילת הווידוי 'אשמנו, בגדנו, גזלנו', העזו לשקר. כי הרי לא אשמו ולא גנבו ולא גזלו דבר.
ואילו היום, המצב הפוך. קשה מאוד למצוא סוחר ישר האומר אמת, אולם שכשהם באים לבית הכנסת ואומרים 'אשמנו, בגדנו, גזלנו', הנה כולם דוברי אמת…"

הדברים נאמרים לקראת 'שבת מברכין' של חודש אב וכשאנו כבר נמצאים במהלך השבוע הראשון מתוך 'שלשת השבועות', ויודעים שהחורבנות של בתי המקדש והגלות שבאה בעקבות כך נבעו מעניינים ש'בין אדם לחברו', בזה שכל אחד דאג לעצמו ולא ראה את הכלל.

נתפלל אי"ה, שבימים אלו של זיכרון החורבן נתחזק באהבת איש את רעהו, בדאגה לזולת, בהגברת השיויון וביושר המידות, וכך נזכה בעזרת צור ישראל וגואלו לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה