בזמן ששורות אלו נכתבות, מבצע "צוק איתן" נמצא בעיצומו, מתוך מטרה להפסיק את ירי הטילים מעזה לכוון מדינת ישראל. לצערנו, עם ישראל נמצא במלחמה לכל אורך ההיסטוריה ושנות השקט הן כהפסקות בין מלחמה למלחמה. נתפלל בכל לבנו, שנצא ממערכה זו כשידנו על העליונה והשקט והשלווה ישררו בארצנו לתקופה ארוכה. גם בפרשת השבוע אנו מוצאים את עם ישראל הנתון במלחמה והפעם כנגד מדיין. ניתן להתייחס למלחמה זו מכמה היבטים, אך ננסה להתמקד בנקודה אחת מרכזית, הבאה לידי ביטוי בכמה עניינים במלחמה זו .
א. הקב"ה פונה למשה ומצווהו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך" [פרק לא, א']. יש להבין את קיום מצווה קשה זו הנאמרת למשה, כי מיד אחריה מופיע גזר דינו של משה להיפרד מן העולם. משה ממהר להוציא לפועל את ציווי הקב"ה, אע"פ שיודע וברור לו שלאחר מכן ייאלץ לסיים את תפקידו עלי אדמות. חשבונו האישי מונח בצד וטובת העם מונחת לנגד עיניו. ולעומת זאת, תגובת ראשי עם ישראל הפוכה. ראשי ישראל אינם ממהרים לעשות כדבר משה, משום שהבינו שלאחר המלחמה ייאלצו להיפרד ממשה רבנו, וכיצד אנו יודעים שהם לא מיהרו? משום שהכתוב מתאר את אופן התגייסותם לצבא בלשון "וימסרו" לשון 'נפעל', בעל-כורחם, ללא חשק וללא רצון, כדברי רש"י שם (פסוק ה' בשם חז"ל): "להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כורחן". במצב מלחמה, לכאורה כל השיקולים שאינם קשורים ישירות למאמץ המלחמתי נדחים. כאן אנו רואים, שכל זמן שמשה היה חי, רבים היו מוכנים להתעמת מולו, אולם כשהבינו שמנהיגם הקדוש והרועה הנאמן הולך להסתלק מן העולם, נרתעו והיו מוכנים להפסיד את המלחמה ולא לשמוע לבקשתו ובלבד שיישאר עמם. לצערנו, תופעה זו מוכרת לנו מאוד, כאשר איש צבור ואף אדם פרטי, כל זמן שהוא חי, מוכנים להתעמת עמו ולהיאבק בו, אך כאשר הולך לעולמו, לפתע רואים ומגלים את הצדדים האחרים שלו ומעלים על נס את אותם דברים נפלאים שעשה למענם. ראוי לשים לב לפרושו של המלבי"ם בשם רבי נתן בעל "הערוך", השונה מפירושו של רש"י ותולה את חוסר רצונם לצאת מיד למלחמה בענווה יתרה, וזה לשונו: "..שבא הנפעל "וימסרו", כי בחרו לזה [למלחמה] צדיקים, שתהיה כוונתם לשם שמים ובזה כל אחד נחבא אל הכלים …אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע ונמסרו ע"י אחרים שאמרו עליהם שהם צדיקים".
ב. כשאנו בוחנים מי קיבל צו 8 על מנת להילחם במדין, אנו מגלים שאלף איש מכל שבט גויסו למלחמה ובסך הכול שנים-עשר אלף לוחמים ובראשם פנחס בן אלעזר הכהן. אך נשאלת השאלה, היכן המנהיגים וראשי השבטים, שתמיד הובילו את העם לכל דבר וענין ופתאום כאן נפקד מקומם ואינם עומדים בראש המחנה? רבי יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, מתייחס לכך בפרושו הקצר לתורה: "והנשיאים לא שלח עמהם, כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבטו". והדברים מדהימים! הרי גיוס הנשיאים למלחמה ודאי היה תורם למורל הלוחמים והיה מקרב את הניצחון על המדיינים, והנה, משה רבינו מוותר על הגיוס שלהם, רק הואיל ואם יגייס את כולם, ישימו לב שנשיא שבט שמעון חסר וכל השבט יתבייש בשל כך. למדנו מכאן דבר גדול! גם כשנשיא שבט שמעון חטא ונענש על חטאו וכולם יודעים על מה ולמה, אעפ"כ היעדרותו מהמלחמה לעומת שאר הנשיאים תעורר את העניין מחדש ותגרום להם אי-נעימות ובושה גדולה על מה שאירע עם נשיא שבטם. רעיון זה, שלא לבייש את עוברי העבירה, מצאנו בדברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:" מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה..", [סוטה דף לב עמוד ב']. ויותר מכך, אנו רואים שלמרות שעם ישראל נמצא במצב מלחמה, הרי הערך שלא לפגוע באחר ולא לביישו גובר על שיקולים אחרים חשובים ככל שיהיו. את עיקרון זה אנו מוצאים מפורש בתורה. כאשר התורה משחררת מלצאת למלחמה את האיש הירא ורך הלבב, הרי זה אינו כבוד גדול לחזור הביתה כשכולם נלחמים והוא מתגלה כפחדן ומוג-לב, אשר ירא מלמסור את חייו. ואעפ"כ, התורה מחזירה גם את מי שנטע כרם ולא חללו, מי שארס אישה ולא נשאה, מי שבנה בית ולא חנכו ועוד, הרי כל אלו חוזרים מעורכי המלחמה וממילא לא ניתן לזהות מהי סיבת חזרתו של כל אדם ולכן כדי שלא לבייש את מי שחוזר בגלל פחדיו להילחם, הרי כולם חוזרים יחד. וכן מצאנו בנושאים רבים, לא רק בעניין המלחמה, את האיסור לבייש את השני, כגון במשנה (מסכת תענית פרק ד ): "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו," ומסבירה הגמרא לקראת סיום המסכת, שכל אחת שואלת ממי שפחותה ממנה בדרגה וכך הן לא מתביישות. "תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו." [תענית דף לא עמוד א ] נמצאנו למדים, שבשעת שלום ואף בזמן מלחמה, יש להקפיד על כבוד האדם ולמנוע בושה וצער, אף אם אנו עלולים לפגוע במטרה המאוד חשובה שלפנינו. הגדיר את הדבר הרב חרל"פ, על כך שמשה רבינו נצטווה להוציא את עם ישראל ממצרים ואומר לנו הכתוב, שמשה הלך ליתר חותנו ומסבירים חז"ל, שהלך לבקש רשות. והרי כל גאולת ישראל תלויה בהליכתו? אלא גאולה הפוגעת באחת המידות ובפרט בהכרת הטוב ליתרו היא גאולה שלילית. נזכה אי"ה לניצחון במלחמה הנוכחית נגד החמאס, למרות המגבלות המוסריות ששמנו על עצמנו כמניעת פגיעה מיותרת בילדים ונשים שאינם מעורבים במלחמה למרות שאויבנו שמים אותם כמגנים אנושיים. אנחנו מאמינים, שבזכות צדקת דרכנו ויושר לבבנו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
הזדהות משרד החינוך 
