להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

השבוע זכיתי להשתתף בקונצרט חזנות חגיגי, שהתקיים בהיכל התרבות תל-אביב לקראת חג השבועות, בהפקת "יובל האנסבל לחזנות" ובניצוחו של אופיר סובול. בקונצרט, שכותרתו "רק לשמוח יש" הושמעו יצירות מופלאות של חזנות ושירה יהודית העוסקות בשמחה. אחת היצירות שהושמעו שם שבתה וריגשה את לבי ואת לב כל האלפים שהיו בקהל, וזו היתה יצירתו של יוסי גרין "שטר התנאים" בביצועו של החזן והזמר אבריימי רוט (קישור לביצוע המרגש תוכלו למצוא בסוף המאמר). את אגרת 'שטר התנאים' כתב רבי ישראל נג'ארה – מתלמידיו הצעירים של האר"י הקדוש ומי שכתב גם את הפיוט "קה ריבון עלם" ששרים כמעט בכל שולחן שבת כבר מאות בשנים – והדרך שבה נכתבה האגרת של רבי ישראל, מתארת כביכול הבנה בין ריבונו של העולם – החתן, לבין כלל ישראל – הכלה, בצורה של כתובת נישואין, בה שני הצדדים מבהירים את הנדוניה שהביאו עמם ואת התנאים, הערבים ותחומי האחריות שכל אחד מהצדדים לוקח על עצמו.

בפרשתנו, חז"ל הקדושים שמו לב למילה אחת, הכתובה באופן המעורר שאלה וסקרנות. כשהתורה רוצה לתאר את סיום הקמת המשכן נאמר –

"וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלֹּ֨ת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן" (פרק ז', פסוק א').

מדוע לא כתבה התורה בצורה פשוטה – 'ביום השלים משה להקים את המשכן'?

אמנם, המילה 'כלות' מזכירה לנו את 'ויכולו השמים' – מלשון סיום – אך בכל אופן השימוש במילה זו כאן בוודאי מעורר תמיהה.

עונה המדרש, שהמילה 'כלות' רוצה ללמדנו, שמעבר לכך שהיא מתארת סיום של בניית המשכן, גם רומזת למילה 'כלה' הנכנסת לחופתה, ויש כאן מעין 'חתונה' בין עם ישראל לקב"ה.

רש"י מדייק מהכתוב, שמדובר על כלה כי הכתיב חסר, שכתוב "כלת" בלי וי"ו –

"ויהי ביום כלות משה – כלת כתיב, יום הקמת המשכן, היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה".

ואמנם, ה'אירוסין' היו במתן תורה ו'הנישואין' היו בהקמת המשכן, וזה לשון המדרש אגדה –

"מה הוא ביום כלות משה?, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין, נאמר בהם 'וקידשתם היום ומחר' (שם י"ט י'), ובמעשה משכן נישואין היו ועל זה נאמר 'צאינה וראינה בנות ציון' (שה"ש ג יא), וכתיב ביה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, (שם), ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו, זה המשכן שהיה נישואין, ולכך כתיב תחלה ביום כלות משה, ולא כתיב ביום השלים משה" (מדרש אגדה בובר, במדבר ז', א').

לפני שננסה להסביר מדוע מדמה המדרש את מעמד הר סיני ליום האירוסין והקמת המשכן ליום הנישואין, נתייחס לשאלה נוספת ששואל המדרש והיא – מדוע מספרת התורה על הקמת המשכן אחרי הפסוקים של ברכת כוהנים ומה הקשר בין שני הנושאים שנראים לכאורה רחוקים זה מזה?

על שאלה זו עונה המדרש על ידי משל –

"…משל למלך שהשיא את בתו ושלטה בה עין רע ומתה, כשבא להשיא בת אחרת עשה לה קמיע כדי שלא יגע בה עין רע, כך כשנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל ניתנה בפומבי, כמו שכתב "וכל העם רואים את הקולות " ושלט בה עין הרע ונשתברו הלוחות כמו שכתוב "וישבר ואתם תחת ההר", כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כוהנים במקום קמיע כדי שלא תשלוט בה עין רע".

את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה כקשר בין חתן וכלה מצאנו במספר מקומות בתנ"ך והידוע והגדול ביניהם הוא כמובן במשלי (פרק ל"א) "אשת חיל מי ימצא", בו מתאר שלמה המלך בעשרים ושנים פסוקים את האהבה בין בעל ואשה, אותו אנו שרים כל ליל שבת.

ונוסיף ונשאל – מדוע כמעט לא מתואר הקשר בין עם ישראל לקב"ה כקשר בין אב לבן או אם לבתה? האם זה לא מספיק מרגש ומיוחד?

ויתכן לומר, משום שבקשר ההורי, המחויבות העמוקה היא מצד אחד – מצד האב והאם לבן! זוהי אהבה ללא תנאי. גם אם הבן מצטיין בכל מה שעושה ובין חלילה אם הבן עשה מעשים שאינם ראויים, האב והאם יאהבו, יתמכו ויעזרו לבנם. לעומת זאת, קשר נישואים הוא קשר של מחויבות דו-צדדית, של הבעל לאשתו ואשה לבעלה. האהבה הקיימת בין בני זוג היא תוצאה של קשר מתפתח והולך במשך הזמן ותלוי במעשים שכל אחד מבני הזוג עושה. בעל יכול לגרש את אשתו, אך אב לא יכול להכריז על בנו שאיננו אביו יותר ואינו יכול לבטל את המציאות שהוא אביו.

התנ"ך מתאר את הקשר שבין עם ישראל לקב"ה כקשר של מחויבות הדדית, שהיא קיימת כל זמן ששומרים על המחויבות, וברגע שהכלה, כנסת ישראל, הפרה את המחויבות – הרי החתן שהוא הקב"ה העניש את עם ישראל. אמנם, הקב"ה הבטיח שלא יגרש את עם ישראל לנצח וגם אם הקב"ה שלח אותנו לגלות,  הרי למעשה הבטיח ש"לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" והבעל, הקב"ה, הוא בבחינת 'בעל המחזיר את גרושתו'.

אם כן, כפי שלמדנו, המדרש מחבר את ברכת כוהנים להקמת המשכן, כי לקשר המיוחד של עם ישראל והקב"ה יש לצערנו גם תופעת לוואי לא רצויה וכפי שביחסים שבין בני אדם אנשים מקנאים באנשים מצליחים, כך הקשר המיוחד  של הקב"ה עם עם-ישראל הוא קשר של אהבה כל כך יפה ומרשימה, וזה גורם לקנאת אומות העולם בנו והטלת ארס ורעל, שכולנו מכירים גם כאנטישמיות.

ברכת כהנים היא אמצעי שהקב"ה בחר כדי להעביר את ברכתו לעם ישראל. אין זה מכוחם של הכהנים, אלא הקב"ה מאציל להם כוחות והוא למעשה מברכם ככתוב 'ואני אברכם'. ברכה זו מתקיימת עד ימינו בקשר בל ינתק מאז אהרון הכהן, ועד היום לא מצינו מסורת כזו אצל אומות העולם שנמשכת אלפי שנים.

רבי אברהם אבן עזרא מנמק את סדר הדברים, שברכת כהנים קודמת, משום שכך היה בפועל –

"…וטעם ויהי ביום כלות משה אחר ברכת כהנים, כי כן היה, כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח".

נימוק מעניין הביא רבי חיים פלטיאל, שקישר בין המנורה במשכן למנורה שבימי החשמונאים שזכו בה הכהנים וז"ל:

"למה נסמכה פרשת חנוכת המזבח לב"כ? לומר לך שע"י כהנים חשמונאים עשו חנוכה (כך פסקו רז"ל) [בפסיקתא רבתי] בכ"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ולא הוקם עד אחד בניסן".

במדרש-הגדול מצאנו סיפור מעניין מה קרה מאחורי הקלעים בהקמת המשכן ואיך חשדו במשה שכאילו חלילה הטעה אותם שתשרה שכינה במשכן –

"ויהי ביום כלות משה. כיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן היו הכל עומדין ולא שרת שכינה בתוכו. הלכו כל ישראל אצל כל חכמי לב אמרו להן העמידו המשכן כדי שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בינינו כאשר הבטיחנו, היו רוצין להעמידו ולא היו יכולין, הלכו אצל בצלאל אמרו לו היינו אומרין שמא על ידו שלבן עמרם יניח הקדוש ברוך הוא שרפים ואופנים וגלגלים וכל כבודו וישרה בתוכינו בוא אתה שמא יעמוד על ידך. אף הוא ביקש להעמידו ולא יכול. התחילו הכל משיחין אחר משה ואומרין ראו מה עשה לנו בן עמרם, בא והטעה אותנו ואמר עשו משכן והקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם ועדיין לא שרתה עלינו…".

אחת הרעות החולות מאז ועד היום הוא חוסר אמון במנהיגים ובגדולי התורה, וזה הביא את הקב"ה לרומם את משה בפני העם בתהליך הקמת המשכן –

"…ואף משה היה מיצר מפני שלא נשתתף במעשה משכן, והיה הקדוש ברוך הוא יודע מה בלבו לפי כך העלים הקדוש ברוך הוא מהן ולא היו יודעין להקימו. באו להן אצל משה אמרו לו הרי כל שאמרת לנו לעשות כבר עשינו, ראה שמא חיסרנו כלום או שמא עשינו דבר שלא אמרת. והיו מראין לו כל דבר ודבר והוא היה אומר להן שלום. אמרו לו אם כן למה אמרנו לכל החכמים ולא יכלו להקימו. וכיון ששמע משה נצטער אף הוא עמהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יודע מה בלבך, אל תירא שאין אחר רשאי להקימו אלא אתה תקים את משכן אהל מועד. אמר לפניו ריבונו של עולם ואיני יודע להקימו. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אתן לך קימה וכותב בתורה ויקם משה את המשכן (שם). ומנין שהקדוש ברוך הוא הקימו, שנאמר הוקם המשכן (שם, יז). ומנין שמשה הקימו, שנאמר ויקם משה את המשכן. וכאן הוא אומר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן".

לקראת חג מתן תורה נתפלל שנצליח אי"ה כל אחד לקבל מהשפע האלוקי שיורד ביום זה ולהיטען בכוחות בלימוד התורה ובקיום מצוותיה ובכך לקיים ולחזק את הקשר שבין ה'חתן' ל'כלה', בין עם ישראל לקב"ה.

וכמובטח – הנה קישור לשיר "שטר התנאים" (ותודה לידידיה מאיר על הצילום).

שבת שלום וחג שבועות שמח לכל בית הישיבה!