גירסא להדפסה

נמצאים אנו מזה מספר חודשים בעיצומה של מגפה כלל-עולמית, שלצערנו לא פסחה על מדינתנו ואין כמעט אף מדינה בעולם שמגפת הקורונה לא הגיעה אליה. לאחר שהייתה הרגשה לפני כחודש, שהנה הצלחנו להתגבר על המגפה, לצערנו היא חזרה כגל שני ואולי בעוצמה אף יותר חזקה מה שהייתה לפני כן.

בפרשתנו אנו נתקלים בפסוק, שנקטע באמצעו (פרק כ"ה, פסוק א') –

"וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה פ וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹ֔שֶׁה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר".

אחרי המילים 'ויהי אחרי המגפה' יש מרווח בפסוק – לא מתחיל פסוק חדש, אלא ענין אחר באמצע הפסוק – תופעה זו ממש נדירה וכמובן אומרת 'דרשני'.

ברור שאין הפסקה זו ענין טכני בלבד, שהרי מצינו בתורה כל מיני שינויים שמביעים רעיון. נביא דוגמית מפרשתנו, בה אנו מוצאים שינוי קטן באופן כתיבת אות, המופיע בכל ספרי התורה של כל עדות ישראל [-חוץ מאשר אצל עדת התימנים] – במילה "שלום" – האות וא"ו קטועה באמצעה –

"לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם".

ועל כך נכתבו הרבה פרושים, אחד מהם המופיע ב'נעם אלימלך' (סוף פרשת שלח), שקטיעת האות וא"ו באה לומר וללמד על מידת הענווה. הוא לומד זאת מכך, שיש לקרוא את המילים "והאיש משה ענו", שהאות וא"ו קטיעא, שהייתה במשה ענוות-אמת. וכן פנחס זכה ב'ברית שלום', משום שהיתה בו מידת הענווה ומידת האמת.

נחזור לעניין שפתחנו בו – ברור לנו שאין זה מקרי שהמילים "ויהי אחרי המגפה" נקטעו לאחריהן באמצע הפסוק. שלא כדרכנו, אומר את דעתי תחילה לסיבה לתופעה נדירה זו ולאחר מכן נביא את הפרשנים השונים. לצערנו אין זו המגפה הראשונה שפרצה בעולם ולא המגפה הראשונה שעם-ישראל סבל בה, ואם נתבונן בתנ"ך נמצא לא מעט מגפות. לא מזמן קראנו בפרשת קורח על מגפה שפגעה באלפי אנשים כתוצאה מטענות שבאו למשה ואהרון –

"וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח" (במדבר י"ז, י"ד). המגפה נעצרה בזכות אהרון שפיזר קטורת.

מגפה קשה ונוראית התרחשה בזמן מלכותו של דוד המלך, בה נספו שבעים-אלף איש וזו נעצרה רק לאחר שדוד המלך התפלל לקב"ה והקריב קורבנות  במתחם ארונה היבוסי, לאחר שקנה ממנו את השטח [ראה כל האירוע בשמואל ב' פרק כ"ד]. מגפה נוספת מפורסמת אירעה במחנהו של סנחריב, לאחר תפילתו של חזקיה וישיעהו הנביא למול דברי הרהב והנאצה שאמר סנחריב כנגד אלוקי ישראל. ואמנם, התנ"ך לא מתאר זאת כמגפה, אבל מותם של מאה שמונים וחמשה אלף איש בזמן כל כך קצר, משמעותה מגפה, שאמנם נגרמה על ידי מלאך ה' ככתוב במלכים ב' –

"וְגַנּוֹתִ֛י אֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את לְהֽוֹשִׁיעָ֑הּ לְמַֽעֲנִ֔י וּלְמַ֖עַן דָּוִ֥ד עַבְדִּֽי: וַיְהִי֘ בַּלַּ֣יְלָה הַהוּא֒ וַיֵּצֵ֣א׀ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֗ק וַיַּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר מֵאָ֛ה שְׁמוֹנִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אָ֑לֶף וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים" (מלכים ב' פרק י"ט).

לא נמנה את כל המגפות שפרצו במאות השנים האחרונות, כגון ה'שפעת הספרדית' וה'סארס', ה'אבולה', 'הדבר השחור' ועוד – כולן מגפות שגבו קורבנות רבים מאוד.

אני רואה בקטע ה'טכני' לכאורה בפסוקנו אמירה ומסר חשובים ביותר, שהרי כפי שכתבנו מגפות היו ולצערנו יהיו ופעמים נדמה שאין לזה סוף. ואף בימים אלו אנחנו בהרגשה קשה, לא רואים מתי זה יגמר ומחכים לחיסון בכיליון-עיניים, כאשר האופטימיים ביותר מדברים על כחצי-שנה עד שנה שהעולם יצליח להתגבר על כך, והפסימיים מדברים על כמה שנים ר"ל.

שלוש המילים הללו, שהן בפני עצמן – "ויהי אחרי המגפה" – הנעצרות ללא המשך, באות אולי לומר לנו: תמיד היה ויהיה מצב של "אחרי המגפה" והעולם יחזור לעצמו, אולי עם תובנות אחרות, אולי עם צניעות יותר גדולה, אולי עם התכנסות יותר גדולה – אבל בצורה זו של כתיבה, שאחריה כאילו 'עסקים כרגיל', באה התורה לתת לנו חיזוק ואמונה, שגם אם לא רואים לכאורה את הסוף, יהיה בע"ה מצב של 'אחרי המגפה'. גם כאן התורה עוברת ל'עסקים כרגיל' ומונים את האנשים לפני הכניסה לארץ, לומר –  "סבלנות! יש חיים אחרי המגפה!".

עתה לאחר שהבענו את דעתנו, עם גישה אופטימית נפנה לפרשנים, ראשונים ואחרונים, להבין מדוע קטעה התורה את הפסוק לשניים ומה רצתה לומר בזה?

רבי חזקיה בן מנוח טוען, שיש כאן הפסקה והפרדה בין שתי תקופות. תקופה שבה כל דור המדבר שהיו צריכים למות הסתיימה, ומאז מתחילה תקופה חדשה ושמחה של כניסה לארץ. וזה לשונו –

"ויהי אחרי המגפה כשכלו מתי מדבר. יש כאן פרשה אעפ"י שהיא באמצע הפסוק ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ" (חזקוני כ"ו, א').

הרב פנחס הלוי איש הורוויץ, רבה של פרנקפורט דמיין [1731-1805] בספרו 'פנים יפות' על התורה מסביר את הסיבה לתופעה הזו של חלוקת הפסוק לשניים, בזה שלא נחשוב שהמגפה שהייתה כתוצאה מהזנות היא בגלל שמנו אותם וזה מביא למגפה. וזה לשונו –

"לפי פשוטו יש לפרש דהיה ראוי למנותם מיד כשכבשו סיחון בשביל חלוקת הארץ שהם לאותן הבאים לארץ בני עשרים אלא שהמתין להם השי"ת למנותן עד אחר המגיפה, לפי שמצינו גבי דוד המלך עליו השלום שמנה את ישראל והיה מגיפה בישראל, א"כ שלא יחשבו ישראל ח"ו שהמגיפה הייתה בשביל המניין, ולכך המתין הקדוש ברוך הוא את המניין עד לאחר המגיפה".

הסבר נפלא כותב הרש"ר הירש ולדעתו הפסקה בין שני קטעי הפסוק באה ללמדנו על האמון בעם-ישראל, למרות תופעת הפריצות שבראשה כיכב נשיא שבט שמעון. וזה לשונו –

"ויהי אחרי המגפה. הפרשה מסתיימת באמצע הפסוק אחרי משפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל פרשה חדשה, ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם…וכל מפקד של העם הזה היה בו משום תעודה נאמנה לכך. משום כך אחרי המגפה חזרו ומנו את העם. העובדה שכל יחיד יכול היה להימנות 'למשפחתו לבית אביו' – כדרך שנמנה לפני ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים – עובדה זו הוכיחה שהאבהות של כל ילדי ישראל לא היתה מוטלת בספק; היא הוכיחה שמעשה הפריצות של פעור היה רק בבחינת מעשה חריג, ואילו דבר הנבואה שנאמר על בתי ישראל – 'יזל – מים מדליו וזרעו במים רבים' (לעיל כ"ד, ז' ופי' שם) – היה אמת ויציב".

רבי מאיר-לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809-1879), מגדולי פרשני התנ"ך, בספרו המלבי"ם כותב פירוש מיוחד – שלמעשה המניין שהכתוב מביא הוא כדי לומר שזו הייתה התרופה למגפה. נקרא את דבריו –

"כבר בארתי בפ' תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע"י מעשה העגל צווה ה' למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע, הי' רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צווה ה' למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם שע"י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין כמש"ש".

רש"י מסביר את ההקשר בין המניין למה שכתוב 'ויהי אחרי המגפה'. ברם, לא מנמק מדוע נכתבו כשני חצאים לפסוק, אבל מדבריו ניתן להבין מדוע זה נכתב בצורה כזו – לומר לנו שכביכול הקב"ה מצטער על המגפה, כשם שאבא מיצר כשצריך להעניש את בנו ולאחר מכן הקב"ה מונה את עם ישראל  אחד-אחד, מתוך אהבה לראות מה הנזק שנגרם כביכול לו. על כך רש"י מביא את משל הרועה –

"משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

דברי רש"י בפירושו השני שנביא להלן עונים לענ"ד על שאלתנו בדבר חלוקת הפסוק, בזה שמשה רבנו מחזיר את הפיקדון לקב"ה תוך כדי מנייתם, לומר שלמרות מה שקרה ולמרות המגפה, מוסר את בניו אחד-אחד באהבה גדולה, שזהו מהותו של מנין. וזה לשון רש"י בפרושו השני –

"דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

ברם, בפירושו של ר' עובדיה מברטנורא על רש"י לדעתו אינה כפי שכתבנו, אלא אדרבה בפרוש השני רש"י בא לנתק את הקשר בין החלק הראשון של 'ויהי אחר המגפה' לחלק השני, ואלו הם דבריו –

"… קשה מאי 'דבר אחר' [=הפירוש השני של רש"י] יש לומר, שלפי פירוש  ראשון [של רש"י] קשה מעט פתיחת הפרשה, שבאמצע פסוק זה שנראה שמפרדת ענין 'שאו את ראש' מ'ויהי אחרי המגפה'. לכך פי' 'דבר אחר',  שאינו מוסב לשל מעלה הימנו לעניין המגפה, אלא למיתת משה הכתובה למטה מן העניין".

נחתום בסיפור חסידי, שסיפר הרב זוין, על כוחה של תפילה בזמן מגיפה. בעיר וולשצובה התפשטה פעם אחת מגיפה ר"ל ושלחו משלחת לעיר רדומסק, לרב הקדוש רבי שלמה הכהן רבינוביץ זצ"ל, בעל "תפארת שלמה", לבקש ממנו לנסוע עמהם לשם, היות והעיר וולשצובה היתה עיר מולדתו, על כן יואיל נא ויברך אותם שיסיר ה' מהם כל חולי ומדווה.

כשהגיע הצדיק לעיר, הוציא צו שכל בני העיר ילכו יחד עמו להקיף את בית החיים. לאחר ההקפה פתח הצדיק ואמר:

"באהרן הכהן כתוב: 'וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה'. למעשה, צריך שיהיו רק חיים ולא מתים, כי מה תועלת יש להשי"ת מן המתים? ואף אם צדיקים הם ויושבים בגן-עדן, מה יתרון יש לבורא יתברך מזה שהם יושבים ו'מחממים את גביהם' בגן עדן? אבל בני אדם חיים וקיימים – הרי מודים ומתפללים, משבחים ומברכים. וזהו שאמר הכתוב "וַיַּעֲמֹד" – אין 'עמידה' אלא 'תפילה' – בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים".

התפלל רבי שלמה לקב"ה, שיראה את החילוק בין המתים והחיים, ובכוח טענה זו פעל את פעולתו והמגפה נעצרה.

נתפלל לקב"ה בורא הרפואות ואדון הנפלאות, שישלח חכמה בינה ודעת לאנשי הרפואה והמדע, כדי שנוכל להכריז בקול רם "ויהי אחרי המגפה" – אמן כן יהי רצון!

שבת שלום ורק בריאות לכל בית הישיבה!