להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

מדינת ישראל נכנסת זו הפעם החמישית למערכת בחירות בשנתיים האחרונות. אמנם, תכיפות מערכות הבחירות במדינה מתוקנת כמדינת ישראל מצערות ומטלטלות את החברה הישראלית, אך הזכות הגדולה לבחור ולהיבחר היא זמן שמחה גדולה, שלאחר אלפיים שנות גלות אנו יכולים לבחור את מי שמוביל את חיינו, הן בתחום הרוח והן בתחום הכלכלי והבטחוני, ולמעשה יום הבחירות מצד עצמו הוא יום חג לישראל.

ביומנו של הרב משה יקותיאל אלפרט, ר"מ בישיבת 'עץ חיים' בירושלים, מתוארת תחושת החגיגיות בעצם הזכות שיש בחירות במדינת ישראל. וכה כתב ביומנו לאחר הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל –

"בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי, ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו שנלך לבחירות למדינה יהודית ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד…הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי!…בשעה 6:28 שבנו הביתה. הלכתי להתפלל, יום חג גדול".

כיום, הבחירות מתקיימות לפי רשימות המפלגות השונות, אך בשנים האחרונות הפוליטיקה הופכת יותר אישית והבחירה ברוב הפעמים היא לפי זהות המנהיג של אותה מפלגה. בימינו, שאין לנו נבואה ולא רוח הקודש, אך טבעי ורצוי שהבחירה תהיה על ידי העם. ברם, מדרך הבחירה שבפרשתנו, שהייתה על פי ה', אנו לומדים מה נדרש ממי שעתיד להיות המנהיג ומי באמת ראוי להנהיג את עם ישראל  [וראה מאמרנו לפרשת פנחס – המנהיג האידיאלי ], נקרא חלק מתשעת הפסוקים המתארים את העברת השרביט ממשה ליהושע –

"וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר יִפְקֹ֣ד יְקֹוָ֔ק אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְקֹוָ֔ק כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ …"(כ"ז, ט"ו-י"ח).

בבקשתו של משה יש כינוי מאוד לא שכיח לקב"ה, כאשר משה פונה לה' במילים 'אלוהי הרוחות לכל בשר' – מה פשר ביטוי נדיר זה? ונוסיף על שאלתנו, שאנו מוצאים בתשובת ה' למשה 'איש אשר רוח בו' – האם תשובת ה' מתייחסת לכינוי של משה לה'?

מי שהתייחס לנושא ברעיון ובהסבר מקורי הוא רבי יהונתן אייבשיץ [1694-1764]. לדעתו, משה רבנו מתפלל לקב"ה ומבקש ממנו, שיערה רוח ממרום, רוח כזו שתאפשר בחירה של אדם מתאים, כי לאווירה ולרוח הציבור והתקופה יש השפעה וכשיש רוח גדולה נבחרים האנשים הראויים. ומאידך גיסא, אם האווירה היא נמוכה ורוח התקופה היא ללא גדלות ואידאלים, הרי נבחרים אנשים בהתאם. אם נשווה לתקופתנו, בה מי שיוצר את הרוח והאוירה ואהדה לאדם מסוים זו התקשורת, הרי שכבר בשלהי כהונתו של משה רבינו, הקב"ה עונה למשה ואומר לו, שימנה אדם ש'רוח בו', כלומר: שיש לו את הכוח הפנימי ואישיות שאינה מושפעת מרוח הרחוב והעם.

יש לציין, שרבי יהונתן אייבשיץ עבר בעצמו תקופות לא קלות בחייו והיה צריך להתמודד מול אוירה ורוחות בציבור, שחשדו בשבתאות בכל מי שהיה נדמה שכתב קמיע או סתרי תורה. רבי יהונתן עצמו היה אחד מאלה שחשדו בהם בשבתאות, עקב הקמיעות שכתב, והדבר גרם לו הרבה צער ועגמת נפש. מי שהוביל את המהלך נגדו היה רבי יעקב עמדין, גדול ישראל בפני עצמו, אשר הצליח לסחוף אחריו רבנים גדולים ונגד כל זה היה צריך להתמודד. רבי יהונתן טען כל הזמן שזו עלילה ואף כתב ספר להוכיח שכל הקמיעות שכתב הן סודות שבקבלה. לכן לענ"ד פירש את הביטוי 'אלוהי הרוחות' כתפילה – שהקב"ה יערה רוח חיובית ממרום. הפירוש הזה היה חשוב לו ביותר, ואף ציווה במצבתו לכתוב את דברי המוסר, שבאחד השורות כינה את הקב"ה 'אלוהי הרוחות' –

"יראו כל עובר הֶחָרוּת על הלוחות  האיש אשר עמד לנס והיה כשושן פרחת ושב אל עפר ומראהו מאיש נשחת נא שימו על לבבכם ושובו בתשובה נוצחת תפילה הרבו בעדו לאלהי הרוחות נפשו אליו יאסוף ובל תהי' נדחת זכות מעשיכם יגנו כי נפשות ישראל אחת למדו נפשכם כבוד לשנוא ומגדולה תהי נפשכם בורחת".

מסופר על רבי נפתלי מרופשיץ, בעת שהתקבל כרב הקהילה ברוּפּשִיץ, היו כאלה שריננו על כך שאינו מתאים לתפקיד כה רם כפי שלצערנו קורה בכל מינוי וכל תפקיד יש אנשים שהנבחר לא מוצא חן בעיניהם. נשא רבי נפתלי דרשה לפני הקהל. הוא פתח במדרש שהיה חביב עליו, ולפיו הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הדורות העתידיים ואת מי שינהיגו אותם, "דור דור ודורשיו", דור דור ומנהיגיו.

"מדוע צריך היה הקב"ה להראות לאדם הראשון גם את הדור ולא הסתפק במנהיג? ומדוע הקדים להראות את הדור לפני שהראה לו את המנהיג?" – שאל הרבי.
"אילו היה רואה אדם הראשון אותי, את נפתלי 'מלמד התינוקות', עומד ומנהיג את הציבור" – כך פתח את תשובתו – "היה הוא נדהם ומתעלף. וכי כיצד ייתכן שזהו רבי הראוי להנהיג את הדור? ולכן הראה לו הקב"ה קודם את הדור, כלומר – אתכם. עבור דור שכזה, נוּ, אפילו נפתלי נחשב לאדם גדול".

רוח התקופה והזמן משפיעים על החשיבה ואורח החיים וגם על דמות המנהיג. תמיד היו שני סוגי מנהיגים בכל התקופות – אלה שנכנעים לרוח התקופה ונוהגים בהתאם, וגם אם הם חושבים שיש להוביל ולשנות, אין הם רוצים לאבד את אהדת הציבור, מה שקרוי היום 'רייטינג'… ויש מנהיגים הקשובים לרוח התקופה, אך מרגישים אחריות להוביל, ואם צריך לשנות או לבנות קומה חדשה אצל העם, הם לא נרתעים גם אם זה לעיתים במחיר איבוד המנהיגות שלהם.

רבה של תל אביב, הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל (1882-1945), שהיה רב והוגה דעות ומראשי תנועת 'המזרחי' והציונות הדתית, עמד על דעתו והשקפת עולמו, למרות שרוח התקופה של רבני ישראל לא היתה מזוהה עם השקפת עולם ציונית דתית. הרב השמיע את דעתו ברבים ועלה מאנטוורפן שבבלגיה לארץ ואת דרשותיו השמיע ברבים וכתב בספריו 'דרשות אל עמי'. ואך טבעי הוא, שאת המילה 'לפניהם' שבפרשתנו – "אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם" – דרש וחזר בכל הזדמנות, שהמנהיג צריך לצאת לפני העם ולא אחריו, ולבא לפני העם ולהוביל אותו ולא אחריו. כדי להוביל צריך אומץ, אמת פנימית ויושרה. אין זה אומר שהמנהיג לא צריך להתחשב במה שקורה ולהתעלם מרוח התקופה, ברם  בדברים המרכזיים והעקרוניים חייב לשדר ולחנך ולהעביר את אותם מסרים שהוא מאמין בהם.

אין הדברים סותרים את דברי רש"י בשם חז"ל, שכוונת הכתוב 'איש אשר רוח בו' –

"כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

כוונת הדברים, שהמנהיג יש בו כשרונות של הסברה, שכנוע והבאת הדברים, כך שכל אחד מתחבר בדרכו שלו למתווה של המנהיג, וכפי שגם כתב הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר', שמאידך גיסא יכול לעמוד כנגד רוחו של כל אחד. נכון, זה מורכב וזה מה שמצפים ממנהיג, כפי שמצפים 'בקטנה' שמורה בכתה ואבא לילדיו יידע להביא את רוחו לכל אחד ואחד בדרגתו ובאישיותו. נכון שלציבור גדול זה קשה, אבל בדיוק לזה נבחר מנהיג. וזה לשונו של הנצי"ב –

"איש אשר רוח בו. רוחו היינו דעתו עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים".

ונסיים בדברי הנצי"ב, שלאחר כל התנאים והתכונות הנדרשות ממנהיג, עדיין זקוק הוא לסייעתא דשמיא, כי כל הכללים לא תופסים אם חסרה הברכה האלוקית.  וזה לשונו שם בהסבר מה שנדרש משה לסמוך את ידיו על יהושע –

"וסמכת את ידך עליו. שתהא לו סיעתא דשמיא לכוין האמת ודעת ישרה, וזהו כעין תועלת סמיכה להוראה שמועילה לסיעתא דשמיא, משום דאפילו איש שראוי לזה נדרש לסיוע מן השמים לכוין האמת כדאיתא בכתובות דף ס' לענין תלמיד בפני רבו, שמשום הכי אסור להורות אף על גב שראוי, מכל מקום אין לו סיעתא דשמיא לכך".

שבת שלום ובשורות טובות לעם ישראל ולכל בית הישיבה!