בשלשה מקומות מרכזיים [יש עוד..] מופיע מותו של משה רבנו בתורה בהרחבה מסוימת – האחד בפרשתנו, השני בסוף פרשת 'האזינו' במילים כמעט זהות לפרשתנו, ובפעם השלישית בסוף ספר דברים בפרשת 'וזאת הברכה'.
תיאור מותו של משה ה'עניו מכל האדם על פני האדמה' הוא לימוד בפני עצמו שדורש מספר מאמרים. במאמר זה נתייחס לשאלה המרכזית שמטרידה אותנו ורבים מהמפרשים, ראשונים כאחרונים, מדוע התורה חוזרת על אופן מיתתו של משה לפחות פעמיים באותו נוסח ולאחר מכן התיאור הממשי בסוף ספר דברים?
נקרא תחילה את תיאור מותו של משה, רבן של כל ישראל, בפרשתנו –
"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:(יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן" (פרשת פינחס).
באופן ממש דומה, עם שינויים ותוספות קטנים [מודגשים בקו תחתון], מתואר מותו של משה בסוף פרשת 'האזינו' –
"עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
בפרשתנו מופיע הציווי, כיצד הקב"ה מתכנן את פרידתו של משה רבנו מהעולם הזה והאופן שזה יתבצע, אך עיקר התיאור המעשי וההתרחשות עצמה נמצאים בסוף 'האזינו', שם יש את הציווי –
"וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה".
מילים אלו אינן מופיעות בפרשתנו, וכן פירוט יותר רחב בסוף פרשת 'וזאת הברכה' כפי שנראה להלן.
על כן נשאל – מה צורך יש להביא את הציווי וסיפור מותו של משה כאן לפני תיאור מותו שמופיע בהמשך בספר דברים? מה הקשר לסיפור של בנות צלפחד ולמותו של משה שנמצאים מיד אחרי סיפור מעמדן של בנות צלפחד בירושת הארץ והענות החיובית שלהם על פי ה'??
רש"י בעקבות ה'ספרי' עונה על שאלה זו שתי תשובות –
הראשונה – אכן אחרי התשובה החיובית לירושת הארץ לבנות צלפחד, חשב משה שאולי הקב"ה ביטל את הגזירה שלא יוכל להיכנס לארץ. משה חשב, שהרי הוא אשר אמור לבצע את ביצוע העברת הנחלה של בנות צלפחד, אז אולי גם הוא יוכל להיכנס לארץ. וזה לשונו של רש"י –
".. למה נסמכה לכאן,? כיון שאמר הקדוש ברוך הוא 'נתן תיתן להם,' אמר אותי ציווה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא גזרתי במקומה עומדת".
טעותו של משה, מסביר ה'שפתי חכמים', הייתה שאין הזכות שניתן למשה להעביר את ירושת הארץ לבנות צלפחד מקנה לו זכות אישית להיכנס לארץ. ראינו זאת גם בפרשת 'מסעי', שמשה טרם מותו מצווה על אופן חלוקת הארץ לשבטים ולא עלה על דעתו שבגלל זה תתבטל הגזרה כלפיו.
בתשובה השנייה – רש"י מתחבר להרגשתו של משה רבנו, שכבר דרך ברגליו בעבר הירדן המזרחי בנחלתם של בני גד ובני ראובן, ועל כן חשב משה שיש סבירות גדולה שאולי יתאפשר לו להמשיך הוא עצמו לארץ ישראל, ולכן התורה מספרת שלא!! הגזירה במקומה נשארת.
וזה לשונו של רש"י בפירושו השני, עם תוספת של משל המופיע במדרש להבנת העניין –
"…דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס".
המשל שרש"י מביא מרכך לעניות דעתי את הרגשות הקשים וה'טרוניא' כלפי שמיא חלילה, שחש כל אחד מאתנו – איך יכול להיות שעד כדי כך הקב"ה חלילה מתאכזר על משה רבנו?
ועל כך עונה רש"י וחז"ל במשל זה, שהמלך היה חייב להעניש את הבן וגזר עליו שלא יכנס לארמון לראותו, אולם המלך שהוא גם אביו של הנער משהה את יישום העונש עד 'הדקה התשעים' ומאפשר לבן להיכנס לפתח הארמון ואחר כך לשער ואח"כ לחצר ואפילו מאפשר לו להגיע לטרקלין – ואז כאשר כבר אין מקום אליו יכול להמשיך, האבא שהוא גם המלך כנזכר לעיל לא מאפשר לו להתקדם יותר, כי הרי צריך לקיים את דבר העונש. הנמשל הוא, שגם אם משה רבנו העביר את הנחלות לבנות צלפחד, נכנס לעבר הירדן המזרחי בשער של ארץ ישראל, עלה על הר העברים והשקיף על כל הארץ, אבל כאן כבר נעצר על ידי הקב"ה.
משל זה מזכיר לנו משל אחר במדרש, שהמלך גזר על בנו שעבר עבירה שחייב סקילה, ציווה המלך לקחת את אבן הסקילה ולפורר אותה לאבנים קטנות ובזה סקלו את הבן. אמנם הבן נפצע, אבל לא מת מהעונש ומצד שני המלך קיים את גזרתו.
אמנם משה רבנו לא נכנס לארץ פיזית, אבל נכנס בשערה של ארץ ישראל והקב"ה 'פורר' את האיסור ואיפשר לו לפחות לראות את כל הארץ, כאילו ממש ביקר בה.
רבינו בחיי נוקט בטעם טכני על הקשר בין שתי הפרשיות, שנסמכה פרשה זו לפרשת נחלות, לפי שביקש משה לדעת מי ינחל נחלתו.
לעניות דעתי להאיר מבט נוסף בהבנה, מדוע משה רבנו טעה וחשב שהותרה הגזרה. משה חשב, שמה שהקב"ה נתן לבנות צלפחד חלק בארץ היה לפנים משורת הדין משום כבודה של ארץ ישראל, ולכן חשב משה שאולי ינהג הקב"ה כלפי רצונו להיכנס לארץ הקודש לפנים משורת הדין – ובזה הוא טעה כפי שאומרת הגמרא (בבא קמא נ.) –
"אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט".
למעשה, במעשה החטא טמון העונש, כפי שכאשר אדם אוכל דבר המזיק לו בבריאותו, הרי המחלה שיקבל איננה עונש, אלא חלק מהמעשה שעשה, ולכן משה ואהרון שהיכו את הסלע במקום לדבר גזרו לעצמם את עונשם, כי במעשה ההכאה הוא להחטיא את שליחותם בעת ההיא, לעבור משלב של הכאה לשלב של דיבור ולימוד ובזה פקעה שליחותם, כפי שהמאכל המקולקל גורם לנזק בגוף.
הסבר מעניין מספק לנו כדרכו הרש"ר הירש, מדוע התורה מספרת לנו כאן כיצד תתרחש בעתיד פרידתו של משה רבנו מהעולם הזה, ולדעתו הקב"ה הקדים את הציווי כדי לאפשר למשה רבנו פרידה מסודרת ולארגן את ממשיכו שהוא יהושע בצורה מיטבית ויוכל להעביר את השליחות עוד בחייו ולעשות איתו 'חפיפה' כפי שזה נקרא היום, וזה לשונו של הרש"ר הירש –
"…אולם הדברים נאמרו לו כאן כדי להביא לתודעתו שהוא הגיע עתה לתכלית דרכו בארץ, למען יתעורר ליבו לעשות את כל מה שברצונו לעשות לפני מותו, ובייחוד למען יהא מינוי יורשו בגדר מילוי משאלה שליבו הנאמן ביקש מאת ה', והוא עצמו ימנה את יורשו".
ה'אברבנאל' גם הוא טוען, שסיפור מיתתו של משה בפרשתנו בא מיד אחרי סיפור בנות צלפחד, כדי שמשה לא ישלה את עצמו שחל שינוי כלשהו, וזה לשונו –
"מפני שציווה יתברך על נחלת הארץ וחלוקתה אמר לו אל תחשוב שאתה תנחילנה אותה לכך אמר לו שיעלה בהר העברים ויראה את הארץ משם ויאסף אל עמיו".
אך האברבנאל מוסיף ומסביר בדרך שונה ודומה למה שפירש רש"ר הירש, שהסיבה שהתורה בכלל הזכירה את ענין מותו כאן ובפרשת האזינו באותו אופן דבר שמספרת עליו בסוף וזאת הברכה, הוא משום שהדבר היה נחוץ למשה רבנו לקבל התראה מוקדמת, וזה לשונו –
"והיה לו תועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים שהיו צריכים ביאור קודם מותו כמו שהתפלל עליו דוד עליו השלום הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא ואדעה מה חדל אני".
לאחר שדוחה את פירוש הרמב"ן שאומר, שלמעשה בפרשת וזאת הברכה מתארת התורה את מה שספרה כבר בפרשתנו, טוען האברבנאל שהם שני אירועים נפרדים, וזה לשונו –
"…אמרתי אני שבדבור הזה עם היות שציוהו יתברך שיעלה בהר ויראהו את הארץ לא היה כדי שימות שמה מיד ואינו כספור האחר שבא בסוף סדר האזינו …אבל ציוהו שיעלה בהר שהיה לפניהם כלומר פעמים רבות ויראה משם את הארץ שבכל עת שיעלה שמה ישא עיניו אל ההרים כדי לראותה יום יום. ואמרו עתה וראית אותה ונאספת אל עמך הוא להגיד שעתה יראה את הארץ מעצמו כל מה שיוכל לראות אבל עוד יראה אותה ראיה אחרת בעת מיתתו כמו שיזכור שמה וזהו וראית אותה שהוא העתיד בזמן ההוא ונאספת אל עמך אז אחרי אותה ראיה אחרונה כאשר נאסף אהרן אחיך כי השוה ענינו לענין אהרן באסיפה אל עמיו אבל לא בראיית הארץ כי משה ראה אותה ואהרן לא ראה אותה הנה א"כ לא צוה למשה שימות עתה אבל שיתמיד לעלות שמה בהר ולראות את הארץ משם כי קרובה מיתתו לבא …" (במדבר כ"ז).
הסבר שונה לחלוטין ומקורי לסמיכות סיפור מותו של משה למינוי יהושע מצאנו בפירושו של רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר'. פירושו מתבסס על שתי שאלות נוספות – האחת, מדוע קורא הכתוב להר נבו הר עברה? והשנייה, מדוע לא ביקש משה רבנו שבניו הם אשר ימשיכו את הנהגת עם ישראל, כפי שאולי כל אדם מצפה שבניו ימשיכו את מפעל חייו?
וזה לשונו של ה'כלי יקר' לשלוש השאלות –
"צריך עיון למה נסמכה פרשה זו לכאן?, ולמה קרא להר נבו הר העברים?. וכשאמר משה יפקוד אלהי הרוחות איש על העדה למה לא ביקש שינחיל שררתו לבניו?"
תשובתו של ה'כלי יקר' מתבססת על פירוש המילה 'עברים', מלשון 'עברה וזעם', וזה על פי מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי (בבא בתרא קט"ז.) –
"כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה".
הדבר מעיד אולי על כך שלא חינך את בנו כראוי ולכן הכתוב מדגיש את כינוי 'הר העברים' ולא הר נבו, משום שמשה נאלץ להעביר את ההנהגה ליהושע ולא לבניו. נראה את המשך לשונו –
"…ויש לדקדק ליורשו למה לי הוה ליה לומר כל מי שאינו מניח בן, אלא שרצה לומר אף על פי שמניח בן אבל אינו ראוי ליורשו דהיינו שאינו ראוי לירש מעלת אביו בתורה וחכמה ושררה אז הקדוש ברוך הוא מלא עברה עליו על שלא הדריך את בנו שיהיה ראוי למלא את מקומו. …לכך קרא הקדוש ברוך הוא שמו הר העברים כי עליו נתמלא ה' עברה על משה על שלא הדריך את בניו שיהיו ראוין ליורשו שררתו ונבואתו התלויה בהכנת כח המקבל. ומלשון זה הבין משה שלא ירד אחריו כבודו לבניו, וכן פירש משה הדבר שנאמר (דברים ג כו – כח) ויתעבר ה' בי למענכם וגו' וסמיך ליה וצו את יהושע וגו' הורה באצבע שזהו העברה שנתעבר ה' בו שינחיל שררתו ליהושע ולא לבניו. ומאחר שהרגיש שהדבר נמנע אמר מיד יפקוד אלהי הרוחות וגו'…".
רובו של הספר 'פנים יפות' על התורה הוא בסגנון חסידי, אותו חיבר רבי פנחס הורוביץ [1731–1805] תלמיד המגיד ממזריטש ומחבר הספר הלמדני 'ההפלאה'. מצאנו בספר פירוש מקורי בסגנון חסידי ולמדני, מדוע חשב משה רבנו שהגזירה בוטלה ולפי פירושו הטעם הוא, משום שכבש את ערבות מואב מיד סיחון ונחשב כחלק מארץ ישראל, חשב משה שמכיון שהותר חלק מהנדר, הרי שעל ידי תפילה יותר הכל. נראה את פירושו הלמדני –
"…לפי כשכבשו מיד סיחון ערבות מואב, כמשאחז"ל [גיטין לח א] עמון ומואב טהרו בסיחון ועמון היה בכלל מתנות א"י שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם קני וקניזי וקדמוני כדאיתא בב"ב [נו א] א"כ כיון שכבשו ערבות מואב, הרי יש בו קדושת א"י כמו ארץ כנען לכך סבר שהותר הנדר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו [נדרים כה ב] ובאמת אמרו חז"ל [ויק"ר י, ה] תפילה עושה מחצה, …".
לאחר שראינו מספר פירושים מדוע התורה מביאה את דבר מותו של משה בפרשתנו וכדרכנו אנו נוטים לומר שכוונת התורה היא לכל הפירושים וכולם נכללים בה, אנו יכולים להבין טוב יותר מדוע אם כן התורה מתארת בהרחבה בפרשת וזאת הברכה את האופן שבו משה הסתלק לבית עולמו. בתחילה התורה מספרת לנו את מעמד הראיה של משה את ארץ ישראל וקיום השבועה לאבות האומה שעם ישראל יגיע לארץ ישראל –
"וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְקֹוָ֧ק אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן:(ב) …וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר".
רק לאחר מכן ניתן לספר את מה שמשה רבן של ישראל רואה ראיה רוחנית ואלוקית את הארץ שכה חפץ להיכנס לתוכה ויחד עם זאת זוכה ורואה את קיום השבועה לאבות האומה ורק אז הקב"ה בכבודו ובעצמו נוטל את נשמתו.
נשים לב לאופן שהתורה מתארת את המעמד המרגש הזה. משה נלקח מהעולם הזה לא בגלל שהיה כבר חולה וזקן ולא יכל לתפקד חלילה, לא בגלל שנמאס לו מהתפקיד חלילה, ולא שירד מגדולתו – אלא משה רבנו במודע חוזר להיות עבד ה' וזאת לאחר שכונה בתחילת הפרשה איש האלוקים ככתוב – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ..".
התורה רוצה שנבין, שגם איש אלוהים מת ככל האדם ונשאר עבד ה', וזה לשון הכתוב –
"(ה) וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְקֹוָ֛ק בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְקֹוָֽק:(ו) וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה…".
משה נלקח לבית עולמו לא משום שמאס בתפקידו. חז"ל יודעים לספר לנו, שגם ברגעיו האחרונים שהיו מאוד קשים עבורו, רצה להמשיך בשליחותו וזה לשון המדרש (דברים רבה יא ח) –
"בשעה שהגיעו ימי משה להיפטר מן העולם אמר לו הקב"ה: (דברים ל"א, י"ד) "…הן יקרבו ימיך למות" – אמר לפניו: ריבונו של עולם! אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי: הן קרבו ימיך למות? "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה" (תהילים קי"ח).אמר לו הקב"ה: "אי אתה יכול – "כי זה כל האדם (קהלת י"ב, י"ג)".
גם משה רבנו איש האלהים לומד להבין, ששליחתו תמה כי זה כל האדם. אין אדם בעולם שחי חיי נצח, גם אם רצונו להמשיך בשליחותו, כאשר מגיע המועד שעליו להעביר את שרביט ההנהגה.
ידועים דברי הפרשנים, שהתורה לא הודיעה את מקום קבורתו המדויק של משה אע"פ שציינה את האזור הגאוגרפי, כדי שנפנים שמשה רבנו אכן נקבר ככל האדם וכדי שלא יהפכו את מקום קבורתו למקום עבודה זרה לכן לא ציינו את המקום המדויק. נראה את לשונו של הרלב"ג (רבי לוי בן גרשון, פרובנס, 1288 – 1345) כמייצג גישה זו –
"זה ענין נפלא מאד, כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ["בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור"] ועם זה סיבב ה' שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים. והנה עשה זה ה' יתברך, כי אולי אם נודע המקום טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה.… ולזה עשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים".
שמעתי פעם מפי איש כלכלה די בכיר, שממש 'כעס' כביכול על הקב"ה על כך שהתורה לא ציינה את המיקום המדויק של קברו של משה ולטענתו התיירים היו מכניסים כספים עצומים למדינה בביקורם שם ואין ספק שרכבות אויר היו נוחתות כאן מכל העולם יום יום כדי לפקוד את קברו של אבי הנביאים…
ברם, לפי 'טענה' זו יתכן לומר, שמעבר לטעם הידוע של חשש שיהפכו את קברו של משה לעבודה זרה, הרי חסד עשה עמנו הבורא, כי אחרת כל הארץ הייתה מלאה בתרבות אחרת וכל האופי של המדינה היה משתנה. רמז לכך אנו מוצאים בדברי הספרי זוטא (פרק כ"ז פסוק י"ב), ש'הר העברים' שמוזכר כמקום קבורתו של משה נקרא בארבע שמות – 'הר העברים', 'הר נבו', 'הר ההר' ו'ראש הפסגה'. ומה הסיבה לריבוי השמות? אומר המדרש –
".. מה צורך לבאי העולם בכך? אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו זאת אומרת יקרא לשמי וזאת אומרת יקרא לשמי".
הוא אשר דברנו – אומות העולם היו רבות על המקום הזה משום שבו ניתנה תורה. למרות שאין לו חשיבות גאוגרפית, חשיבותו משום שדבר ה' היה במקום הזה, כפי שהספרי ממשיך –
"…והלא דברים ק"ו ומה פסולת הרי א"י ארבע מלכיות מתכתשות עליו ק"ו לשבחה של א"י…".
במשך שנים הדהדה בי השאלה מדוע התורה מזכירה כל כך הרבה פעמים את החטא של משה רבנו, עד שראיתי את ה'אלשיך' על פרשתנו, שמביא את ה'ילקוט שמעוני', שזו הייתה בקשתו של משה רבנו –
"אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט פנחס רמז תשעו) שמשה בקש רחמים, שבכל מקום שיזכר סילוקן של משה ואהרן יזכר עונם. בל יחשבו העולם שבעון דור המדבר מתו. …על כן שאל משה, יזכר מה שהיה, על שלא הקדישו שמו על המים לעיניהם. משל לשתי נשים שהיו לוקות, אחת על שזינתה, ואחת על שאכלה פירות שביעית. וביקשה השנית שיתלו הפירות בצוארה, שלא יאמרו שגם היא זינתה כחברתה".
תם ולא נשלם עיון במיתת משה, אך תקצר היריעה הפעם, ואי"ה נמשיך בעתיד לעסוק בסוגיה כל כך מיוחדת.
שבת שלום לכל בית הישיבה ובשורות טובות ישועות ונחמות עם כניסתנו לתקופת בין המצרים!