גירסא להדפסה

בתוך הסיפור הקשה של קורח ועדתו נגד משה מופיע הציווי של משה לקורח ועדתו –

"זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ מָחָ֔ר".

לאחר שעשו שלא כדבר משה, נצטווה משה להפוך את המחתות לציפוי המזבח. מה הייתה המטרה בלקיחת המחתות? מה לא עשו כראוי? ומה הרעיון שטמון בכך שהפכו זאת לציפוי למזבח?

את השאלה מדוע ציווה משה לקחת מחתות שואל רש"י (ט"ז, ו') ועונה, שהיה בזה אזהרה ברורה. נראה את דבריו –

"מה ראה לומר להם כך? אמר להם בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה ואין כולם מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך, הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות וסם המוות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי, וכולכם אובדים".

ברם, קשה לראות מתוך הפסוקים מה היה לא טוב במה שעשו, שהרי הם ביצעו לכאורה מה שמשה אמר להם, אז מדוע כינה אותם הכתוב שהם חוטאים? במה חטאו?

מאיר את עינינו רבי מאיר-ליבוש בן יחיאל-מיכל וייזר, הידוע בכינויו המלבי"ם (1879-1809). המלבי"ם טוען, שהם למעשה נקטו בצעד חסר תקדים, כי את הקטורת מקטירים בתוך קודש-הקודשים לפני ולפנים והם בכוונה עשו זאת בפתח אוהל מועד, להראות שאינם מקבלים את מרותו של משה ולא ה' דיבר איתו. נקרא את דבריו:

"…הנה מצות הקטורת הוא שייתן הקטורת על האש בפנים, וכן  ביום הכפורים שהביא מבית לפרוכת היה נותן הקטורת בפנים, לבד הצדוקים היו משנים ונתנו את הקטורת בחוץ, וכן משה אמר להם שיתקנו הקטורת בפנים כמ"ש (בפסוק ז') ושימו עליהן קטורת לפני ה' וכן אמר (בפ' טז יז) היו לפני ה' ונתתם אליהם קטורת, וקרח ועדתו שינו ועשו כדעת הצדוקים וישימו קטורת ויעמדו פתח אהל מועד שהוא חוץ להיכל, ואהרן לא שם עדיין הקטורת והמתין עד שנכנס לפנים…ומזה מבואר ג"כ איך צץ הזדון מעדת קרח לכפור בתורה שבע"פ. והנה סיפר הכתוב רשעת קרח ועדתו שהיה כופר גמור, שאם היה רק מסתפק אם משה עשה כ"ז מדעתו או שהוא שליח ה', היה ירא לנפשו מלעשות זאת פן דברי משה אמת ותשיגהו הרעה, רק שהוא החליט בלבו שמשה עושה כ"ז מדעתו, וממילא היה מכחיש בכל התורה והיה חושב שלא ה' שלחו לתת דת וחוקים תורה ומצות, וע"כ לא חש גם להקטיר הקטורת כמצוותו שתינתן הקטורת [על] האש בפנים, והוא עמד פתח אהל מועד מבחוץ…" (ט"ז, י"ח).

עלינו לברר – אם אכן חטאו בדבר, איך לקחו את המחתות בהם חטאו והשתמשו בזה לציפוי המזבח, שהרי יש בזה לכאורה פגיעה בקדושת המזבח?

נקרא את הפסוקים המצווים על נתינת המחתות לציפוי המזבח ומדוע הושמו לציפוי –

"אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־ הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ:(ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יְקֹוָ֖ק וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:(ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ:(ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ".

ראשית נשים לב, שהמחתות לא נשארו כמות שהן, אלא הותכו והפכו אותן ריקועי פחים ומה שחשוב לומר זה שהן שימשו כציפוי למזבח החיצוני שהיה עשוי נחושת – ולא הושמו במזבח הפנימי שעליו מקטירים את הקטורת. הסיבה ברורה, שהרי הכתוב אומר, שהמטרה היא שיהא זיכרון לבני ישראל והמיקום החיצוני של מזבח הנחושת אכן מאפשר זאת.

על פניו נראה הדבר לא שגרתי, להשתמש במשהו שלכאורה נעשתה בו עבירה כאמצעי חיובי בבית המקדש [לכאורה – כי נכיר בהמשך מספר דעות בפרשנים, הטוענים שלא נעשתה בו עבירה ממש]. ברם, מצאנו בתורה מקרה דומה, לא ממש זהה אבל אותו רעיון, וזה השימוש שנעשה ב'מראות הצובאות' שבו השתמשו בנות ישראל, כדי לפתות את בעליהם ללדת ילדים למרות השעבוד הקשה במצרים. משה רבנו לא חשב שיש מקום להשתמש במראות אלו, עד שהקב"ה פקד עליו כן. רק לתזכורת נביא את דברי רש"י המפורסמים בפרשת ויקהל על הפסוק (ל"ח, ח') –

"וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד".

ואומר רש"י על פי מדרש חז"ל –

"בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".

נשאלת השאלה – האם משה רבנו לא ידע את המטרה החשובה של בנות ישראל, שלא לגרום לאובדן העם, ומדוע אם כן היה מואס בזה?

אלא, משה היה בדעה שגם מטרה טובה וחשובה איננה יכולה להוות דוגמא בכיור שהוא מקום טהרת הכוהנים, היות ונעשתה תוך כדי שימוש ביצר הרע ובאמצעים לא כל כך נאותים של גרימת תאווה על ידי בנות ישראל. משה רבנו חשב שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

אירוע זה מהוה אולי השראה למה שהקב"ה ציווה למשה ואהרון, לקחת את המחתות, ששימשו אומנם להתרסה כנגד משה ובכל אופן אם יש בזה תועלת וזיכרון, אפשר למקמן על מזבח הנחושת.

כמו כן, מצאנו באדם שעבר עבירה עם בהמה, מוציאים להורג את האדם ואת הבהמה. ועל כך שואלים חז"ל במשנה (סנהדרין ז') –

"אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא, לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

גם כאן אנו פועלים, אמנם בכיוון הפוך, ולכן מתוך דאגה לתדמית ולהשלכות החברתיות מעלימים את הבהמה, אך אצלנו להיפך – שמים לזכרון את האובייקט שבו נעשתה העבירה.

למדנו, שיש חשיבות עצומה להעביר לעם מסרים בצורות שונות ואפילו הפוכות, כדי שהאירוע ייצרב בזיכרון הקולקטיבי, פעמים בהעלאת הגורם המחטיא לפני הציבור ופעמים בהעלמתו כדי שלא לבייש וכדי שהדבר יהיה בבחינת 'בל ייראה ובל ייזכר'.

ברם, יש פרשנים הטוענים, שאם המחתות היו משמשות במקרה זה רק לעבירה, לא היו זוכים להיות כציפוי למזבח הנחושת.

רש"י הוא אחד מהפרשנים האלו ואלו דבריו (י"ז, ב') –

"כי קדשו – המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת".

ומפרש את דבריו ה'שפתי חכמים' –

"ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה".

מעניין לראות את דברי בעל 'העקדה', בדרכו המקורית מסביר שהמחתות הפכו לקדושות מכיוון ש'בזכותן' התבררה האמת ונעשתה נקמה במתקוממים.

יש בספר מלכים סיפור מפורסם על אליהו בהר הכרמל. אליהו מביא שני פרים, פר לבעל ופר לה'. אליהו מתפלל, יורדת אש מן השמיים על הפר המוקרב לה', ואז כולם אומרים "ה' הוא הא-לוקים". כתוב שהם הקריבו לבעל את הפר "אשר נתן להם". במדרש מובא, שהלכו לאליהו ואמרו לו: "הפר לבעל לא רוצה לבוא". הפר לבעל סרב ללכת, אז אליהו הנביא ניגש אליו ואמר לו: "מה קרה, למה אתה לא מוכן?" ענה לו הפר: "זה לא הוגן! אני ואחי גדלנו באותה רפת, אכלנו מאותו אבוס. הוא קורבן לה' ואני קורבן לבעל?!" אמר לו אליהו: "כשם שנתקדש שם שמיים ע"י אחיך, כך מתקדש שם שמיים על ידך", ואז הפר הלך. מסיפור זה לומד בעל ה'פנינים יקרים', שגם הפר שהוקרב לבעל הפך להיות 'מכשיר דקדושה' ובוודאי שהמחתות הפכו לקדושות שהרי קידשו שם שמים ברבים.

רבי יוסף שאול נתנזון מחדש בספרו 'דברי שאול' על הסיפור (שמואל ב', כ"ג), אותו למדנו השנה במסכת בבא קמא[נט:] שלאחר שאנשי דוד מסרו את נפשם בשורות האויב כדי להביא לו מים, הוא סירב לשתותם –

"וַיִּתְאַוֶּה דָוִד, וַיֹּאמַר:  מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ, וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִד; וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם, וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת, הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם, וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם".

בעל ה'דברי שאול' לומד מכך, שכאשר מוסרים את הנפש, אפילו מים מתקדשים והופכים להיות קדושים. אגב, מעניין לראות שהמילה "בנַפְשׁוֹתָם" המופיעה בסיפור דוד והמים, מופיעה גם בסיפור המחתות – "אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם".

לסיכום נביא גם את דעתו של השל"ה הקדוש, שמבדיל בין המניעים של קרח ועדתו שהיו כופרים וליצנים, לעומת מאתיים וחמישים איש, שהיו קדושים ורק הכבוד העבירם על דעתם כשחשבו שיוכלו לעשות משהו שהוא מעל לדרגתם, בדומה לנדב ואביהו, ולכן מתו בקדושה כבני אהרון והמחתות שלהם התקדשו.

יה"ר שנזכה לקדש שם שמים ולהתקדש במותר לנו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!