מובא בזוהר על רבי אבא, שפגש אדם שעבר עברה ומגודל העוון נעשה סימן בפניו. כאשר האיש ההוא חזר בתשובה, כפי שהנחה אותו רבי שמלאי, היה האיש בוכה על העוון שעשה. הוא רחץ את פניו בדמעות הרבות שהגיר בעת התשובה. למרות זאת, לא סר הכתם של העוון מעל מצחו. קרא עליו רבי אבא 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'. הורה לו לומר זאת שלוש פעמים והנה, נמחק הכתם וסר לחלוטין. אמר לו רבי אבא: "וודאי רצה הקב"ה להעביר ממך את הסימן, כיוון שעשית תשובה. האיש נדר, כי מאותו היום ואילך, יעסוק בתורה, יומם ולילה. ואז שאלו רבי אבא: מה שמך? אמר לו: 'אלעזר'. השיב רבי אבא: ודאי ששמך 'אלעזר' הוא הגורם. הא-ל עזר לך והיה בעזרך". מכאן אנו רואים, עד כמה שמו של האיש יכול להטות את גורלו לשבט או לחסד.

גם בפרשתנו אנו פוגשים את ענין משמעות השם ושינויו באמצעות אות אחת קטנה – האות יו"ד – שהוסיף משה לשמו של הושע בן נון. וכך נכתב בפרשתנו –

"אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ" (י"ג, ט"ז).

נשאלות כאן מספר שאלות:

א. מדוע שינה משה את שמו של הושע ליהושע?

ב. למה שינה דווקא את שמו של הושע ולא את של כלב?

ג. הרי מצינו שקודם לכן שמו היה יהושע, למשל בפרשת בשלח – "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק" וכן בפרשת כי תשא – "וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל"?

ואכן, מספר ראשונים וביניהם הרשב"ם, נכדו של רש"י, טוענים ששמו של הושע הוחלף ליהושע כבר במעמד שנעשה משרתו של משה –

"…לא עתה קרא אותו כן, שהרי כבר קודם לכן נקרא יהושע אלא כך פירושו. הושע בן נון שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו הוא אותו שקרא משה [יהושע] כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו. שכך היה מנהגם, כמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח…".

ברם, רש"י על פי המדרש טוען, שאכן שונה שמו כאן לפני צאתו לשליחות החשובה, בעוד המדרש מדגיש שהאות יו"ד שהוסיף לו היא משמו של הקב"ה וכן לשון המדרש –

"מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, ואמר י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

רבי חיים פלטיאל בר יעקב (1240-1300), שהיה תלמיד-חבר של המהר"ם מרוטנברג ופעמים רבות היה חותם את שמו 'חיים פלטיאל תולעת', לא ראה סתירה בין פירוש הנכד, הרשב"ם, לבין הסבא, רש"י. רבי חיים פלטיאל נתן כמה סברות להסבר העניין. האחת, שלדעתו אמנם קרא משה את שמו כשמינה אותו למשרתו ועתה לפני השליחות אמר שי-ה שנמצא בשמך יושיעך מעצת מרגלים. סברה נוספת, שאכן קרא לו יהושע רק עכשיו בפרשתנו עוד טרם השליחות וזה שמצוין בפרשת בשלח וכן בפרשת כי תשא השם 'יהושע' – משום שמשה כתב את התורה וכתב כבר יהושע כפי שנקרא אחר כך. נראה את לשונו בשתי התשובות:

"…וי"ל כדפי' רש"י שכך אמר אותו שם שנשתתף בשמך יושיעך מעצתם, אי נמי משה שכתב התורה אז כתב יהושע מיהו אך בשעת מעשה לא היה שמו רק הושע".

דרך שלישית לביאור העניין אומר רבי חיים פלטיאל, שאכן קודם כבר היה ידוע שייקרא בעתיד יהושע, אך רק עתה יצא הדבר לפועל לפני השליחות עם שאר המרגלים, וכך לשונו:

"וי"ל דוודאי קודם לכן נקרא שמו יהושוע, שהרי אמר במדרש, שהיו"ד עשתה תרעומת לפני הקב"ה כשהסירה משרה ואמר לה הקב"ה אני משימך בשם צדיק והוא יהושוע, והכי פשט המקרא אמר משה עתה הוא עת שתקרא יהושוע משום יה יושיעך מעצת מרגלים".

הנצי"ב מוולוז'ין רבי נפתלי-צבי ברלין בספרו 'העמק דבר' טוען, שלמעשה משה נתן את השם יהושע כשבחר ביהושע להילחם בעמלק ואז כבר התכוון בשם זה לברכו שינצח במלחמה ובמשך הזמן חזרו לקרוא לו הושע ועכשיו טרם הכניסה לארץ שגם היא תינתן על ידי מלחמה חזר לקרוא לו בשם זה כדי להצליח במשימה להיכנס לארץ וזה לשונו:

"ידוע המדרש בפירוש רש"י י-ה יושיעך מעצת מרגלים, והוא פלא אם ידע משה שמרגלים יקלקלו כל כך לא היה לו לשלחם. אלא כך הדבר, דכבר נקרא יהושע במלחמת עמלק ומזה הטעם שהתפלל משה עליו שיושיעו במלחמתו, אך לא היה זה השם כי אם לשעה זו בשעת מלחמה, ואחר כך נשתקע זה השם וחזרו וקראו אותו הושע, עד אותה שעה שנתברר שיהושע מכניס ישראל לארץ…על כן ברכו לחלוטין בזה השם…".

ה'תרגום יונתן' תולה את סיבת החלפת השם בענווה היתרה שהיתה ליהושע –

"..וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ" ובתרגום לעברית "וכאשר ראה משה ענוותנותו קרא משה להושע בן נון יהושע". משה רבנו חשש, שמרוב ענווה שיש בו, ישכנעו אותו שאר החבורה שהוא לא מתאים להכניסם לארץ. ועל כן התפלל עליו, שיתגבר על הענווה שמוטמעת בו ויהא מנהיג בעל שעור קומה כאשר יסודותיו הם בענווה והנהגתו היא בעוצמה.

בדעת זקנים מבעלי התוספות מביא בשם מדרש תנחומא, מדוע הוסיף לו דווקא אות האות יו"ד –

"מה ראה לקרותו יהושע? – אלא ראה כלב שנטל שכרו בארץ, שנאמר: 'ויבא עד חברון' וכתיב במקום אחר 'ויתנו לכלב את חברון', ויהושע נטל חלק עשרה אנשים של מרגלים ולכך הוסיף יו"ד בשמו שעולה עשרה".

האור החיים הקדוש טוען, שהיו"ד הנוספת לשמו של הושע באה לחזק אותו מול עשרת המרגלים ועל זה התפלל עליו משה, וזה לשונו:

"וצריך לדעת למה שינה שמו? ויכול היה להתפלל בלא שינוי השם!! ואולי שנתן כוח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה כדי שיוכל נגד העשר מרגלים".

רבנו בחיי גם הוא טוען, שרק כאן קרא משה להושע 'יהושע' וזה שנזכר קודם כבר בשם יהושע, לכבודו של משה היה, וזה לשונו –

"…ונוכל לומר, כי לכבוד משה שהיה עתיד לקראו יהושע לא רצתה תורה להזכירו בשם אחר. ומה שהזכירתו כאן: "למטה אפרים הושע בן נון", כאן גלה לנו שעקר שמו היה הושע ומשה בשליחות זה קראו יהושע, וכן מצינו בבתיה בת פרעה שקראה שמו משה, ולכבודה שהיתה בת מלך ונתגיירה לא קראו הקדוש ברוך הוא בשם אחר אלא בו".

רבי עובדיה ספורנו הרופא (1468-1550) מסביר את משמעות השם יהושע ומדוע נקרא עכשיו כך –

"…שהיה נודע בשבטו לאיש חיל בשם הושע וזה שנקרא למעלה יהושע מפני שמשה רבינו קרא לו כך לכבוד ולהתפלל עליו שיהיה נושע ושיושיע אחרים".

רעיון מקורי אומר המהר"ל בפרושו 'גור אריה' על התורה, לאחר ששאל מדוע לא התפלל על כלב אלא רק על יהושע כפי ששאלנו בפתיחת מאמרנו –

"…ואם תאמר, למה התפלל על יהושע יותר משהתפלל על כלב, ולא קשיא, דגנאי גדול יש לאדם שתלמידו אינו כהוגן, שיאמרו אלמלא שלמד כך מרבו לא היה עושה מעשים האלו. וכן בפרק היה קורא (ברכות יז ע"ב) "ברחובותינו אין פרץ ואין צווחה" (ר' תהלים קמד, יד) 'שלא יהא בינינו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים'…".

למדנו מכאן כמה אחריות יש לרב אם התנהגות תלמידו אינה כראוי, הרי התקלה הזו נזקפת לחובתו של הרב. וכן כתב גם בעל ה'כלי יקר' –

"…ויש אומרים לפי שיהושע היה תלמידו, הקפיד עליו שלא יקדיח תבשילו ויתלו ברבו".

ומביא טעם נוסף, שמשה חשש מהעבר הרחוק של יהושע ולכן לא הזכיר בו שהוא משבט יוסף –

"ויש אומרים לפי שהיה משבט יוסף שהביא דיבת אחיו על כן היה ירא שלא ילך בדרך זקנו כי מטעם זה לא הזכיר בו למטה יוסף".

הרש"ר הירש לוקח את שינוי השם, לא רק כתפילה על יהושע שהיה נזקק לזה אלא כהשפעה על כל החבורה כולה, ועל כן פירושו הוא ייחודי, כי הוא לוקח אותנו מהמקום הפרטי והמצומצם של יהושע וטוען שמשה שינה את שמו גם כדי להעביר מסר לכל הקבוצה שיצאה לתור את הארץ.

נלמד את דבריו מתוך לשונו:

"שינוי השם הוא רמז לו ורמז גם לרעיו, שכן כל אימת שיקראו לו בשמו החדש יזכרו גם הם את המשמעות הרמוזה בשם זה, ובבואם למלא את תפקידם אל יסיחו את דעתם מן הרמז הזה. כי השם הזה רומז לו ולהם ש"הוֹשֵׁע" הוא "יהושע": מי שהושיע בעבר הוא גם יושיע בעתיד…יש יחס עמוק בין שינוי השם לבין התפקיד שהוטל על יהושע ורעיו ודבר זה מוכרע ממקומו של שינוי השם בכתוב. אילו הייתה לו רק משמעות אישית – פרטית, היה מסופר עליו לעיל, פסוק ח. אך השם החדש כתוב כאן אחרי הזכרת השליחות בכללותה – אשר – שלח וגו' ויקרא וגו' – ולפני הביאור המדוייק של השליחות לפרטיה. נמצא ששינוי השם הוא, כביכול, חותמת השליחות, ויחד עם זה הוא גם ההקדמה המניחה לו את היסוד. וכך הוא רומז ליהושע ולרעיו: הם לא נשלחו כדי לבדוק את האפשרות ואת הערך של כיבוש הארץ, שכן ביטחונם בניצחון ובהצלחה – ב"תשועה" וב"שוע" – תלוי בה'; והנתונים החיוביים או השליליים של הארץ לא יחזקו ולא יחלישו את הביטחון הזה. נמצאת אומר: בשינוי השם ליווה משה את שליחיו ברוחו; בו נתן להם מצפן שיכוון את ליבם להבנת שליחותם".

מסופר על אחד מחבורת תלמידי הבעש"ט, רבי שלמה זלמן קוזמיר, שלא זכה לראות פרי בטן. פעם בעת ריקודי שמחה של התלמידים בבית-המדרש במעמד רבם הגדול הבעש"ט, עמד רבי שלמה בפינה כשפניו עצובות ולא הצטרף למעגל הרוקדים העליזה. לפתע פנה אליו הבעש"ט ושאלו: "למה נפלו פניך ואינך רוקד בשמחה"? השיב רבי שלמה: "איך אשמח ואנכי ערירי ואין לי בנים". ענה לו הבעש"ט: "תרקוד בחיות ואז יהיה לך חיות", הצטרף רבי שלמה למעגלי השמחה.

לימים נולדו לו ארבעה בנים, ורבי שלמה דקדק בדברי רבו הגדול הבעש"ט – "תרקוד בחיות" – שמשמעותם כפולה: גם לרקוד בשמחה והתלהבות וגם לרקוד ויוולדו לך ילדים שתתן להם שמות של חיות ובעלי חיים, ואכן העניק לארבעת בניו שמות של חיות: צבי, לייב (=אריה), דוב וזאב (היכל הבעש"ט, יא, עמוד צד). אף כאן אנו רואים, ששמו של האדם מקרין על אישיותו ופעולותיו.

מתוך הדברים לעיל, ננסה להבין בעזרתו של ה'חפץ-חיים' את אופיים של הנפשות הפועלות, יהושע וכלב, השונים באופיים זה מזה ורק כך נוכל לבאר מדוע יהושע קיבל ברכה ממשה ואילו כלב לא קיבל ברכה, ומדוע הקב"ה אומר על כלב – "ועַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה" (י"ד, כ"ד), אך לא מוזכר יהושע שהתנגד אף הוא לדעתם של שאר המרגלים?

ועוד שואל ה'חפץ-חיים' על הפסוק – "וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒" – ואומר רש"י  ומדייק, שכתוב 'ויבא' עד חברון, ולא בלשון רבים 'ויבואו', ומתרץ – "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". על כך שואל הח"ח, מדוע לא הלך גם יהושע להשתטח על קברי אבות?

כאן באים האבחנה והאפיון לדעת החפץ חיים בין יהושע לכלב. ידע משה רבנו בגדולתו ובנבואתו להכיר בשוני שבין יהושע לכלב. לדעתו שניהם מהווים מודל לשני סוגים של התנהלות בחברה אחרת ושונה ולעתים אף הפוכה מדעותיהם. דרך אחת אותה מייצג יהושע, זו דרך של עמידה על העקרונות שלך והבעת דעתך בפרהסיא נגד כולם, אף אם המחיר עלול להיות לעג והתנכלות רוחנית ואפילו פיזית כנידוי וביזוי. ומאידך, בזה שאדם שקוף וברור, הרי אין סכנה שהוא עלול להתחבר לחברה ולחבורה רעה ולהיות מושפע ממנה. גישה שניה, אותה מיצג כלב, זה הרצון להיות חלק מהחברה ולא להתבלט בשוני ומתוך כך בבא העת יוכל להביע את דעתו בגלוי. המעלה והיתרון בדרכו של כלב, שמי שנוקט בה אינו חשוף להתנכלות וללעג ויש לו אפשרות לתמרן בתוך הקבוצה. החיסרון הגדול, שהאדם עלול להיות מושפע בסופו של דבר מהם, בגלל שאינו מתנגד למה ששומע והדברים עלולים לחלחל לתוכו.

לפי זה מובן לנו, מדוע כלב בן יפונה הרגיש צורך להשתטח על קברי אבות ולהתפלל, כי הרגיש צורך לפעול כדי להינצל מההשפעה הרעה שעלול להיות מושפע מהקרבה והחברות שנהג עם קבוצת המרגלים. מהעבר השני, נמצא  יהושע, שהתנגד בפומבי לדרכם של עשרת המרגלים ולא הסתיר את מאבקו כנגדם, הרי לא היה חשוף להשפעה הרוחנית שלהם ולא היו מצליחים לשכנע אותו בצדקת דרכם, אולם היה צריך משה רבנו להתפלל עבורו, שלא יתנכלו לו באופן פיזי ולא יפגעו בו מילולית. כלב לעומתו היה צריך ברגע ההתגלות אומץ רב ולכן זכה לאמירת הכתוב, שהייתה עמו 'רוח אחרת'.

שתי הדרכים הללו הן שתי שיטות כיצד להתמודד עם חברה רעה. למרות שנראה לנו שדרכו של יהושע היא הדרך הנכונה להתמודד מול הרע והמכוער שבדעות בני אדם, הרי התורה מלמדת אותנו, ששתי השיטות נכונות ובתנאי שאדם מכיר את כוחו ויודע אם מסוגל להיות חלק מחבורה ולא להיות מושפע מהם וכן האם מסוגל לצאת בגלוי נגד אחרים, אף שעלול לספוג לעג וזלזול ובמקרים קשים יותר אף לספוג אלימות ממש. ואמנם, המדרש (ויקרא רבה וילנא פרשת בחקותי) משווה בין כלב ויהושע ואומר, ששניהם שקולים ושווים. אומר ה'חפץ-חיים', משום שכל אחד מהם נקט בדרך המתאימה לו וזה מלמדנו ששניהם כשרים בעבודת ה'. וזה לשון המדרש:

"בכל מקום הוא מקדים יהושע לכלב ובמקום אחד הוא אומר (במדבר לב) בלתי כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון – מלמד ששניהם שווין זה כזה".

יהי רצון שנלמד להכיר את עצמנו ואת ילדינו ותלמידנו ובע"ה יהיו כל מעשינו והנהגותינו לשם שמים בבית המדרש ומחוצה לו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!