שיעור אמונה במדבר ליוצאי מצרים - פרשת בהעלותך תשע"ד

לפני ארבעים וארבע שנים, במסגרת שרותי כתלמיד ישיבת הסדר, חיכיתי כמו שאר חבריי לקורס מכי"ם של הצנחנים שהיה בבסיס האימונים בשאנור שנמצא בצפון השומרון. בדקות האחרונות של הקורס היינו כולנו באווירה שמחה, מחכים להחזיר את הציוד וחולמים על הבית ועל חזרה לשגרה וכמובן מרוצים על סיום פרק מאוד לא קל בחיים, ובתחושה גדולה של סיפוק שעשינו משהו למען ארץ ישראל. והנה, מגיעה פקודה לארגן מחדש את הציוד ולהכינו ליציאה לפעולה כנגד קבוצת מחבלים שמסתתרת בכפרים ליד חברון. היינו בהלם! כל אחד מאתנו כבר חלם על רגעי המפגש עם כל המשפחה והנה הכל השתבש.  תוך כחצי שעה נחתו בבסיס כמה מסוקים, קבלנו תדריך ויצאנו למרדף אחרי חוליית מחבלים שלפי הידיעה שוהה בחלחול ליד חברון. לפי התכנית המקורית, בלילה הייתה צריכה להערך מסיבת סיום הקורס אך כמובן שהמסיבה לא התקיימה, השינוי הפתאומי, החלומות שהתנפצו בבת אחת גרמו בדקות הראשונות ואולי אף יותר מכך להלם מוחלט. עד היום, למרות שחלפו כל כך הרבה שנים, עדיין תחושת הפתאומיות והמעבר החד מעבירים בי תחושה לא נעימה בלשון המעטה. 
איך הספור הזה קשור לפרשת בהעלותך ? כל שנה כאשר אני קורא את הפסוקים בפרשת בהעלותך, המתארים כיצד היו המסעות, מתי עצרו כדי לנוח ומתי זזו פעם נוספת, אני נזכר בספור האישי שלי  . 
נתבונן פעם נוספת בפסוקים ונקרא אותם בעיון, כאילו אנחנו שם עם יוצאי מצרים, ילדים ונשים, זקנים ונערים, משפחות שלמות על מטלטליהם, אשר אינן יכולות לתכנן כלום, וכולם תלויים תלות מוחלטת בענן המנחה אותם.  אבל האם הם יכולים לדעת מה התכנית? האם לפרק את כל הציוד לגמר? יתכן שיצטרכו שוב לנוע? כולנו יודעים מה זה לפרק ציוד אישי כחייל וההרגשה היתה קשה מאוד.  ועל אחת כמה וכמה משפחה שלמה על מטלטליהן. וכך אומר הכתוב במדבר פרק ט: 
(יז)וּלְפִ֞י הֵעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 
(יח) עַל־פִּ֣י יְקֹוָ֗ק יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: 
(יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְקֹוָ֖ק וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ: 
(כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְקֹוָק֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק יִסָּֽעוּ: 
(כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ: 
(כב) אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ: 
(כג) עַל־פִּ֤י יְקֹוָק֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְקֹוָק֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק בְּיַד־מֹשֶֽׁה: 
פסוקים אלו מלמדים אותנו, באיזה חוסר ודאות הם חיו, לא יכלו לתכנן דבר ו'על פי ה' ייסעו', דהיינו: ציות לקב"ה בכל מצב, גם אם חונים במקום מאוד לא נוח, לא עשו אלא על פי ה' בלבד. נתבונן בפסוק כ' "ויש יהיה הענן מספר ימים". ההתלבטות גדולה מאוד, האם לפרק את כל הציוד, הרי לא ידעו כמה זמן יצטרכו לחנות ואולי כבר בערב יצטרכו להתקפל, ואכן פסוק כ"א מלמדנו, שיכול להיות גרוע יותר, שפעמים יחנו בערב וכבר בבוקר היו צריכים להמשיך. האם אנחנו יכולים להבין מה עברו דור המדבר במסע לארץ ישראל. 
הרמב"ן מתאר אף הוא את המצב הנורא הזה וכך לשונו במדבר פרק ט': 
"וטעם ובהאריך הענן – לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו – כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשניים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן: וסיפר עוד, כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד וייסעו בבקר אף על פי שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם:" 
אני מעז לומר, שהדור המפונק שלנו היום לא היה שורד ללא מים קרים (או קולה..), ללא מזגן וללא מיטה נוחה. ומה עושים שלא מרגישים טוב ואם חס וחלילה חולים, איך הולכים עם חום גבוה, ללא תרופות ובלי קופת חולים, במשך יומיים או חודש ולעתים מערב עד בוקר. באופן טבעי אנו שואלים, למה ומדוע עם ישראל היה צריך לעבור מסע כל כך קשה? לא די במה שעבר עליהם במצרים במנוסה בלי לדעת מה העתיד צופן להם? 
ברור לנו שלא היה כאן חס וחלילה איזה רצון לענישה, אלא ייסוד האומה היה צריך להיצרף בכור האמונה הבלתי מתפשרת, כמין מסע כומתה, שבסופו מקבלים את כומתת האמונה בבורא עולם, ללא תנאי וללא סייג, גם כשקשה מאוד. ולכן אומר הנביא 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. 
נתחזק ונחזק באמונת אומן ונשיר כולנו יחדיו "אנחנו מאמינים בני מאמינים" !!!