מן המפורסמות והידועות לכל, שתורתנו הקדושה איננה ספר היסטוריה ובוודאי איננה ספר בוטניקה, ועל כן נשאלת השאלה, איזו חשיבות יש לתיאור התורה, שאברהם נטע עץ בבאר שבע "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא־ שָׁם  בְּשֵׁם  יְקֹוָק  אֵל  עוֹלָֽם" ומהי החשיבות בציון סוג העץ שהיה דווקא אשל?

חוקרי הטבע יצביעו בוודאי על אברהם אבינו כמומחה סביבתי, אשר ידע שעץ האשל הוא ייחודי בכך שיש לו זנים רבים ומסוגל להתפתח ולגדול עד לגובה רב, אפילו בתנאי המדבר היבש. סגולה מיוחדת יש בעץ האשל, שהוא אחד מהצמחים המיוחדים המפרישים מלח ובאמצעות המלח שעל עליו הוא קולט את הלחות שבאוויר במשך הלילה וביום פולט את הלחות, כך שמאוד קריר סביב העץ גם כשמזג האוויר חם ויבש. בנוסף, המלח הנמצא על העלים מטפטף על האדמה וגורם לכך שאין צומחים לידו עשבים וצמחים שעלולים לפגוע בצמיחתו, ומאידך כתוצאה מהמלח המופרש ממנו, צומחים על העץ פרחים סגולים בעת הפריחה. פלא הבריאה ממש!! ואת כל זה ידע אברהם והאשל שימש עבורו מקום מוצל ונעים בחום המדברי כדי  לארח את אורחיו כראוי.

אז לאחר שיעור הבוטניקה הקצר, נחזור לשאלתנו, האם התורה רצתה לספר לנו על גאונותו של אברהם בתורת סגולות העצים ואופן צמיחתם? האם לספר לנו שהיה בקיא בתורת הבוטניקה?

ושאלה נוספת נשאל, כאשר נקרא את סיפור נטיעת האשל, הנמצא בסיום כריתת הברית של אבימלך עם אברהם, והדבר מביא אותנו לתמיהה, מה הקשר בין הברית שבין אברהם ואבימלך לנטיעת האשל?  לכאורה הפסוק של נטיעת האשל אינו קשור כלל עם הסיפור שלפניו?

נבהיר את דברינו מתוך הכתובים עצמם.

אחד-עשר פסוקים מתארים את התהליך, שהוביל לכריתת הברית בין אבימלך לאברהם ואת תיאור הברית עצמה, שהיא תוצאה מהבנתם של אבימלך ופיכול שר צבאו שיש אלוקים! ושיש לו קשר קרוב עם אברהם.

"וַֽיְהִי  בָּעֵת  הַהִוא  וַיֹּאמֶר  אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל  שַׂר־צְבָאוֹ אֶל־ אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־ אַתָּה עֹשֶֽׂה".

לדעת חז"ל המובאים ברש"י, שלשה אירועים הביאו את אבימלך למסקנה הזו, מעבר למה שקרה לו באופן אישי עם אשת אברהם. האירוע הראשון – אברהם יצא בשלום מהפיכת סדום למרות שכנותו למקום ; האירוע השני – אברהם ניצח את ארבעת המלכים למרות שלא היה ידוע כאיש מלחמה מהולל ; האירוע השלישי – שרה נפקדה בבן  למרות זיקנותה.

מסקנתו של אבימלך הייתה חד-משמעית, שהולכים עם החזק ועם זה שיש לו מעמד אלוקי מיוחד וכורתים אתו ברית והסכם ארוך-טווח:

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵֽאלֹקִים הֵנָּה אִם־תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר־ עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי  וְעִם־ הָאָרֶץ  אֲשֶׁר־ גַּרְתָּה  בָּֽהּ".

אברהם מסכים לכך, לא לפני שסוגר פינה נוספת –

"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־ אֲבִימֶלֶךְ עַל־ אֹדוֹת  בְּאֵר  הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶֽלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־ הַדָּבָר הַזֶּה? וְגַם־ אַתָּה לֹא־הִגַּדְתָּ  לִּי!  וְגַם  אָנֹכִי  לֹא  שָׁמַעְתִּי  בִּלְתִּי  הַיּֽוֹם".

לאחר תיאור אופן עשיית הברית, סוגרת התורה את הפרשייה הזו –

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית  בִּבְאֵר  שָׁבַע  וַיָּקָם  אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ  וַיָּשֻׁבוּ  אֶל־אֶרֶץ  פְּלִשְׁתִּֽים".

ואז, לאחר סיפור הברית, התורה מוסיפה את סיפור נטיעת העץ – "וַיִּטַּע אֶשֶׁל  בִּבְאֵר  שָׁבַע  וַיִּקְרָא־ שָׁם  בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵל עוֹלָֽם".

אם כך, מה הקשר שבין נטיעת האשל לכריתת הברית?

הרד"ק סבור, ש"נטע שם נטיעה סמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת" ורבי יוסף בכור-שור סבר גם הוא, ש"נטע אילן גדול להיות לזיכרון על הברית".

ראוי להביא כאן את הרש"ר הירש, המתייחס לסיפור העץ והברית עם אבימלך, לא רק כזיכרון פורמלי לברית, אלא עם עומק היסטורי גלובלי. לדעתו, המפגש בין שני האישים, אבימלך ואברהם, הוא מפגש עם משק כנפי ההיסטוריה, בעל משמעות אוניברסלית, המצביע על משהו חדש שנוצר בהקמת הברית.

"[אבימלך שהוא…] נציגה הנכבד ביותר של ההוויה הממשית ביותר, הוא שר המדינה, בא זה עתה אליו, אל [אברהם] ראש המשפחה המבודד ביותר והמחוסר זכויות חוקיות יותר מכל אדם אחר". מדוע באמת יזם איש חזק זה מפגש עם אדם, שאובייקטיבית אינו בעל עוצמות?  – על כך משיב הרש"ר הירש:

"…הוא עשה כן, משום שלראש משפחה זה תינוק בן שנתיים, המתנמנם בעריסתו, ושהוא, השר, ידע או שמע עליו שממנו ייצא עם אדיר. כאיש מדינה זהיר, נשא ונתן עם אבי הנער על כריתת ברית, למען ידעו בני בניו של הנער הזה, כיצד נהגו הוא וארצו כלפי אביהם הראשון, ולמען יגמלו להתנהגות זו מידה כנגד מידה".

לדעת הרש"ר הירש, אבימלך לא רק נוכח לדעת שה' עם אברהם, אלא אבימלך היה בעל ראיה מדינית ארוכת-טווח ובהתאם לכך פעל.

מעניין להבין מה חשב אברהם, כשאיש כה בכיר מבקש לכרות עמו ברית? אומר הרש"ר הירש – "…אברהם כבר ראה בכך תחילת התגשמותו של אותו עתיד, אשר עד כה לא הייתה בשבילו אלא בגדר הבטחה בלבד. אכן, ללא השגחה אלוקית לא יסורו שר המדינה ושר צבאו אל ישיש בן מאה ואל בנו בן השנתיים, כדי לכרות ברית כזאת, שהרי סיכוייהם המדיניים של הללו מן הדין שייראו בעיניהם כיומרות "מגוחכות" בלבד".

עם תובנה זו, עונה הרב הירש לשאלתנו על מיקום נטיעת העץ בסיום ספור הברית. לדעתו, נטיעת העץ נעשתה במקום ההיסטורי, בה הכיר מנהיג כל כך חשוב כאבימלך באלוקי אברהם וממקום זה מתחיל דף חדש בעולם. אברהם נטע אשל כמשהו סמלי, הבא לבטא את צמיחת העולם ופריחתו מרגע זה. ונקשיב לדבריו של הרב הירש:

"נראה, שנימוקו וטעמו של אברהם, שהביאוהו לידי כך, טמונים במאורע שעבר עליו זה עתה…היו אלה העקבות הראשונים של פועל ה' בהיסטוריה, המקים את בנין האנושות, ואת העקבות האלה קידם אברהם וציינם בנטיעת עץ אחד, אשר בו – אם תמצי לומר – השקיע את תחושתו על אודות עתיד זה. כאותו עץ, שראשיתו מצער, ואחרית השלמתו – ברכה לקרוב ולרחוק – כך ינבט עתידו".

בברית היסטורית זו, נקבעה קומה נוספת בהבנת האלוקות בעולם – המושג של 'מלך העולם' ולא רק 'קונה שמים וארץ' כפי שהיה בהתחלה.

"עד כה פרסם אברהם את שם ה' כ"אל עליון קונה שמים וארץ", כאלוקים חיים וריבון עולם, אשר פעולתו לא הסתיימה לפני אלפי שנים בבריאת העולם…אלא 'קונה' שמים וארץ: הוא אדונם, הוא ריבונם והוא נושא אותם בכפו עד היום הזה. אין דבר נעלם ממנו, והוא חי וקיים, וכל הישויות והתופעות של ההוויה – גלויות וידועות לפניו. ועתה פה, לפתע פתאום, ליד ה"אשל" הזה, בא אברהם לפרסם ברבים כינוי לקב"ה, המורה בעליל אל מעבר לאופק ההוויה הנראה לעין, והקורא בשם ה' כ'אלוקי העולם' הנעלם מעין אדם" (רש"ר הירש וירא כ"א, ל"ג – עיין עוד בדבריו הארוכים בנושא).

לאחר החידוש העצום שלמדנו מפרושו של הרב הירש, שעצם נטיעת העץ ומיקומו  באו לבטא ולסמל תחילתו של עולם חדש, נראה לנו שיש להוסיף לסיפור נטיעת האשל היבטים נוספים.

אברהם אבינו, שיצק את היסודות למידת החסד, כפי שכבר נתקלנו בתחילת הפרשה במידת הכנסת האורחים שנהג בשלשת הערביים, הרי לדעת חז"ל גם סיפור נטיעת האשל בא לספר מעשה חסד מיוחד נוסף של אברהם. מה בדיוק היה מעשה החסד? על כך חלוקים רבי יהודה ורבי נחמיה במדרש. שניהם סבורים, שהמילה 'אשל' איננו עץ אחד מסוים, אלא שהמילה 'אשל' בהיפוך האותיות זה 'שאל', דהיינו: כל אחד יכול היה לשאול ולבקש מה שהוא רוצה.

"ויטע אשל. ר' יהודה אמר: פרדס, מאי 'אשל'? שאל, כל מה שאדם היה שואל בו: מטעים, תאנים, ענבים ורימונים. ר' נחמיה אמר: פונדקי, שאל מה תרצה בשר, עופות, דגים, יין". ואם יתפלא הלומד, ממתי משמשת המילה המתארת את פעולת 'הנטיעה' להקמת פונדק? – הרי נענה לו, שכבר מצינו דוגמתו בפרשת בלק "כַּאֲהָלִים  נָטַע  יְקֹוָק".

דעה שלישית בפסיקתא, שהמילה 'אשל' כוללת את כל מרכיבי האירוח המושלם – "רבנן אמרי: אכילה שתיה לויה". וכמובן שכל הכנסת אורחים היא "בית ספר לחינוך" של אברהם אבינו, מפיץ האמונה בא-ל אחד וזה מה שעשה עם אורחיו בתום הסעודה – "לאחר שאכלו ושתו, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו". (פסיקתא זוטרתא לקח טוב וירא, פרק כ"א, סימן ל"ג – ראה רש"י שהתבסס על מדרש אחר).

לדעת הרד"ק, התורה משתמשת בביטוי שאברהם 'נטע', מלשון 'השריש' בציבור הבאר-שבעי כללי אירוח של מידת החסד – "…שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לעשות לאורח הבא עליו שלשה דברים, אכילה שתייה לויה".

נשים לב לדברי חז"ל, שיש כאן שלשה מרכיבים של הכנסת אורחים, שניים מהם מאוד מוכרים ומובנים – אכילה ושתיה. אולם, חז"ל מוסיפים, שעל המארח ללוות את האורח כברת דרך. האם זה רק מטעמי נימוס גרידא? הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכות א-ג)התייחס לדרשה זו של חז"ל להלכה וכתב בנחרצות על החשיבות בליווי האורח.

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים…וללוות האורחים … שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן…ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים. כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלווה את חברו ארבע אמות יש לו שכר הרבה…".

בהקשר לכך, שמענו סיפור מתוק על רבי חיים מוולוז'ין, שבא לפניו אחד מעשירי עירו ובכה לפניו על שריפה שפרצה בביתו וכילתה לו רכוש בעל ערך רב. אותו עשיר התלונן לפני רבי חיים ואמר: "זו תורה וזו שכרה?! אני שידוע כמכניס אורחים, גם מאכילם באוכל משובח וגם משקה את אורחיי במשקאות שונים ורבים, מדוע כילתה האש את רכושי?" שאל אותו רבי חיים: "לאחר שהאכלת והשקית אותם, האם ליווית אותם לדרכם?" ענה לו אותו עשיר בכנות: "לא עשיתי זאת". אמר לו רבי חיים: "עכשיו מובנים לי דברי חז"ל, האומרים שראשי-התיבות של המילה 'אשל' מכילים את האכילה, השתייה והלוויה. והיות שאתה קיימת את שתי האותיות הראשונות – הרי נשאר לך 'אש'!".

מצאנו מדרש מדהים על מזמור ל"ז בתהילים, שטוען שאברהם למד את החשיבות של הכנסת האורחים על ידי זה שקינא בנח ובנו מלכיצדק:

"…אמר הקב"ה: אילולי הקנאה אין העולם עומד ואין אדם נושא אישה ואינו בונה בית. שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קנא? שאמר למלכי צדק: כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף. לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה" (שם).

מדרש זה מלמדנו, ש'קנאת סופרים תרבה חכמה' ואפילו אברהם אבינו השיג כך את ענין 'הכנסת האורחים', ואמנם אין ספק שאברהם שכלל מידת חסד זו והביאה לפסגות גבוהות.

ברור, שכוונתו של אברהם הייתה לקיים את מצוות 'הכנסת אורחים' ולספק צרכי האדם, אולם מתוך דברי חז"ל אנו למדים, שהכנסת האורחים הייתה גם אמצעי להביא לעולם את האמונה בבורא עולם. אברהם לימד אותנו דרך בהלכות 'קירוב', שיש לפתוח את לבו של האדם, לפני שמדברים איתו בדברי חכמה ואמונה ועל כך נאמר "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים" (סנהדרין ק"ג:).

ואי אפשר שלא לציין את העובדה, שחז"ל משבחים את הצדיקים, העוסקים ביישובו של עולם. כך נהג אברהם, שנטע אשל, כך נהג בנו יצחק, שזרע את אדמת א"י ומצא מאה שערים וכך נהג יעקב שכתוב "ויקן את חלקת השדה".

נמצאנו למדים, שאברהם אבינו, הלוחם והמדינאי, איש האדמה ואיש הרוח, איש החסד ואיש הטבע – שילב בכל דרכיו שמים וארץ, אמונה גדולה עם חיבור לאדם ולאדמה – נטע אשל וקרא בשם ה' א-ל עולם.

שנזכה גם אנחנו לקדש שם שמים ברבים ולנטוע 'אשל' בקרב משפחתנו, עמנו וארצנו.

שבת שלום לכל בית הישיבה