להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

תמוה שבכל סיפור ההצלה של לוט ממהפכת סדום המתוארת בשבעה-עשר הפסוקים בפרק י"ט, לא נכתבה הסיבה מדוע זכה לוט להינצל מאותה הפיכה.

פעמיים התורה רומזת על הסיבה. פעם אחת בכותבה שהקב"ה חמל עליו בפסוק ט"ז –

"וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְקֹוָ֖ק עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר".

אך התורה לא מסבירה מדוע הקב"ה חמל עליו ועל אשתו ושתי בנותיו ובהמשך בפסוק כ"ט התורה שוב רומזת ברמז נסתר –

"וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־ יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט".

רש"י מתוך דברי המדרשים טוען, שלוט זכה להינצל בזכות זה שלא הלשין על אברהם כשאמר למצרים "אחותי היא" ולא גילה להם שאברהם הוא בעלה, וזה לשון רש"י –

"ויזכור אלהים את אברהם – מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכרו שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו".

אני מוכרח לציין, שפשט הכתוב מדבר שהקב"ה זכר את אברהם וללא קשר למה שלוט שתק במצרים ולכן מובן מה שכתב ה'תרגום יונתן', שהקב"ה זכר את זכויותיו של אברהם ובזכות זו חמל ה' על אחיינו לוט.

בדרכו של ה'תרגום יונתן' פירש הרד"ק בהסבר יותר מפורט, וזה לשונו –

" ויהי בשחת – אמר זה אחר שאמר וישכם וישקף להודיע כי בזכות אברהם הציל האל את לוט, כי אף על פי שהיה צדיק לא היה כל כך צדיק שינצל בזכותו, אם לא היה זכות אברהם. ועתה כשהיה משקיף על פני סדום ועמורה כדי שלא יפול לבו עליו עבור לוט בן אחיו הודיעו ה' שינצל".

הרמב"ן טוען לסיבות אחרות, מדוע זכה לוט להינצל, וזאת משום שהיה מתלווה לאברהם בכל מסעותיו וזה נחשב למעשה חסד עבור אברהם, שהרי בגלל שליווה אותו נאלץ לעזוב את ביתו בחרן והגיע לסדום בגלל אברהם, ולא יתכן שייענש בגלל זה –

"… כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט, כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבוא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה העניין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו".

ה'רקאנטי' מביא את דברי רבי יוחנן בגמרא (ברכות נ"ד:), שאפילו בשעת כעסו הקב"ה זוכר את הצדיקים –

".. שנאמר ויהי בשחת אלהים ויזכור אלהים את אברהם."

מסיק מכך הרקנאטי –

"…נראה לי מכאן ראיה, שצדקת הצדיק תועיל לזרעו אף אם אינם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, רק שלא יהיו רשעים גמורים…".

רבינו בחיי גם הוא בחר את הפירוש, שבזכות העובדה שלוט דבק באברהם, לכן זכה להינצל ואף לומד מכך הלכה בהלכות השבת אבידה. נראה את לשונו –

"בזיכרון אברהם הציל הדבקים בו. וטעם הדבר שאלמלא אברהם, עדיין היה לוט בחרן שהוא ארצו ומולדתו, אבל לכבוד אברהם יצא עמו, כמו שאמר הפסוק: (בראשית יב, ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט". ולכך הזכיר הכתוב כי מתוך זיכרון אברהם נצל לוט עמו, וזהו שדרשו רז"ל: (תנחומא וירא ט) מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, ואפילו היו בתוך התיק מעות מצילין אותו לכבוד הספר או לכבוד התפילין, ללמדך אשרי הצדיקים ואשרי דבוקיהן. וכן מצינו בנח הצדיק: ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה".

הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, דוחה את הפירוש שסיבת ההצלה הייתה בגלל שתיקתו של לוט, כי אם כן היה צריך להיות כתוב 'ויזכור אלוקים את לוט' ולא 'ויזכור אלוקים את אברהם', ועוד שאין זה טובה אלא שלא עשה רע לאברהם ולא יותר מזה ועוד שואל רבנו בחיי –

"..יש לשאול מדוע לא אמר: נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב ארצו מקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, אבל הניח הטובה הגדולה הזאת והשיב על שחס על אברהם ולא גלה שהייתה שרה אשתו, שזו אינה טובה, אלא שלא הרע לו שזה אפילו האוייב לאברהם כל ימיו לא היה מגלה סוד כזה, שגילויו סבה למיתתו".

המהר"ל בספרו 'גור אריה' על התורה דוחה את דברי הרא"ם ואלו שהולכים בעקבותיו, וטוען שאין מקום לשאול מדוע הקב"ה הציל את לוט בזה שזכר את אברהם, משום ש –

"…דוודאי אברהם היה אוהב את לוט, והיה רודף אחרי המלכים בשבילו, והיה אוהב לו עד שמסר נפשו עליו…".

ועל מה ששאל הרא"ם, שהיה צריך לומר שהסיבה היא משום שלוט הלך כל הזמן עם אברהם ועזב את ארצו בגלל אברהם – גם זאת דוחה המהר"ל וטוען, שזו לא קושיא משום ש –

"…דוודאי דעת רז"ל (ב"ר נא, ו) כי לא יתכן זכירה של אברהם על לוט בכל זה, דאם משום שהיה קרובו – לא מצאנו במידת השם יתברך רק שהוא זוכר חסדי אבות, או בנו שיצא ממנו, אבל לוט בן אחיו היה (לעיל יא, לא), לא שייך זכירה בזה שיאמר "ויזכור אלהים את אברהם", ומכל שכן שהיה קרוב ונתרחק, שפירש מקדמונו של עולם שאמר אי אפשי באברהם ובאלוה (רש"י לעיל יג, יא), ולא שייך בזה זכירה כלל".

והסיבה שלוט עזב את ארצו בשביל אברהם דוחה המהר"ל וטוען  שזה בשביל עצמו עשה לוט –

"ומה שהלך עמו ועזב ארצו – לא הלך רק לטובתו, דהא כאשר יצאו מאור כשדים כתיב (ר' לעיל יא, לא) "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו, ויצאו ללכת ארצה כנען", הרי כי תחילת יציאתו ללכת ארצה כנען לא היה עם אברהם רק עם תרח, ואפילו אם היה זה שיצא אתו – הרי סוף נתחרט ופירש מאברהם, ואין זכות לו בזה".

גם ה'שפתי חכמים' דוחה את שאלת הרא"ם, מדוע לא כתבו שהסיבה שלוט עזב הכל כדי להיות עם אברהם, וטוען –

"…ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז')…".

לכן מפרש ה'שפתי חכמים', שהסיבה היא משום שלמרות שלוט היה רודף אחרי הממון, לא הסגיר את אברהם, וזה לשונו –

"…אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה".

הרב שטיינמן בספר 'אילת השחר' מביא שאלה נוספת, מדוע לא החשיבו ללוט את זכות הכנסת האורחים –

"…ועוד מקשים המפרשים, למה לא נזכר לו הזכות מה דמסר נפשו להכניס את המלאכים לביתו, דאנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן ולולא שהכניסוהו המלאכים לביתו מסתמא היו הורגים אותו…ולמה זכות זו לא נזכרת? אלא הזכות ששתק ולא גילה הדבר ששרה היא אשת אברהם, וצ"ב מה הזכות בזה שלא הי' מוסר ומלשין".

והגר"א קוטלר בספרו 'משנת אהרון' (ח"א עמוד קמה) מתרץ, שהכנסת אורחים זו לא הייתה מתוך עצמו אלא חיקה את אברהם, וזה לשונו –

"…דהכנסת אורחים של לוט הי' מעשה של חיקוי מה שראה אצל אברהם אבל לא היתה זאת מדרגתו בעצם, שבעצמותו לא הי' רק במדרגה זו שלא יעשה עוון פלילי כזה לגרום מיתה לאברהם ולכן הועיל לו דבר זה יותר".

מו"ר הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה' הרחיב וביסס את דבריו של הרב קוטלר וטען, שהכנסת האורחים של לוט לא הייתה משהו שבחר בו, משום שלזה התחנך, ברם תאוותו לכסף הייתה כל ישותו, שהרי בשביל זה בחר לגור בסדום, ועליו אומרים חז"ל את הפסוק במשלי (פרק י"ח, פסוק א') – "לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכָל־תּ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע".

לוט, שנפרד מאברהם, בחר את כל הככר, משום תאוותו לכסף ולעושר, ולכן כשהוא ויתר על כך ולא דיווח למצרים מי באמת אברהם ומה הקשר שלו לשרה, זו היית נקודת הבחירה שלו ולכן הוא זכה להינצל.

בהקשר לזה, מסופר על חסידיו של רבי אורי מסטרליסק שהיו עניים מרודים. פעם אחת שאל אחד מצדיקי החסידות את ר' אורי: "מדוע אין החסידים שלך עשירים?"
אמר ר' אורי: "מה אעשה, ואין להם שום רצון להיות עשירים. הבט וראה."
קרא ר' אורי לאחד מחסידיו ואמר לו: "הנה אני יושב כאן עם רבי צדיק זה, ועכשיו הוא עת רצון וכל שתבקש יתקיים. ובכן, מה תרצה לבקש?"
השיב החסיד ואמר: "רוצה אני שאזכה לומר בכל תפילת שחרית 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' כמו שאתה אומר."

פעם אחרת אמרה אשתו של ר' אורי: "החסידים שלך יושבים אצלך זמן כה רב, ומדוע אין אתה משתדל להיטיב את מצבם?"
אמר לה ר' אורי: "ומה אעשה והחסידים שלי אינם רוצים בכך ואינם חפצים להיות עשירים. הנה ראי מה שאעשה מחר, ותיווכחי בעצמך."
למחרת בשעה שהתפללו שחרית והגיעו אל המילים "וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" הרים ר' אורי את כנף בגדו, עבר בין החסידים ואמר: "מי שרוצה כסף יכניס את ידו אל הכיס הזה ויהיה לו כסף". איש מהם לא הכניס את ידו אל הכיס…

זו היתה הבחירה של החסידים וזו גם היתה הבחירה של לוט, שבעטיה זכה להינצל. נלמד מכך, שאל לנו ללכת שולל ולהשתבח בדברים שבעצם היו בתוכנו כאשר לא שברנו את נקודת הבחירה שלנו, אלא הקב"ה 'בוחן כליות ולב' יודע מהי כוונתו של האדם ואם הצליח להתגבר על המכשולים ופרץ מעבר לנקודת הבחירה, הוא הזוכה הגדול שלנו ועל כך יקבל שכרו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!