להדפסת דבר התורה לחצו כאן

דברי התורה האלו מוקדשים לעילוי נשמתם של בוגרי הישיבה שנפלו במלחמה – אורי טשרניחובסקי ואוריאל כהן הי"ד, ולרפואת כל פצועי המלחמה, חיילים ואזרחים, וביניהם הפצועים בוגרי הישיבה.

אחד המנהגים המרגשים בחיי המשפחה מתקיים בליל  שבת, כאשר האב מברך את בניו ובנותיו. מנהג עתיק-יומין זה מתרחש בשבתות, בחגים ובערב יום כפור ורבים מהחוקרים מנסים להתחקות למקור המנהג ומציינים ברובם את הספר "מעבר יבוק" לרבי אהרון ברכיה בר-משה ממודינא (נכתב לפני כ-450 שנה), שם כותב בין השאר –

"…שישים אדם ידו על ראש הקטן, שנאמר 'ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'…".

הוא אף מוסיף טעם להנחת היד על ראש המתברך ודווקא בליל שבת –

"…כי ביד האדם ט"ו פרקים, כמניין ט"ו תיבות שבברכת כוהנים…והמנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת-מלכתא ובסוד נפש יתרה, שעל המברך והמתברך יחולו הברכות".

רבים הם הפרשנים ששואלים, מדוע יעקב מצא לנכון להצהיר לדורות שעם-ישראל יברך את בניו שיהיו "כאפרים וכמנשה" נכדיו – ולא כאביו יצחק או כסבו אברהם?

השאלה מתעצמת, כאשר בברכת הבנות הברכה כן מתייחסת לאימהות האומה "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה"?

אמנם, רש"י כותב בפרשת 'לך-לך', שאדם כן מברך את בנו שיהא כאברהם!! ואם-כן, מדוע יעקב אבינו מתעלם מכך?

אנו נענה לשאלה זו ונאמר, שמתוך שהקב"ה מברך את אברהם ואומר לו 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' – כנראה שזו ברכה לכלל האנושות ולא בפרט לעם-ישראל, וכפי שנאמר בפסוק 'כל משפחות האדמה'.

אם כך, אנו רואים שיעקב אבינו מעדיף שאב יהודי יברך את בניו שיזכו לחיות ולהתנהג כפי שבני-בניו מיוסף מתנהלים בחייהם.

יש לציין, שלשאלה זו יש מספר תשובות מעניינות ואני מוכן להודות שתשובת  ה'חתם סופר' בספרו על התורה 'תורת משה' נעמה לי ביותר ושמתאימה להבנת עולמי הרוחני. ה'חתם סופר' מציין את השוני בין האחים, שכל אחד מהם התמחה בתחום אחר וזה היה מיוחד בשני הנכדים האלו דווקא. אפרים היה כל כולו עסוק בתורה ואילו מנשה היה עסוק ב'יישובו של עולם' והתמחה בחיי המעשה. יעקב אבינו העדיף לאחל לעם-ישראל, שכך יברך את בניו, משום שבראייתו הרחוקה כאבי האומה הבנויה משנים-עשר השבטים, הבין יעקב שבלי השילוב של תורה ומעשה אין עתיד וקיום לאומה, כי אומה לא יכולה להתקיים רק ברוחניות ומאידך גיסא אין טעם ותכלית לאומה שכל מהותה היא חומרית, ולכן החיבור בין השניים זו סודה של האומה הישראלית ויעקב מדגיש שסדר העדיפות הוא שאת המקום הראשון בחשיבותו ייצג אפרים כאיש של תורה ומוסר. וזה לשונו של ה'חתם סופר' בפרשתנו –

"…אפרים עסק בתורה והי' גדול בחכמה, ומנשה הי' גדול בממשלתו וממונה על ביתו, וזה שאמר יעקב בך יברך ישראל לאמור, ר"ל ביוסף שיש לו ב' המעלות והיינו שיברכו בניהם שישימך אלקים כאפרים וכמנשה תורה וגדולה במקום אחד ואז מעלת התורה עדיף בכל עת, וזה וישם את אפרים לפני מנשה".

באותה גישה והסבר גם נוקט הנצי"ב מוולאז'ין הרב צבי-יהודה ברלין, שחי קצת אחרי ה'חתם סופר' [1816-1893] בספרו 'העמק דבר'. לאחר שהוא מעצים את השאלה וטוען – נניח שיעקב העדיף את דור הנכדים, משום שכשדור שלישי הולך בדרכי אבות זו ברכה יותר משמעותית, ברם יש לו ליעקב נכדים נוספים כמו פרץ וזרח – ומדוע לא קבע שבהם יתברך ישראל? ותשובתו של הנצי"ב היא, שבאפרים ומנשה ראה שילוב מיוחד, כנאמר לעיל –

"…באמת היה עוד זרע ברוכי ה' בנכדי יעקב כמו פרץ וזרח ועוד הרבה, אבל אפרים ומנשה היה כל אחד גדולתו משונה מחבירו, אפרים היה גדול בתורה ודבק לאלהיו, ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל".

תשובה נוספת שאני מאוד מתחבר אליה היא, שאפרים ומנשה הם סמל לבני נוער שלא התחנכו במסגרות תורניות כ'ישיבה תיכונית' או 'ישיבת הסדר', לא חיו בשכונה דתית מוגנת וביישוב תורני ששם יכלו לנשום ולחוש בכל מקום את התורה, אלא כידוע גדלו בארמונות פאר בצל אביהם הגדול ששימש למעשה כמלך מצרים ושם בתוך התרבות הזרה והאווירה הנוכרית עם תכנים של עבודה זרה שמרו שני הבנים על מסורת אבותם וכל תורתם שאבו מאביהם יוסף הצדיק ששם שמים שגור על פיו ואת זה הנחיל לבניו. ואת כל זה ראה יעקב ולזה התכוון בשאלתו "מי הם" – משום שהיה לו 'קשה לעכל', ששני צעירים אלו מדברים יהודית וחושבים יהודית בתוך אותה אימפריה מצרית.

יעקב אבינו בחר לציין בברכתו דווקא את אפרים ומנשה, כסמל לברכה ולשאיפה שהאבות יברכו את הבנים להיות גדולים בזכות עצמם, ממש כמו אפרים ומנשה שלא התחנכו בבית יעקב אלא בארמון המלכות במצרים, חיו את  חייהם בקדושה ולא הושפעו מהתרבות הקלוקלת של מצרים.

הסבר שלישי שיש בו מסר חשוב ביותר מופיע בספר 'אגרא דכלה' בפרשת ויחי, שחיברו רבי צבי-אלימלך שפירא מדינוב. המחבר מצביע על המידות הטובות של שני האחים, אפרים ומנשה. אפרים – שלא התגאה על אחיו, ומנשה – שלא קינא באחיו. אין ספק, ששתי מידות אלו שהיו טבועות בהם משמשים כ'תעודת כבוד' על רקע כל מה שקראנו ולמדנו בספר בראשית, של קנאה ומריבות שכידוע אצל קין והבל סיפור הקנאה נגמר ברצח, וכן יצחק וישמעאל, ויעקב ועשיו וכמובן יוסף ואחיו – שבכל המקרים הללו התערבבו קנאה כבוד וגאווה שהובילו לכל  הסיבוכים. ולכן יעקב בחר באפרים ומנשה להוות סמל ודוגמא לעם-ישראל ובזה יברכו ההורים את בניהם, וזה לשונו –

"…ידוע כי התאווה והכבוד מוציאין גם כן את האדם…והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי".

הרב יצחק-חזקיה למפורנטי, שהיה רב ורופא בפדובה שבאיטליה לפני כשלוש-מאות שנה והוציא לאור את האנציקלופדיה ההלכתית הראשונה "פחד יצחק", כתב שיש לברך גם את הבנים הנשואים למרות שהם כבר מברכים בעצמם את בניהם, אלא שהבדיל בין הנשואים לשאינם נשואים באופן ביצוע הברכה, שאת הנשואים יש לברך בשתי ידיים, אחד כנגד הבן ואחד כנגד אשת הבן, ואת שאינם נשואים יברך ביד אחת. יש מקום לבאר הבדל זה ולומר, שברכה מצד דין תורה יש רק לכוהנים והם מברכים בשני ידיים וכדי להבדיל בינם לבין ישראל יש לברך ביד אחת, אלא אם כן הבן נשוי ואז יד אחת עבור ברכת הבן ויד שניה עבור אשת הבן.

רבי יעקב עמדין, בנו של החכם-צבי, מגדולי הלוחמים נגד השבתאות לפני כמאתים וחמישים שנה, כתב בסידורו "בית יעקב", שגם הרבנים מברכים את 'ברכת הבנים' בליל שבת לתלמידיהם ומסביר את חשיבות העיתוי של אמירת הברכה לאחר התפילה. ואכן, מנהג הישיבות, שהתלמידים באים להתברך על ידי רבותיהם בברכת 'שבת שלום' וזה לשונו של היעב"ץ –

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת, אחד האבות לבניהם ואחד הרבנים לתלמידיהם אחר התפילה, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים בייחוד, שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם. וע"י גדול אמצעי משובח הוא, כי יורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא, ועל ידיהם הוא מתפשט יותר". 

ועל זו הדרך, נביא גם את דברי ה'אלשיך' בפרשת ויחי, שממליץ לברך אף את הידידים בברכת 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'.

סיפר רבי פסח קוּפּר, חסיד חב"ד קשיש, שבהיותו ילד צעיר, לקח אותו אביו אל האדמו"ר ה"צמח צדק" מלובביץ', כדי שיברך אותו.

כשהסכים האדמו"ר לכך, הוסיף אביו וביקש, כי יישא האדמו"ר את ידיו על ראשו, וכך יברך אותו. הסכים הרבי גם לכך, והניח את ידיו על ראשו.

לאחר שנפטר ה"צמח-צדק", הלך פסח עם אביו אל רבי שמואל, בנו של ה"צמח צדק" ושוב ביקש אביו מר' שמואל לברך את בנו בהנחת ידיו על ראשו, וכך עשה.

מספר רבי פסח: "לאחר שנפטר ר' שמואל באתי אני אל בנו, רבי שלום דוב-בֶּער. סיפרתי לרבי הצעיר, כי אביו וסבו בירכו אותי כך, וביקשתי שגם הוא יברכני ויישא את ידיו על ראשי. הסכים גם ר' שלום דוב-בער, ובירך אותי כפי שביקשתי.

לאחר שסיים פנה אליי ואמר: "עכשיו יש גם לי בקשה ממך, ואל תשיב את פניי ריקם. כיוון שגם אבי וגם סבי בירכו אותך בדרך זו, רוצה כעת אני להתברך ממך." מיד עמד ממקומו וביקש ממני שאשב על כיסאו ואתן את ידיי על ראשו, ולא הרפה ממני עד שעשיתי כפי שביקש ממני. נתתי אף אני את ידיי על ראש הרבי, ובירכתי אותו..".

ונסיים בדבריו האופטימיים של רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק, המפרש את המילים שנאמרו לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", לא במובן של 'אומות-העולם', אלא גם על ישראלי שהגיע לתחתית, ל'אדמה', וגם לו יש חלק בתורה. וזו הכוונה בברכה שהקב"ה ברכו "והיה ברכה" וכלשונו של ה'אלשיך' –

"…'והיה ברכה' נגד משה רבינו…שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה. ועל ידי כן, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה', שאף השפל שבישראל שנמשל לאדמה יש לו חלק בתורה".

בימי מלחמה אלו, שבהם חיילנו נלחמים במסירות נפש ברצועת עזה כפשוטו ממש ולצערנו מספר הנופלים עולה מיום ליום וכן הפצועים, כולנו זקוקים לברכתם של יעקב-אבינו ומשה-רבנו, שברכו את עם ישראל. נתפלל, שבע"ה כל לוחמינו יחזרו לשלום לביתם וכמו כן עם-ישראל יצליח לפדות מהשבי את החטופים והחיילים וישובו לשלום לביתם.

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום לכל בית הישיבה

ולכל בוגרי הישיבה שנלחמים במלחמת מצווה זו.