להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

כשנקרא השבת אי"ה את ברכת יעקב לשבט יששכר, ונלמד על השוואתו של יששכר לחמור – "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" – יהיו אנשים שיופתעו קלות מהעובדה שאב מכנה את בנו בשם של בעל חיים כחמור…סיפר לי מורה בתלמוד תורה בכתה א', שכאשר למדו ושרו הילדים בפעם הראשונה את הברכה הזאת, פרצו הילדים בצחוק ושאלו את המורה – 'מה יעקב אבינו קרא לבן שלו חמור??!!'. המילה חמור משמשת כיום לצערנו כמילת גנאי לטיפש, עקשן ועוד, מילים שאין מקום לאמרם בשום מצב.

אני מבקש במאמר זה לדרוש את כבודם של החמורים…

ראשית, בניגוד למה שחושבים העם, החמור אינו טיפש כלל וכלל. במחקרים שנעשו בעולם נמצא, שלחמור יש זיכרון מצוין וחמור יכול לזכור חמור אחר או אנשים שהכיר אפילו בחלוף עשרים וחמש שנים!!! [הלוואי עלינו…]. עדות לכך שהחמור איננו טיפש כלל ועיקר היא עצם היכולת שלו להישרדות מרשימה ביותר במדבריות אפריקה, ששם מקורו, תוך כדי זה שהוא מצליח לנצל תשעים-וחמשה אחוזים מהמזון שמגיע אליו. לא בטוח שאנו כבני אדם היינו מצליחים לשרוד בתנאים אלו ואף לא חיות אחרות. כושר האלתור שלו וההסתגלות למצבים מורכבים הביאו אותו לשרוד גם בתנאים קשים ביותר. החמור אף מצליח להאריך ימים יחסית לבעלי חיים אחרים ושורד עד גיל ארבעים ולפעמים מצליח לחיות עד גיל חמישים!!!

דבר פלא הוא, שהחמור חייב שתהיה לו חברה, ובמחקרים שעקבו אחרי חייו של החמור, ראו שברגע שמפרידים אותו מהעדר, הוא שוקע בדיכאון קליני, תופעה זו מעידה על הבנה ורגש מסוים. מאידך גיסא, החמור לא נבהל כל כך מהר כחיות אחרות ויש לו סקרנות טבעית להבין את הסביבה. נהיר לי, שיהיו שיקראו עד כאן ויטענו – 'אבל החמור הוא מכוער, יש לו אזנים מאוד גדולות…' – אז כדאי שנדע שבזכות האוזניים הגדולות הללו הוא מסוגל לשמוע עד מרחק של ששים ק"מ (!) את קריאתו של חמור אחר [גם זאת הלוואי עלינו…]. ויותר מכך, בעזרת האוזניים הגדולות הוא מצליח לשמור על קור גופו גם במדבר החם ביותר.

ולא זאת אף זאת, החמור נאמן לבעליו ומכיר בטובתו הואיל ונותנים לו מזונו, כפי שאומר הנביא ישעיהו (פרק א', פסוק ג') בביקורת על עם ישראל, שהוא פחות נאמן חלילה מהחמור ומהשור להכיר טובה לקב"ה –

"ידַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן".

החמור לאחר שמכיר את בעליו, יבצע את המוטל עליו ע"י אדונו, ולכן ישנם מקומות בעולם שחיות המחמד הם חמורים, ויש גם כאלה שהם ננסים בגובה של תשעים ס"מ.

ולקינוח… ב-19 בנובמבר 1870 הופיעה קריקטורה בעיתון "הרפר'ס ויקלי" שכותרתה "חמור חי הבועט באריה מת". קריקטורה זו, שצוירה על ידי המאייר תומאס נאסט, הציגה את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדמות חמור. מאז כאקט הפוך-על-הפוך, משמש החמור כסמל נפוץ למפלגה הדמוקרטית, מתוך הבנה שהם לא היו מאמצים לוגו של חמור מסיבות שליליות…

עכשיו אני בטוח שנבין יותר טוב מדוע יעקב אבינו אפיין את יששכר כחמור-גרם ובעצם בירך אותו שיהיו בו תכונות וכוחות שיש לחמור.

בואו ונלמד על החמור לאור המדרשים והפרשנים השונים, אך ראשית נראה את הברכה ליששכר בשלמותה –

"יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם: וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד" (מ"ט, י"ד–ט"ו).

חז"ל מייחסים את הדימוי של יששכר לחמור, משום שלחמור יש עצמות בולטות וברורות וזו תכונה נהדרת למי שלומד תורה, שיהיו הדברים הנלמדים מסודרים וברורים. וזה לשון המדרש בבראשית רבה (פרשה צ"ח, סימן י"ב) –

"יששכר חמור גרם, מה חמור זה גרמיו ברורין כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו".

דימוי נוסף לעצמותיו של החמור מופיע בפסיקתא זוטרתא (מ"ט, י"ד) –

"יששכר חמור גרם – כמו 'עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל ' (איוב מ יח). כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבטו של יששכר שובר כל ישראל בהלכה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשו ישראל אחיהם מאתים (דה"א יב לג), אלו מאתים ראשי סנהדראות של שבטו של יששכר".

רבים מהפרשנים הולכים בכיוון הזה בדימוי של יששכר לחמור, שיששכר התמקד והתעלה בלימוד תורה. אמנם, הפסוקים בפרשתנו לא מדברים על כך מפורשות, אך הפסוק בדברי הימים (ד"ה א י"ב, ל"ג) תומך ברעיון הזה, שם נאמר במפורש –

"וּמִבְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֗ר יוֹדְעֵ֤י בִינָה֙ לַֽעִתִּ֔ים לָדַ֖עַת מַה־יַּעֲשֶׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל רָאשֵׁיהֶ֣ם מָאתַ֔יִם וְכָל־אֲחֵיהֶ֖ם עַל־פִּיהֶֽם".

לפי פירושים אלו קשה, מדוע הקדים יעקב את זבולון לפני יששכר, האם לימוד התורה לא יותר חשוב מעסקיו הפורחים של זבולון?

שאלה זו שואל גם רבי חיים פלטיאל, פרשן צרפתי בן המאה ה-13 –

"…ולמה הקדים זבולון ליששכר? וגם משה רבנו עליו השלום קדם ברכת זבולון ליששכר, וי"ל מפני ששבט זבולון מספיקין מזון ליששכר ואמר אם אין קמח אין תורה".

למרות האמירה העקרונית והחשובה, נראה שלרבי חיים פלטיאל לא היה נוח לגמרי עם התשובה הזו, שההשוואה לחמור היא בתחום של לימוד תורה, ולכן הביא פירוש נוסף שגם אחרים פרשו, שההשוואה לחמור הייתה מטעמים אחרים, וזה לשונו –

"…דבר אחר יששכר חמור גרם, לא הוא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא הוא עובד אדמתו ויהיה כחמור בעל אברים שרובץ בין המשפתיים בין תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה".

לעבד את אדמת ארץ ישראל זו מעלה גדולה, אבל אינה חשובה יותר ממה שזבולון עושה. וכן כתב לנו הרשב"ם, שטוען שכל ההשוואה לחמור היא בכך ששבט יששכר היה שונה בכך שמלאכתו הייתה בשדה ולא במסחר וזה לשונו –

"יששכר חמור גרם – לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל איברים חזק מצוי בין המשפתים תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה. כדכת' [אשריכם זורעי] על כל מים משלחי רגל השור והחמור, לחרוש ולזרוע. וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".

שאלה נוספת מעלים הפרשנים – מדוע דווקא יששכר זכה ללמוד תורה ולא שבט אחר?

תשובה לשאלה זו עונה רבי משה אלשיך ואת דבריו מביא בעל 'צידה לדרך', רבי יששכר בר איילנבורג –

"רבי משה אלשיך ז"ל נתן טעם לשבח למה זכה יששכר להיות חכם בתורה יותר מכל אחיו והוא מפני שנולד בליל שבועות שהוא זמן מתן תורה וכבר ידוע שהלילה של שבועות כיון שהוא זמן מתן תורה היא סיוע גדול לוולד הנולד בו להיות זוכה לתורה אם נתכוון האב לכך".

פירוש נוסף כותב לנו הפסיקתא זוטרתא, שיעקב אבינו הביא את החמור כדימוי לשבט יששכר בגלל מבנה גבו של החמור, שמזכיר לנו את ארץ ישראל, שיש בה גם הרים וגם בקעות וזה כמובן מעלה ויתרון מפני מדינות שהם או רק הרים או רק בקעות. וזה לשון המדרש [שם] –

"דבר אחר יששכר חמור גרם, מדבר בארצו מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן".

מכיוון שיששכר עיבד את אדמת ארץ ישראל, אז הוא היה צריך להתמודד עם בקעה והר.

במדרש 'שכל טוב' מתייחס רבי מנחם ברבי שלמה לחוזק העצמות של החמור ולכן מדמה יעקב אבינו את יששכר לעצמותיו החזקות של החמור, שיש בכוחו לשאת משאות ולשאת גם את בעליו ועד שלא מגיע לאבוס שלו לא מפסיק לעבוד והשבח של שבט זה הוא כושר ההתמדה ודבקות במטרה, וזה לשונו –

"…כשם שהחמור שהוא בעל עצם נושא משאו ונושא את בעליו הרוכב עליו, ואינו רובץ בדרך, אלא בהגיעו לאבוס שלו, כך שבט יששכר תקיף סובל עבוד קרקע ועול תורה, ואין לו עסק לא לפרש בים ולא לצאת בשיירה, אלא רובץ בין המשפתיים…".

במדרש הגדול, שחברו הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן, מדמה במספר דימויים את שבט יששכר, וזה לשונו –

"..שנתן עצמו על דברי תורה כחמור למשוי. דבר אחר חמר גרם שהחמיר על עצמו בדברי תורה. דבר אחר 'חמר גרם'- עצם תקיף וחזק, …שהיה בו כוח לפלפל בתורה יתר מכל אחיו".

בתרגום יונתן מדמה את שבט יששכר לחוזקם של עצמותיו של החמור, משום ש… –

"יששכר טעון בתורה ושבט חזק יודע לכוון בזמנים והוא רובץ בין גבולי אחיו".

רש"י בהתאם למה שראינו במדרשים גם הוא מפרש –

"…חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד".

את המשך הפסוק "רובץ בין המשפתים" מפרש רש"י, שזה בא להדגיש, שכפי שהחמור אינו נח ואם זקוק למנוחה לא פורש למקום אחר אלא ממש במקומו, כך שבט יששכר שקוע בלימוד התורה, וזה לשון רש"י –

"כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא".

הרד"ק, רבי דוד קמחי, מציין שעצמות החמור מאפשרים לו לרבוץ במקום עם המשא שעליו, וכשרוצה לנוח נשאר במקומו עם משאו וקם עם משאו. כמו כן, בני שבט יששכר אינם עצלים וכל מה שעוסקים וקשורים, הם מחוברים לזה כל הזמן כמו לתורה ולעבודת האדמה וגם אם זקוקים למנוחה, הרי לא מסירים את תפקידם ולו לרגע אחד. וזה לשונו של הרד"ק –

"יששכר חמור גרם – כמו חמור חזק בעל גרמים שרובץ תחת משאו כשירצה לנוח מעט ויקום עם משאו".

ממשיך הרד"ק ומבאר, ששבט יששכר היה שונה משאר השבטים והדמיון לחמור בא לידי ביטוי בעיקר במילים 'והוא יושב בין המשפתיים' –

"והמשפתים – הם המשואות שנושא, ואמר משפתים לשון שנים, כי עורכים עליו שני משואות אחד מימין ואחד משמאל, ודמהו הדמיון הזה, ר"ל כי תהיה ארצו טובה ויתעסק בעבודת ארצו, לא יצא למלחמה עם שאר השבטים אלא יתן מס למלך ישראל שיניחהו בארצו, וזהו שאמר "וירא מנוחה כי טוב".

הרד"ק מביא את דברי חז"ל, שכל הדימויים בפסוקי ההמשך הם רק משל למעלת לימוד התורה של יששכר, וזה לשונו –

"…ורז"ל פירשו זה העניין, שהיה שבט יששכר עוסק בתורה והייתה לו ארץ טובה, והוא משל שתהיה תורתו נעימה ושלימה ויגיעתו בתורה היתה לו מנוחה וזהו שאמר וירא מנוחה וגו', ויט שכמו לסבול, עבודת התורה והחכמה, ויהי למס עבד, שהיה עבד ישראל ושלח להם דברי תורה וחכמה, וכן הוא אומר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה בישראל (ד"ה א' י"ב)".

רבי יעקב בעל הטורים מדגיש את האחריות התורנית וההלכתית והפסיקתית שהייתה מנת חלקם של שבט יששכר שישבו בסנהדרין, וזה לשונו –

"בין המשפתים. ב' במסורת. הכא. ואידך למה ישבת בין המשפתים (שופטים ה טז). כמו שהחמור נושא את המשוי, כך היה יששכר נושא משאן של ישראל בתורה (ב"ר צט י) ורוב סנהדרין היו משל יששכר (שם צח יב). כתיב הכא בין המשפתים וכתיב התם למה ישבת בין המשפתים: רובץ. שהיו מרביצין תורה בישראל בין המשפתים בלשכת הגזית שהייתה חציה בקדש וחציה בחול (יומא כה א)".

רבי יצחק קארו, דודו של בעל השולחן ערוך, בספרו 'תולדות יצחק' מונה ארבעה דברים שהם היסוד ללימוד תורה על סמך פסוקנו –

"יששכר חמור גרם. לפי שהעוסק בתורה צריך ארבעה תנאים, האחד שיהיה לו כח גדול, לפי שמתשת כחו של אדם, הב' שיהיה לו ישוב הדעת ולא יהיה לו טורח וצער אלא מנוחה, שנאמר לא מעבר לים היא אינה בעוסקים בסחורה  הג' שתהיה הארץ שיושב בה עושה פירות רבים ובזול, הד' שיהיה לו חפץ ללמוד. לראשונה אמר חמור גרם בעל כח, לב' וירא מנוחה כי טוב, לג' ואת הארץ כי נעמה, וית ארעא ארי מעבדא פירין, לד' ויט שכמו לסבול, ולסיבת אלו הדברים  היה חכם גדול ויהי למס עובד לישראל, לספוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל [דה"י – א יב לב]..".

מספר פרשנים התמקדו בעובדה, שהחמור נושא משאות משני צידי הרוכב ולדעתם רומז בזה יעקב אבינו על התפקיד הכפול והמורכב שהיה לשבט יששכר. כך כותב הרב והרופא מגלות איטליה, רבי עובדיה ספורנו –

"…כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו על דרך שפיתת שתי קדרות בכירים שלא תמושנה עד שישלים הפועל בהן את כונתו וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במידות ובמושכלות".

רבי אפרים מלונצי'ץ בספרו 'כלי יקר' על התורה, שנכתב לאחר שהחלים ממחלה קשה, מפרש את התמונה הזו שהמשא צמוד לרוכב בצורה מקורית, וזה לשונו –

"כחמור זה שהוא ומשאו קשורים יחד לא יתפרדו, כך קנין התורה דבק ואינו נפרד ממנו. ולא כמו קנינו של זבולון שמצד שהוא וביתו וקנינו נפרדים על כן הוא בעל תנועה תמיד, או לביתו או לקנינו כי על הרוב הם חוץ ממנו, אבל יששכר תמיד משאו משא דבר ה'…".

ונסיים בדבריו החשובים של רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה', על כך שהתורה מדגישה לנו בסוף התיאור על יששכר – "וירא מנוחה כי טוב" – והכוונה שיש חשיבות לשמור על הגוף ולדאוג למנוחה כשצריך, וזה לשונו –

"..יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב וגו'. יש לפרש דכשם שחייב הצדיק לשמור ולעשות את כל התורה והמצוות, כך הוא מחוייב שלא יהי' אכזר על גופו שלא למנוע ממנו הצורך, וכמו שספרו חז"ל (ויק"ר ל"ד ג') על הלל שאמר על גופו נגמול חסד לאכסניא דין…וכן כל עניינים שיש בין אדם לחבירו להורותם ולהיות בחברתם לפעמים הוא הכל חיוב שעי"ז מקרבם לתורה…וזה יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים רק בדרך הממוצע, וירא מנוחה כי טוב, היינו מנוחת התורה והמצוות, ואת הארץ מעשה הארץ וישובם כי נעמה לאחד ב' הדברים יחדיו, ולזה ויט שכמו לסבול את כל זאת, והוא דבר גדול".

ונסיים בסיפור המפורסם על חמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: 'למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר?'. עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והיתה מושכת והולכת, עד שהגיעה אצל ר' חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו: 'אבא, דומה קולה לקול בהמתנו'. אמר לו: 'בני פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב'. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.

שנזכה בע"ה כולנו להיות 'חמורים' בלימוד תורה ובאהבתה ובכל התכונות הנוספות שלמדנו במאמרנו זה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!