כפיות טובה מול הכרת הטוב  – לפרשת וישב וחג החנוכה

פרשת וישב נקראת השנה בערב חנוכה ומסתיימת בפסוק – "וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ".

האם שר המשקים היה עד כדי כך כפוי טובה כלפי יוסף? הרי יוסף הוא אשר הפיח בו תקווה בזה שפתר את חלומו שיזכה לשוב ולשרת את המלך. האם הייתה כאן התערבות אלוקית כדי שישכח?

המדרש בפסיקתא זוטרתא טוען, שהוא רצה לזכור אבל כוח אלוקי מנע זאת ממנו, וזה לשון המדרש  –

"ולא זכר שר המשקים. שמא תאמר מרצונו לא זכר? ת"ל וישכחהו, בעל כרחו. מלמד שבכל יום ויום היה מתנה תנאים לזוכרו, והמלאך בא והפכן, קושר קשרים לזוכרו, והמלאך בא והתירן…אמר לו הקדוש ברוך הוא את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים, ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך…" (פרשת וישב פרשה פח סימן ז).

המדרש מתאר את המציאות, שהיה לו רצון כן לזכור, אבל מיד הזיכרון אבד לו. המדרש מביא משל מדוע הקב"ה משכיח ממנו לעשות טובה וזה לשון המדרש –

"וישכחהו. אמר ר' ברכיה אל תקרא וישכחהו אלא וישַכְחֵהוּ. כשהיה יוצא לשוק היה זוכרו וכשנכנס היה שוכחו. משל למה הדבר דומה, אמר ר' שמעון למי שנלקח חמורו לעבודת המלך הלך ונבטח על עבדיו שלמלך. אמר לו המלך יום אחד היית מבקש לעשות ועכשו שנבטחתה בעבד תעשה שני ימים. כך אמר הקדוש ברוך הוא ליוסף עכשו הייתי מבקש להוציאך כיון שנבטחת על שר המשקים יש לך עוד לעשות שתי שנים. הדא היא ויהי מקץ שנתים ימים…".

אי אפשר להתעלם מכך, שהסיבה שהקב"ה עיכב את הזיכרון שלו, משום שיוסף תלה את שחרורו בשר המשקים ומאדם כמו יוסף מצפים שמידת הבטחון שלו תהיה שלמה יותר ולא יבקש משר המשקים שיוציא אותו, ולכן הקב"ה עיכב את יציאתו בשנתיים ימים וכשהגיע הזמן הקב"ה דאג לכך שיצא מהכלא –

"ד"א ולא זכר שר המשקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה שכחתו אני לא אשכחהו אלא ויהי מקץ שנתים ימים. ועליו הוא אומר קץ שם לחשך (איוב כח, ג), שאין מלכות נוגעת בחברתה אפלו כמלוא נימה, אלא מלכות שהגיע זמנה ליפול ביום נופלת ביום ומלכות שהגיע זמנה ליפול בלילה נופלת בלילה".

בתרגום יונתן מתייחסים לכך שהוא בחר שלא חיכה לחסד אלוקי, וזה לשון הכתר יונתן –

"ובעבור שהניח יוסף חסד של למעלה ובטח בשר המשקים בבשר נעשה (נברא) בעבור כן לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו עד זמן אשר הגיע קץ מלפני ד' לגאלו…" (פרק מ פסוק כ"ג).

וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם, שזה שלא הזכיר את יוסף לא נובע מרשעות, וזה לשונו –

"…בדרש ולאבן חפני ז"ל (נראה) בזה שהוא ביאור כי הזנחת (שר המשקים) מלהו אל פרעה אינה התרשלות ממנו והעלמת עין ממה שהיה מחויב בו כמו שנאמר ביואש עם זכריה ולא זכר יואש המלך החסד אלא על ידי שכחה שאירעה לו ברצון א-להי וזה הוא הפירוש האמתי".

וכן כתב ה'כלי יקר', שאצל שר המשקים הייתה הדרדרות הדרגתית –

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אף על פי שעלה יוסף בזכרונו מכל מקום לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה".

ה'אור החיים' הקדוש טוען, שלא רק שכח בשכלו, אלא גם בלבו פנימה לא זכר, וזה לשונו –

"…ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מלבו כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו".

רעיון מקורי אומר לנו בעל 'הכתב והקבלה', שלמעשה כל אדם שרוצה לזכור משהו חשוב עושה לו סימן כדי לזכור, יש כאלו שהיו עושים קשר במטפחת וכשהיו מוציאים את המטפחת שהייתה אמצעי לניגוב האף היו שואלים את עצמם מה זה הקשר הזה, וכן אמצעים שונים כדי להיזכר – מה שלא עשה שר המשקים, וזה לשונו –

"…זכירה הוא ביד האדם לעשות לו סימן ואות לזיכרון ולכן תקדם תמיד הזכירה לאזהרת השכחה, זכר אל תשכח, זכר את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, וזה לא עשה לו אות לזיכרון לכן וישכחהו…".

גישה שונה כותב רבי יעקב בעל הטורים, ששר המשקים אכן היה כפוי טובה והוא שייך לאותה קבוצה של כפויי טובה שבעל הטורים מזכיר, וזה לשונו –

"ולא זכר. ג' במסורת 'ולא זכר שר המשקין'. ואידך 'ולא זכר יואש המלך החסד' (דה"י ב כד כב). 'ולא זכר הדום רגליו ביום אפו' (איכה ב א). לומר ששר המשקים היה כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יוסף. וכן יואש היה כפוי טובה (מכילתא בשלח יז ח) ולא זכר הטובה שעשה לו יהוידע הכהן (דהי"ב כב כג) והרג לזכריה [בנו של יהודיע הכהן], ועל זה נהרגו כמה נפשות מישראל, שהיה דמו תוסס עד שנחרב הבית (קה"ר ג טז). וזהו ולא זכר הדום רגליו ביום אפו".

אנו נמצאים סמוך לחג החנוכה, שעיקר מצוותו היא הכרת הטוב על הנס הגדול שקרה לעם ישראל, והביטוי של הכרת הטוב הוא בשני אופנים – האחד מצוות הדלקת נרות חנוכה, שמזכירה לנו את נס פח השמן ויש בזה הכרת הטוב לבורא שעל ידי זה חידשו את הדלקת המנורה, ומכאן לחידוש עצמאות ישראל ; והדרך השנייה לבטא את הכרת הטוב היא בתפילה ובאמירת 'על הניסים', שמספרים את הגבורות, התשועות והנפלאות שאירעו לעם ישראל במלחמה של מעטים מול רבים.

ומאידך גיסא הגמרא (שבת כ"א:) מדגישה, שלאחר זמן קבעום ועשאום את ימי החנוכה לימים טובים של תפילה והלל והודאה על נס פח השמן, ולא מצוין בגמרא שהנס היה על הניצחון במלחמה, וכן לשון בעלי התוספות שם, שמדגישים שכל המטרה של החג הוא להכיר טובה לקב"ה ולהודות ולהלל –

"..ועשאום ימים  טובים בהלל והודאה לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה".

ידועים דברי המהר"ל, שהגמרא לא מציינת את נס המלחמה, משום החשש שאנשים עלולים לומר שהניצחון במלחמה היה משום שהחשמונאים היו לוחמים יותר טובים ומתוחכמים – ולכן אנו מציינים את נס חנוכה על נס פח השמן – אך בתפילה אנו מודים על הניצחון במלחמה, שהוא בעל חשיבות מכרעת לציון חג החנוכה.

חשוב ללמוד מכאן, שכל מה שנראה ונחשב טבעי הוא למעשה נס אלוקי, שכל הטבע הוא נס אלוקי אחד גדול, ומכאן יובנו דבריו שנראים בלתי מובנים לכאורה של רבי יוחנן בשם רשב"י –

".. מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'…" (ברכות דף ז':).

וכי האבות לא הודו לקב"ה? האם לא קראנו לאחרונה על יעקב, שלקח את האבן ששם מראשותיו והפך אותה למצבה להודות לקב"ה?

אלא יתכן לומר, שלאה היא הראשונה שהודתה לקב"ה על דבר שנראה טבעי וזו לידה. זהו גם הלימוד שמלמדים אותנו חז"ל, להודות לדברים שנראים פשוטים וטבעיים, ולכן לעתיד לבוא כל הקרבנות יתבטלו אבל קרבן תודה לא יתבטל, כי תמיד נצטרך להודות לקב"ה על מציאות החיים, וזה לשון המדרש –

"וכי תזבחו זבח תודה (ויקרא כב, כט). ר' פינחס ור' לוי ור' יוחנן בש' ר' מנחם דגליא. לעתיד לבוא כל הקרבנות בטילין וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודיות בטילין והודיית תודה אינה בטלה לעולם. " (ויקרא רבה, מרגליות, פרשת אמור פרשה כז).

מסופר על שר אחד ששירת המלך בנאמנות עשר שנים תמימות. באחד הימים השר עשה טעות גורלית כלפי המלך – והמלך שפט אותו והחליט לזרוק אותו לכלבים, פשוטו כמשמעו!

השר התחנן על נפשו וביקש חנינה מאת המלך, אך המלך סירב לשמוע לו. ניסה השר שוב וביקש מהמלך שייתן לו לפחות עשרה ימים כדי להיפרד ממשפחתו ומידידיו – והמלך ניאות לבקשתו זו.

השר החכם ניגש לאיש שמטפל ומאמן את הכלבים בארמונו של המלך, וביקש ממנו מפתח לכלוב. או אז ניגש השר בכל יום לכלוב הכלבים כשבידיו בשר בשפע ואותו חילק לכלבים, שכמובן שמחו מאוד בארוחות הדשנות שהחלו לקבל.

לאחר עשרה ימים, ציווה המלך לקיים את פסק הדין וזרק את השר לתוך כלוב הכלבים – אך מה רבה הפתעתו כשנוכח לראות שהכלבים לא מזיקים לשר ורק צוהלים לקראתו. תהה המלך על כך וביקש להוציא את השר מהכלוב. ניגש המלך אליו ושאל אותו, איך יכול להיות שהכלבים לא נגעו בו לרעה. ענה לו השר: "אני שירתתי נאמנה את הכלבים במשך עשרה ימים בלבד והם מלאי הכרת הטוב כלפיי – אך אני שירתתי אותך עשר שנים תמימות ואתה נוהג בי בכפיות טובה!"…

ונסיים בשירה של המשוררת לאה גולדברג (1911-1950) על הכרת הטוב, בו קראה להודות על המציאות הטבעית והרגילה –

"למדני, א-לוהי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,  על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת לייחל, להיכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום. לבל יהיה עלי יומי הרגל".

שנזכה להודות ולהכיר טובה – שבת שלום לכל בית הישיבה וחג חנוכה שמח!