דבר תורה לפרשת נח תשפד

להדפסת דבר התורה לחצו כאן

שמותיהם של שלשת בני נח – לפרשת נח

מאמר זה נכתב כשבועיים לאחר פתיחת מלחמת 'חרבות ברזל', כתגובה לטבח והרצח שעשו מחבלי החמאס – 'הנאצים החדשים' – כפי שהגדיר אותם ראש הממשלה, ממשיכי הרוצחים מבית דעא"ש. יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמת ההרוגים והנרצחים הי"ד, אזרחים ואזרחיות  חיילים  וחיילות כאחד, ולרפואת כל הפצועים ובתפילה להשבת החטופים בשלום לביתם, אכי"ר.

בתחילת פרשת נח, בפסוק השני של הפרשה, (פרק ו', פסוק י'), מספרת לנו התורה על לידת שלשת הבנים של נח –

"וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת".

לכאורה פסוק שגרתי, שמצאנו כמותו במקומות נוספים בתנ"ך. ברם, מתעוררות לנו מספר שאלות.

שאלה ראשונה – מדוע מוזכרים שמות שלשת הבנים של נח ומה חשיבות יש בכך? ויותר קשה מדוע בסדר זה שבו מופיע שם ראשון, והרי זה לא לפי גילם, כי חם היה הילד האחרון ומדוע מוזכר באמצע הרשימה?

שאלה שניה – אם נשים לב, כל קודמיו של נח ילדו בסביבות גיל מאה, ואילו נח רק בגיל חמש מאות שנה – האם יש לכך סיבה מיוחדת?

על השאלה הראשונה נענה על פי סיפור, שמסופר על אחד מחסידי הרבי מקוצק שיצא לתרבות רעה והדרדר וירד מדרך אבותיו. תהליך ההדרדרות לא היה פתאומי, אלא בתחילה זילזל במצווה שנראית קלה ולאחר מכן הרהר כל הזמן בספקנות על מנהגי חז"ל וכן הלאה עד שהגיע לדיוטא התחתונה ופרש מדרכה של תורה. באמצע תהליך ההידרדרות פנו חסידים לרבי וביקשו את עצתו, לאחר שעשו הכל כדי לקרבו ולהחזירו בתשובה והיו מאוד מאוכזבים איך מאמציהם לא נושאים פרי.

אמר להם הרבי: "דעו שלא תמיד ניסיון לקרב אדם לתורה יכול להועיל, צריך תמיד לנסות צריך תמיד להמשיך, גם אם הסיכויים קטנים וגם אם נכשלים בסוף. יש מקרים שאי אפשר לתקן אך אסור שזה ימנע מאתנו להשתדל". כדוגמא לכך אמר להם, מדוע התורה שמה את חם ברשימת בניו של נח באמצע, הרי הוא הקטן מביניהם – אלא ששם ויפת הצדיקים רצו לקרב את חם שלא ידרדר בהנהגתו ותמיד שמו אותו איתם וביניהם, ולכן התורה מציינת זאת בהופיעו באמצעם ולא הזניחו אותו. אבל כולנו יודעים שזה לא עזר ולא הצליחו להחזירו למוטב, וזה מה שהתורה רצתה ללמדנו שאין להפסיק להשתדל למרות שעל פניו לא הצלחנו.

אלו דברי חכמה ומוסר להורים למחנכים ולכל אדם, שחובתנו להשתדל בלי התחייבות מצד הקב"ה שאכן נועיל.

המדרש הגדול מנמק את שינוי הסדר, בהבנה שיש כאן ממש היפוך הסדר. לא רק ששם הכתוב את חם באמצע, אלא היה צריך להתחיל ביפת ולא באחיו שם משום שהוא הגדול, וזה לשון המדרש –

"…והלא יפת הוא הגדול, שנאמר 'אחי יפת הגדול' (שם י, כא) ולמה איחרו הכתוב והקדים שם?"

ועונה המדרש, שלא הולכים לפי הגיל אלא לפי החשיבות, וזה לשון המדרש בהמשך

"…מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב ונמסרה לו הכהונה והנבואה. ללמדך שאין הגדולה בייחוס אלא בחכמה".

וממשיך המדרש ושואל – אנחנו מבינים מדוע הקדים את שם משום שממנו יצאו אבותינו הקדושים, אולם מדוע נכתב חם אחריו והרי הוא הקטן, ועונה –

"…והניח חם באמצע והוא הקטן, שנאמר 'את אשר עשה לו בנו הקטן' (שם ט, כד), שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא מה שהוא עתיד לעשות לכך הקדימו על הגדול כדי להשפילו, כענין שנאמר 'משגיא לגוים ויאבדם' (איוב יב, כג)".

מצאנו את תשובתו של הרמב"ן, שכנראה שאב את פירושו מהמדרש, אך פירש קצת אחרת. גם לדעתו, הבן הראשון היה למעשה יפת ולא שם, אלא הקדים את שם משום מעלתו. אך מכאן הוא מפרש אחרת ומסביר מדוע אם כן הקדים את חם ליפת, משום שחם נולד אחרי שם וכתב אותו מיד אחריו, ומכיוון שהסדר השתנה אז נשאר שיפת שהיה הבכור נכתב אחרון, וזה לשונו –

"…הנראה אלי, כי יפת הוא הגדול, שנאמר (להלן י' כ"א) אחי יפת הגדול. וכן ימנם כתולדתם בני יפת תחילה (שם שם ב). וחם הוא הקטן בכולם, כאשר אמר (שם ט כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. אבל הקדים שם בעבור מעלתו. והזכיר חם אחריו, כי כן נולדו. והנה נתאחר יפת. ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם", כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדתם, ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו, אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו, אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (להלן י כא). וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח), וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד)".

הרש"ר הירש מסביר מה החשיבות בהזכרת שמותיהם של שלשת בניו של נח באנושות החדשה. לדעתו, שלשת הבנים מייצגים שלשה כיוונים שונים ואופי שונה לשבטי בני אדם, וזו ברכה לאנושות כולה. וזה לשונו –

"שלשה בנים: האנושות החדשה מתייחסת לשלושה אבות. אם נתבונן בשמות אלה, נמצא בהם רמז להבדלי אופי, – והרי מכאן נחמה גדולה: שבטי האדם שונים זה מזה, אך שוני זה היה קיים כבר לפני המבול, – והוא ניצל בעצת ה'. אכן, עתיד הקדוש ברוך הוא להגשים את תכלית האנושות – למרות כל הבדלי הלאומים, תוך כדי שיתוף פעולה ביניהם. שכן, גם שם וגם חם וגם יפת ניצלו בתיבת נח".

רש"ר הירש מרחיב בהמשך דבריו, מה כל אחד מהבנים מייצג לעולם המתחדש, וזה לשונו –

"נתבונן בשמות אלה: שלושה כיוונים שונים מיוצגים בבניו של "איש צדיק תמים" – שם: השם והמושג של עצם. ראשית חכמת האדם היתה, – ולאמתו של דבר עודנה גם היום, – לקרא שם לדברים; הוה אומר: האדם מבטא את מושג הדברים וכך קובע להם את "מקומם הרוחני". קריאת השם היא קביעת "מְקום – שָם". אמור מעתה: השם מורה על פעולה רוחנית של הכרה; הקורא שם, קובע מושג רוחני".

וכן חם מוכיח מבחינה לשונית, שזה דבר שעדיין לא התפתח ותפקידה להוציא לפועל מה שעודנו לא מפותח, וזה תפקיד חשוב מאוד להתפתחות העולם ועוד עיין בדבריו שם, שחם מבטא סערת חושים לוהטת ועוד. וכן יפת מרחיב מבחינה לשונית ומסכם את שלשת השמות המבטאים כוחות שונים בבריאה, וזה לשונו –

"…מכל מקום, "שם" מורה על כוחות הרוח, "חם" – על סערה לוהטת של חושניות; ואילו "יפת" מציין את הנפש והדמיון, הנמשכים אחרי היופי…" [ראה בהרחבה בפירושו].

ומסיים הרש"ר הירש ומסכם את דבריו בנושא השוני בין האחים ומקרין בהם  אופטימיות לגבי עתיד העולם שמסוכסך ומפולג. וזה לשונו –

"עתידים אנחנו לראות במישרין את הבדלי האופי של ראשי האומות החדשות; אך הזכרנו אותם כבר כאן כדי להדגיש, – שההבדלים הלאומיים, המתגלים אחר כך, אינם בבחינת ירידה, אלא הובאו כבר לתיבת נח. נמצינו למדים: אם נראה בהיסטוריה עמים שונים, בעלי תכונות שונות זו מזו, – כשרון רוח או עידון נפש בצד חושניות לוהטת, – אל נתייאש מתוך כך מעתיד האנושות; נאמין באמונת אומן, – שכל הגזעים השונים של מין האדם נבראו למען אידיאל אנושי אחד ומבשילים לקראת תכלית אחת: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט)".

עד כאן ענינו על השאלה הראשונה.

נעבור כעת לשאלה השנייה, אותה שואל המדרש בבראשית רבה (פרשה כו סימן ב') –

"א"ר יודן מה טעם כל דורות הולידו למאה שנים, ולמאתים שנה, וזה הוליד לחמש מאות שנה?".

התשובה של המדרש, שלא היה ידוע מה יהיה טיבם, כי כידוע יראת-שמים ומידות טובות נתונות לבחירתו של האדם, והיות ובתקופת המבול המצב הרוחני היה בשפל המדרגה, לא ידע הקב"ה היכן לשייך אותם ולכן המתין. וזה לשון המדרש –

"…אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים ואם צדיקים הם אטריח עליו ויעשה להם תיבות הרבה וכיבש הקדוש ברוך הוא מעיינו והוליד לחמש מאות שנה".

ברם, מצאנו הסבר מדהים בדבריו של הרש"ר הירש גם על שאלה זו. בניגוד למדרש שמבאר שהקב"ה מנע ממנו להביא פרי בטן כפי שראינו לעיל, שהקב"ה כבש את מעיינו הוי אומר את כושר הפריון, הרי רש"ר הירש תולה את העיכוב הזה בהחלטתו של נח, משום שידע שלחנך בנים בתקופה כזו שכל הארץ 'מלאה חמס', יהיה לו קשה מאוד. וזה לשון הרש"ר הירש –

"נח היה בן חמש מאות שנה, שעה שהוליד בנים. הדורות שקדמו לו וגם בני דורו היו לאבות בגיל מוקדם יותר. קרוב לשער, שנח לא העז עד כה לשאת אישה ולהוליד בנים; הוא לא האמין, שיוכל לבנות בית טהור ולחנך בנים צדיקים ותמימים – בדור של אנשי חמס ומשחיתי דרך. רק עשרים שנה אחרי שנגזר הקץ, – אחרי שאימן את נפשו זה חמש מאות שנה להתהלך עם ה' ללא בית וללא משפחה, – רק אז העז להיות אב לבנים. והכתוב חוזר כאן על שם "נח"; כביכול, ביקש נח לקיים את ייעודו ולהיות ראוי לשם "נח", – ומשום כך עשה את הצעד הזה".

נחתום בדברים מפתיעים שכתב ה'ספורנו', מדוע היה עקר ולא יכול היה להוליד לפני כן, משום –

"מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים".

כלומר, ברגע שגילה אחריות לאחרים היה בשל לחנך את ילדיו ולהורות להם את הדרך ואז זכה לילדים.

שבת שלום ובשורות טובות

ותפילה להצלחת המלחמה ושיבת החיילים והשבויים  בשלום לביתם, אכי"ר!