אמונה מתוך מבט בטבע – לפרשת לך לך

אחד מגדולי מנהיגי הציונות וד"ר למשפטים, מר נתן בירנבוים [1864-1937], נחשב להוגה דעות חשוב מאוד ומי שהגה את המונח 'ציונות' ו'אוסט-יודן', שהיה כינוי ליהודי מזרח-אירופה כפולין והונגריה ועוד, שנחשבו בעיניו ובעיני חלק גדול מיהודי מערב-אירופה כנחותי-רמה ותרבות. ד"ר נתן בירנבוים עבר תהליכים רבים במשך חייו ובסופו של דבר חזר בתשובה ואף היה מזכירה של התנועה החרדית "אגודת ישראל". הוא נחשב דמות חשובה מאוד בציבור החרדי.

לימים, נשאל ד"ר בירנבוים מה גרם ליהודי משכיל כמוהו, המעורב בתרבות העמים, לחזור בתשובה ולהצטרף לתנועה שלא השתתפה ודגלה בתנועת הציונות, בעוד הוא היה חבר בתנועת "חובבי ציון" ומראשי הוגי הדעות של הציונות? כולם ציפו לאיזה תיאוריה פילוסופית או אירוע שמימי ונס מיוחד שקרה לו ובעקבותיו נגרם מהפך בחייו. אך, כששמעו את ה'סיפור שלו', לא ירדו כל כך  לעומק כוונתו.

וכך סיפר הרב מרדכי גיפטר זצ"ל, לימים ראש ישיבת 'טלז' בארצות הברית. ד"ר נתן בירנבוים יצא מווינה לארצות הברית, למסע של הרצאות, וכנהוג באותם ימים הוא נסע באוניית נוסעים. בחזרתו מהמסע המפרך עמד על סיפון האונייה והביט על הסובב אותו. מה שנגלה לעיניו היו שמיים בהירים ואופק אין-סופי, כאשר גלי הים הגדול משמשים לו כרקע מוזיקלי ומשדרים עוצמה ופלא היקום. ברגעים אלו חש עצמו קטן מול עוצמת הבריאה, וכאברהם אבינו בשעתו שאל מי 'בעל הבית' של הבירה הזו ומי ברא את כל אלה, ירח וכוכבים וכו' – וכאיש מעמיק וחושב הרהר הרהורי תשובה והחל להעמיק בלימוד התורה וכך שב בתשובה שלמה.

הרב אברהם-ישעיהו קרליץ, הידוע בשל ספריו 'חזון איש', היה איש הלכה ועסק רוב ימיו בלימוד ש"ס ופוסקים וכתב ספר דק בכמות וענק באיכות על האמונה שנקרא 'אמונה ובטחון', ושם מבסס את הגישה לאמונה דרך הסתכלות על היקום ועל גופו הניסי של האדם.

בפרשתנו אנו מוצאים לכאורה בפרק ט"ו את אותה התפעלות מעוצמת הבריאה, אשר מהווה גורם לאמונה. לאחר שהקב"ה מבטיח לאברהם במחזה – "אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד" – אברהם שואל את הקב"ה מה יתן לו, שהרי בסופו של דבר הוא ערירי ואין לו ממשיך. וכאן באה ההבטחה האלוקית שיהיה לו בן שממנו תהיה המשכיות גדולה. כדי להמחיש לו את ההבטחה הזו, הקב"ה אומר לו לצאת החוצה ולספור את הכוכבים –

"וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם" (פס' ה').

ואחרי שאברהם יצא החוצה לראות את הכוכבים הבלתי נספרים, מבטיח לו  הקב"ה שגם צאצאי אברהם יהיו בכמות בלתי נספרת, וזה נאמר בתחילת פסוק ו' –

"וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽך".

ובהמשך פסוק ו' נכתבת תגובת אברהם להבטחה האלוקית –

"וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה".

אפשר לפרש את הסיבה לאמונת אברהם, כפי שקרה לד"ר בירנבוים וכפי שכותב ה'חזון אי"ש', שכתוצאה מהיציאה החוצה והסתכלות והתבוננות בטבע ובמקרה זה על השמים וכל צבאם ועל השליטה האלוקית על העולם כולו, אברהם האמין בה'. פירוש זה מתייחס למילים בפסוק ו'האמין בה' לאמונתו הבסיסית של אברהם אבינו בבורא עולם.

רש"י מפרש, שהתורה ציינה כאן את אמונתו של אברהם בזה שלא ביקש מה' אות על הבטחת הזרע שלו, מה שאין כן, כאשר הקב"ה הבטיח לו את הארץ, שאל 'במה אדע כי אירשנה', ועל כן מפרש רש"י את המשך הפסוק 'ויחשבה לו צדקה' –

"הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו".

ידוע, ש'ראשונים' רבים חלקו על רש"י, שהרי האמונה הייתה קיימת לפני כן אצל אברהם, וכך כותב הרמב"ן –

"והאמן בה' ויחשבה לו צדקה – פירש רש"י הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין בא-להי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה…".

על כן חולק הרמב"ן ואומר –

"…והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקדוש ברוך הוא יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו, אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד". ומעתה לא יירא פן יגרום החטא. ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו, עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע, האמין כי נכון הדבר מעם הא-להים, אמת לא ישוב ממנה, כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק, כענין שכתוב (ישעיה מה כג) בי נשבעתי (נאם ה') יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב".

הרש"ר הירש עומד כאן על דיוק לשוני שמשנה את המשמעות. הרי לא כתוב כאן 'ויאמין בה', כפי שכתוב בקריעת ים סוף 'וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. וזה לשונו של הרב הירש –

"אילו נאמר כאן "ויאמן בה' " – כדרך שנאמר בקריעת ים סוף:  "וירא ישראל… ויאמינו בה' " … היה פירושו כך: מאמר ה' אל אברהם נטע אמונה בלבו. אולם, הרי הוא אומר והאמין בה': אברהם חי באמונתו מיום שעמד על דעתו".

לדעת הרב הירש הכתוב רוצה לומר, שאברהם כתוצאה מהאמונה שהייתה בו, חי את חייו בהתאם לכך והמשיך את דרכו המוסרית והייחודית של עשיית חסד. זו לדעתו הכוונה במילה 'והאמין בה', וכה כתב בהמשך –

"…נמצאת משמעות "האמין בה'": לתת "אימון" בה', להיות בידי ה' כחומר ביד יוצר; המאמין משליך את יהבו על ה'; וה' הוא אומנו ומחנכו, תומך גורלו ומעשיו; כללו של דבר: המאמין מוסר את עצמו בידי שמים".

בהתאם לכך, פירש רש"ר הירש את המילה 'אמן' שזו לא רק אישור לברכה, אלא –

"העונה "אמן" אחרי המברך איננו רק מכריז על אמיתות הדברים, אלא הוא מתמסר לאותה אמת, מקבל אותה בלבו ונודר להתנהג על פיה…".

לסיכום, אומר הרב הירש שאין הביטוי כאן 'והאמין בה', שהגיע לאמונה לראשונה עכשיו כתוצאה מזה שהוציא אותו החוצה וראה את עוצמת הבריאה , אלא ההתמסרות של אברהם לקיים את רצון הבורא –

"והנה כאן הוא אומר על אברהם: "והאמין בה'": הוא מסר את עצמו בידי הנהגתו הישירה של ה' – ללא סייג וללא שיור. כי ה' "הוציא אותו החוצה": הוא העלה אותו מעל למציאות הארצית של עולם טבעי המשועבד לסיבתיות; שם הראה לו מציאות מוחשית, שהשתלשלה במישרין מרצון ה'…..אברהם לא נצטווה לקיים תרי"ג מצוות. תפקידו היה "אמונה": לתמוך את חייו בה', להתמסר בכל נפשו להנהגתו ולחינוכו. והיה זה תפקיד קשה; שכן, אברהם היה יחיד ומבודד, וטרם נתנסה בהנהגת הפלא של ה'. אך הוא קיים את תפקידו במלואו; וכך הניח את היסוד לאותו עתיד, שעמד להתגלות לו עתה".

לפי פירוש זה, כוונת סוף הפסוק 'ויחשבה לו צדקה' מתפרשת, שאברהם הצדיק כל מה שעבר עליו, וזה לשונו –

"והנה, אפשר לפרש "ויחשבה לו צדקה": אברהם שם את מבטחו בה' וחשב זאת לה' "צדקה"; הוה אומר: אברהם האמין באמונה שלמה, שה' היטיב עמו בחסד; וגם שלילת הבנים ממנו – אפילו היתה למעלה מבינתו – נחשבה בעיניו "צדקה".

גם לרבי דוד קמחי הידוע בשם רד"ק (1160-1235) כנראה היה קשה מה שהקשה לימים הרש"ר הירש, שהרי אברהם היה כבר מאמין – אלא לדעתו אברהם התלבט והיה לו ספקות לפני האירוע שה' אמר לו לצאת החוצה, וזה לשונו של הרד"ק –

"והאמין בה' – מתחלה היה גם כן מאמין בה' אלא שהיה מסתפק במה שאמרנו; ועכשיו כשפירש לו ואמר לו ממעיך והראהו המשל בעיניו והראה לו הכוכבים במראה הנבואה האמין בו האמנה גמורה בלא שום ספק".

ולפי"ז מתפרש המשך הפסוק –

"ויחשבה לו צדקה – ההאמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב, כי הוא ואשתו היו הולכים ומזקינים וההבטחה מתאחרת. ואעפ"כ האמין".

פירוש מעניין כותב רבי חזקיה בן מנוח מגדולי הראשונים –

"ויחשבה לו צדקה אברהם חשב לו לעצמו שאין הקדוש ברוך הוא נותן לו בזכותו זרע אלא צדקה עושה לו".

ונסיים בדברי ר' עובדיה מברטנורא, שמתייחס גם הוא לכך, שעל הבטחת הזרע לא ביקש אברהם אות ואילו על ירושת הארץ כן ביקש, ועונה –

"…י"ל, שענין הבנים הוא עתיד לראותו בחייו ולכן לא שאל אות. אבל לעניין ירושת הארץ שהוא דבר שאינו עתיד להיות בחייו שאל עליו אות".

זכינו בדורנו לראות בירושת הארץ וב"ה ארצנו מתפתחת ועולה, עד שנזכה לבנין בית המקדש ולגאולת ישראל מתוך אמונה גדולה, במהרה אכ"יר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!