הרב צבי-הירש לוין (1721-1800), שהיה מגדולי רבני אשכנז בדורו, נחשב לתלמיד חכם גדול ובעל השכלה כללית רחבה בפילוסופיה ובמדעי הטבע. הרב הירש היה ממשפחת רבנים מיוחסת, סבו אב-אמו היה הרב צבי-הירש אשכנזי, הידוע בכינויו 'חכם צבי' ודודו אח-אמו היה רבי יעקב עמדין.

הרב צבי-הירש נקרא לשמש ברבנות בעיר ברלין, ממקום כהונתו בעיר מנהיים. בני משפחתו ודורשי שלומו ניסו להניא אותו מלקבל את ההצעה, בזכרם שעזב את רבנות לונדון בגלל אורח החיים של התושבים שם, שלא דקדקו בהלכה ולמרות שהוכיחם על כך לא שמעו בקולו. דורשי שלומו טענו בפניו, שהרי ברלין היא הורתה של ההשכלה, אשר רבים מאלה שהפכו למשכילים לא הלכו לפי רוחה של תורה. ברם, רבי צבי-הירש החליט, שבכל אופן הוא אינו דוחה את הבקשה, גם משום שלא רצה לוותר על אפשרות של השפעה ברוח התורה למקום וכן מטעמי פרנסה שהייתה לו בצמצום. רבי צבי-הירש החליט לשלוח אדם מטעמו, שיבחן את המצב לאשורו. שני מועמדים היו לתפקיד – האחד יהודי צדיק ותלמיד-חכם גדול והשני איש משכיל השומר תורה ומצוות אבל לא בדקדוק רב, בלשון המעטה. להפתעת כולם, בחר הרב לוין באיש השני דווקא, זה שהיה ידוע שלא הקפיד על קלה כבחמורה. הרב לוין הסביר למקורביו, שאם היה שולח את הצדיק, הרי לא היה יכול לאבחן איזו סוג אוכלוסייה יש בברלין, משום שאנשים היו נזהרים מפניו ובתמימותו היה רואה רק טוב, אך האדם השני היו מרגישים שהוא אחד מהם ולא היו נזהרים מפניו כל כך וכך היה יכול לדעת את האמת.

משתהו סובביו בדבר, השיבם הרב לוין ואמר בהומור: "אני לא הראשון בהיסטוריה שעשה זאת. גם נח לא שלח בתחילה את היונה, אלא את העורב, משום שהיונה שהיא עוף טהור ותמים לא הייתה מבחינה אם נשארו רשעים אחרי המבול והיתה רואה רק טוב, אבל העורב שהוא עוף טמא, הרשעים היו מתגלים על ידו מיד.

כשמתבוננים בסיפור העורב והיונה, נראה לכאורה שסיפור זה מיותר בכל אירוע המבול והתורה יכולה היתה לומר, שלאחר שקלו המים מעל פני האדמה, יצאו נח ומשפחתו מהתיבה. לשם מה כל האריכות כיצד נודע לנח שקלו המים? מדוע לספר על שליחות העורב שנכשלה ולא להסתפק בשליחות שכן הצליחה עם היונה?

אפשר לענות בפשטות, שהתורה רצתה ללמד אותנו על ההתנהלות של נח, שפעל בצורה מושכלת על פי דרכי הטבע והחלטתו לשלוח את העורב הייתה החלטה שהכירה את תכונות בעלי החיים. העורב אוכל נבלות מפורסם ואם המים של המבול כבר לא מכסים את פני האדמה, ימצא העורב נבלה ויביאה, לכן נח השתמש בעורב לצורך ידיעתו מה קורה בחוץ. וזה לשונו של הרד"ק:

"…'וישלח את העורב' – אמר [נח]: העורב אוכל בשר וימצא נבלות האדם והבהמה ואם יחסרו כל כך המים שימצא נבלות שהם מושלכים בארץ יביא בפיו שום בשר ונדע כי חסרו המים, ושלחו ולא הביא דבר בפיו, וראהו יצא יוצא ושוב, ולא הכיר ממנו דבר כי היה נכנס בקנו, ויוצא לראות אם ימצא מקום לשכנו ושב אל קנו וזה עשה עד יבשת המים".

ממשיך הרד"ק ומסביר על פי דרכי הטבע, שלאחר שראה שהעורב אינו מספק את הסחורה, בחר דווקא ביונה בניסיון השני לדעת האם קלו המים מן האדמה, משום שהיונה בטבעה כששולחים אותה היא שבה למקומה ולכן השתמשו בה בעבר כיונת דואר, וזה לשונו:

"…ובראות נח כי לא למד מהעורב דבר שלח את היונה, כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה. דבר אחר, שמוליכין אותה באותה הדרך פעם או שתים, גם יש בה טבע תשובה, לשוב אל קינה, וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה במקומות הרחוקים וקושרין כתב בכנפיה והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושר אותה בכנפיה גם מי שנשתלחה להם…".

הסבר רציונלי נוסף כותב הרש"ר הירש וטוען, שההבדל בין היונה לעורב – שהעורב הוא לא יצור חברתי ואם הוא לא יחזור, סימן שמצא פיסת קרקע יבשה, אבל היונה היא יצור חברתי ואם היא תחזור סימן שלא מצאה אף אחד כדי להיות עמו, וזה לשונו:

"…תחילה שולח נח את העורב. העורב איננו מבקש את קרבת האדם; הערבה היא מולדת העורב. אם ישוב העורב, סימן שהשממה עודנה רבה…היונה רגילה לקרבת האדם; משום כך הוא אומר בשובה: ויקחה ויבא אותה אליו. אם לא תשוב היונה, סימן שהארץ שבה לאיתנה".

גם הנציב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר', לאחר ששואל מדוע נבחרו עופות אלו, דווקא מעלה גם הוא נימוקים שכליים ומעניינים לשליחות זו. לדעתו, העורב והיונה לא נכנסו כשאר בעלי החיים כדי לשמר את הזן הזה של בעלי החיים, אלא משום סיבה אחרת. ונראה את הסברו:

"יש להתבונן למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה? והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם? ותו קשה, מנין היה רשות לנח להוציאם מן התיבה לפני זמן היציאה לכולם בדבר ה'? על כן היה נראה לפי הפשט, דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה', אלא בשביל שהיה נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם היה גם אז לגדל עורבים ויונים כדאיתא פ' מפנין (שבת קכ"ח.) ונכנסו גם המה לתיבה במאמר ה' 'בא אתה וכל ביתך' כמ"ש לעיל, והיה מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים, משא"כ יונה זה דרכו להתלמד לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא בחזרה איזה דבר בפיה, על כן כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התבה לא הלך למרחוק אלא יצא ושוב כמה פעמים סמוך לתבה, משא"כ היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק, מש"ה כתיב בה וישלח את היונה מאתו. דמשמעו שתתרחק מחברתו, כי תעוף גם למרחוק".

לעניות דעתי, חז"ל לא הסתפקו בדרך הפשט ובגלל שאלות אלו הפליגו כאן במדרש למחוזות אחרים של אגדה, אשר תפקידם לקחת את המסרים המוסריים מהתורה. ואכן, במדרש פסיקתא זוטרתא (פרשת נח, פרק ח', סימן ז), מתארים דו-שיח שהתנהל לכאורה בין נוח לעורב, כאשר בסופו יש מסר מאוד ברור, שלכל יצור על פני האדמה יש תפקיד וכאן זה נרמז דרך מילת מפתח 'יבושת המים', מה שעתיד להיות תפקיד העורב בקשר היחידי עם אליהו הנביא בזמן הבצורת, ולכך רומז הכתוב אצלנו במילים 'יבושת המים' וכן 'יבשת' אותיות 'תשבי' –

"אמרו רבותינו, אמר לו עורב לנח: רבך שנאני, ועתה שנאתני, רבך שנאני, שנא' מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה ומן הבהמה הטמאה שנים שנים, ואתה שנאתני שאם פוגע בי הצינה לא נמצאתי מת והעולם חסר בריה אחת, א"ל נח מה צורך לעולם בך, לא לאכילה ולא לקרבן, א"ל הקדוש ברוך הוא קבלהו עד יבושת המים עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש העולם ואני מצריכו אליו, הה"ד והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' (מ"א יז ו)".

שואל המהר"ל מפראג בפירושו 'גור אריה':

"וקשה על המדרש, למה לא היה מוכן העורב לשליחות נח? והיה מוכן לשליחות אחרת בעצירת הגשמים?"

ועונה המהר"ל, שהעורב הוא מסוג העופות האכזריים ולכן הוא לא בנוי לבצע שליחות טובה ואומר המהר"ל שלהביא אוכל לאליהו היה חלק מתסריט הרוע ולכן עשה זאת העורב!!! וזה לשונו:

"ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי, כמו שדרשו רז"ל (עירובין כ"ב.) 'שחורות כעורב' (שה"ש ה, יא) 'אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה', והכתוב אומר (תהלים קמז, ט) 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו', אם כן אכזרי הוא, ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב, להגיד לו כי קלו המים, והוא ישוב הארץ, ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם, ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב, ואל זה היה מוכן, לפי שהוא אכזרי גם כן, ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם, ואלו העורבים היו עושין שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב, שכן אמר דוד "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא" (ש"ב יח, כז):".

הסבר מיוחד מאוד אמר המלבי"ם לאחר ששואל –

"למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ"ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ"ש בהיונה?"

עונה המלבי"ם תשובה מקורית הקשורה לאמונות שהיו באותה תקופה –  

"וישלח את העורב. לא שלח אותו לראות הקלו המים, שא"כ היל"ל פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מייחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כוהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמ"ש חז"ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה עפ"י מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו".

נמצאנו למדים, שסיפור העורב והיונה יצא מגדר סתם שליחות אקראית, ויש לו גם טעמים רציונליים וגם השראה מוסרית.

זה המקום להזכיר את שירו של רבי יהודה הלוי "יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח יונה מצאה בו מנוח…", שהיונה כאן מסמלת את עם-ישראל שנמשל ליונה. היונה היא כינוי לכנסת ישראל, כפי שמצינו בשיר השירים  "יונתי בחגוי הסלע" (י"ב, י"ד) והתרגום אומר במקום "הייתה משולה כנסת ישראל ליונה". בשיר המושר בשבת-קודש, היונה מוצאת מנוחה ביום השבת. רבי יהודה הלוי בשירו לוקח את היונה מתיבת נח, אשר לא מצאה מנוח לכף רגלה והופכת בשיר לכנסת ישראל המוצאת בטחון, יציבות ושקט ביום השבת.

נתפלל עם כניסת זמן חורף, שכל אחד ואחד מאתנו ימצא מנוח לכף רגלו וכנסת-ישראל כולה תמצא שקט ושלווה.אכי"ר

שבת שלום לכל בית הישיבה!