להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

יראת יעקב – פרשת וישלח

במסכת ברכות (ס.) מסופר על תלמיד אחד שהלך אחר רבו רבי ישמעאל ברבי יוסי בשוק "ציון". ראה הרב שהתלמיד מפחד. אמר לו הרב לתלמיד שהוא חוטא, כי יש פסוק בישעיהו (ל"ג, י"ד) "פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים…".

התלמיד לא 'התבלבל' וענה לרבו, שהרי יש פסוק אחר במשלי (כ"ח, י"ד) "אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד וּמַקְשֶׁ֥ה לִ֝בּ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה"…

ענה לו רבי ישמעאל ברבי יוסי, שכוונת שלמה-המלך בפסוק הוא על דברי תורה ורש"י מבאר שהכוונה היא, שאדם צריך תמיד לחשוש ולפחד שמא ישכח את תלמודו ולכן עליו לחזור, אבל אין מדובר בפחד אנושי רגיל.

פסוקים רבים בתנ"ך מודיעים לאדם הישר והטוב השומע לדבר ה' ומקיים מצוותיו שאין לו ממה לחשוש ולפחד, כפי שאומר לנו שלמה המלך במשלי (א', ל"ג) –

"וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה".

וכן מלמד אותנו שלמה (שם ג', כ"ד–כ"ו) –

"אִם־תִּשְׁכַּ֥ב לֹֽא־תִפְחָ֑ד וְ֝שָׁכַבְתָּ֗ וְֽעָרְבָ֥ה שְׁנָתֶֽךָ : אַל־תִּ֭ירָא מִפַּ֣חַד פִּתְאֹ֑ם וּמִשֹּׁאַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים כִּ֣י תָבֹֽא".

ידוע מה שכתב רבי נחמן מברסלב על כך שאין לאדם לפחד כלל –

"וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא מח ב).

הרב קוק זצ"ל בספרו 'אדר היקר' (מאמר הפחד) כתב דברים נוקבים על כך, שהפחד משתק ומונע מאדם להתקדם וכוונתו לפחד מלעשות דברים שמא לא יצליח וכו' וזה לשונו –

"…הפחד הנפרז (=המופרז), הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן [=יסודותיהן] להגזים ששם צפונה רעה תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה, כל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו – שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה – עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע …ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה..".
מתבקשת אם כן שאלה פשוטה על יעקב אבינו אבי האומה, על מה שמסופר בפרשה, שלאחר שיעקב מבין שעשיו אחיו צועד לקראתו עם ארבע מאות איש, יעקב חושש שמטרתו אינה חיובית, בלשון המעטה…על כן התורה מספרת לנו  על תגובתו של יעקב, שזה גרם לו להיכנס ליראה חזקה ולפחד, כפי שאומר הכתוב –

"וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ…" (ל"ב, ח').

והשאלות המתבקשות – האם יעקב חלילה נחשב לחוטא או לאדם חסר-אמונה שהתורה מתארת אותו בצבעים של יראה? וכי יעקב לא היה בדרגה מעל הפחד האנושי הרגיל? ויותר מכך, הרי הייתה ליעקב אבינו הבטחה מפורשת – "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך"? ועוד, הרי מלאכים ליוו את יעקב בצאתו מארץ ישראל ובחזרתו – וכי אדם שמחובר למלאכים יפחד? ואכן, שאלות אלו  שואל רבי יעקב בר אידי במסכת ברכות (ד'.) –

"…כתיב: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', וכתיב: 'ויירא יעקב מאד'?…".

עונה שם בגמרא רבי יעקב, שהסיבה היא שיעקב אבינו חשש, שאולי הוא עלול לעשות חטא וההבטחה ממילא לא תתקיים, וזה לשון הגמרא –

"…אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' – זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית – זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא".

הגמרא לפני כן מביאה את חששו של דוד המלך, שלמרות שה' משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, הוא חשש להפסיד זאת עקב החטא –

"…אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! – שמא יגרום החטא".

רבי יצחק אברבנאל טוען, שלמעשה אם אדם אינו מפחד זה לא אומר שהוא גיבור או בעל בטחון בה', הואיל ולפעמים זה נובע מאי הבנת המציאות, ולכן יעקב, למרות שהיה לו סיבה מוצדקת ממה לפחד, בכל אופן בטח בה' ויצא לקראת עשיו וזה לשונו –

"…פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו ביעודיו כי באמת לבו בטוח בה' אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי שבהכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המוות היפה…ומי שיכנס למלחמה לחשבו שלא ימות לא יקרא גיבור כמו מי שיתן צדקה להבזות הממון בעיניו לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המות ועכ"ז יבחר בה מצד המעלה ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה…".

אחרי שהאברבנאל דיבר באופן עקרוני גם על גיבור וגם על הנדבן, שאם הם מבינים את הענין ובכל אופן פועלים הם הגיבורים ולא אדם שלא מבין מה זה מוות ולא הנדבן שלא יודע להעריך כסף, עובר האברבנאל להסביר מדוע הפחד של יעקב היה דווקא גבורה, וזה לשונו בהמשך –

"…וכן היה ענין יעקב כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם ית' וביעודיו כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועם כל זה שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו זה באמת הראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלוהיו ….ומפני שהיה יעקב בוטח ביעודיו לא הוצרך יתברך להבטיחו עוד ולחזקו לאמור אל תירא יעקב כי אתך …כי יעקב תמים היה בדרכיו אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו. ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד…".

חז"ל בפסיקתא זוטרתא למדו מכך, שלא להיכנס לאדישות ולאשליה שיהיה בסדר, אלא –

"ויירא יעקב מאד ויצר לו, אף על פי שהבטיח נתיירא, סבר שמא יגרום החטא, לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם ירא וחרד ולא ימנע מן הרחמים" (לקח טוב בראשית, ל"ב, ח').

אך חז"ל עדיין התקשו, מדוע הכפיל הכתוב את מילות הפחד 'וירא' 'ויצר'. הרד"ק טוען להודיע, שהפחד של יעקב היה רציני, וזה לשונו –

"ויירא וייצר – כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו".

אך רוב הפרשנים נוטים לומר, שזו איננה חזרה לשונית גרידא, כדי להדגיש את היראה החזקה, אלא הכתוב רוצה להעיד על אישיותו המיוחדת של יעקב, שמצד אחד דאג לשלומו ופחד שעלול להיהרג, אבל גם חשש שייאלץ להרוג אחרים, וזה לשון מדרש אגדה, עליו גם רש"י מתבסס –

"ויירא. שמא יהרג: ויצר. שלא יהרוג אותו, אם הוא מתגבר עלי יהרגני, ואם אני מתגבר עליו אהרגנו, הדא הוא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו…" (בובר שם).

מה גרם ליעקב לחשוש מעבר לכך, שחשש שמא יגרום חטא כלשהו, הרי בכל אופן הייתה לו הבטחה מהקב"ה?

אומר המדרש –

"כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו, אם אכהו יאמרו בא להכות את יושב ארץ ישראל, ולהרוג מכבד אביו, לכך נאמר ויירא ויצר".

למדנו מדברי המדרש, שניצחון במלחמה איננו רק תוצאה של כוח פיזי, אלא מי שבא למלחמה ויש בידו ערכים ומצוות, כגון כיבוד הורים ואהבת הארץ, הרי זכויותיו הן יתרון גדול מאוד, ואפילו יעקב אבינו שהיה 'איש תם יושב אהלים' חשש מחסרון שתי מצוות חשובות אלו.

דעה נוספת מצינו במדרש, שיעקב אבינו חשש שמא איחר בקיום הנדר שלו לנתינת מעשר, וזה לשון המדרש שם –

"דבר אחר ויירא יעקב. למה נתיירא לפי שעבר המקום לבית אל ולא עשה העישור, כמו שאמר בשעה שראה החלום, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב) ולפי שעבר את המקום אמר שמא יגרום החטא לפי שלא עשיתי העישור ואיהרג, וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא בשכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (שם לה א).

המדרש 'שכל טוב' מוסיף טעם נוסף, שיש הבדל אם אדם הוא רווק ואין עליו אחריות של משפחה, מה שאין כן אדם שהוא בעל משפחה ודואג מה יקרה למשפחתו, וזו בדיוק הסיבה שעכשיו יעקב היה מודאג, מה שאין כן לפני שאמו שלחה אותו, וזה לשון המדרש –

"שמא יגרום החטא, ואף על פי שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו".

טעם נוסף הביא לחשש של יעקב, לדעת המדרש שם, משום שעשיו אמר, שייגמרו ימי האבל על יצחק ואז יהרוג את יעקב, ועל כן חשש יעקב שאביו נפטר ועשיו בדרכו לפגוע בו.

במדרש הגדול מצאנו טעם נוסף לחשש של יעקב וזה חוסר יראת השמים של עשיו, שלא היה לו שום חשש מעונש אלוקי, כפי שאמר כבר אברהם בהסבירו מדוע אמר על שרה כי אחותו היא –

"וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי" (פרשת וירא פרק כ פסוק יא) – ויירא יעקב מאד ויצר לו. לפי שידע בעשיו שאין בו יראת שמים לכך נתיירא ממנו. והיינו דתניא הוי ירא את השמים, שהכל בידי שמים. והוי ירא את הירא לשמים, שרצון יראיו יעשה (תהלים קמה, יט). והוי ירא את מי שאינו ירא את השמים, שאפלו שכינה עצמה כביכול אינה יכולה לעמוד בו, שנאמר גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל (שם קא, ה)".

דבר חדש נוסף לכפילות שהתורה מתארת את יראת יעקב, משום שהחשש מפני עשיו השפיע גם על המשפחה של יעקב, וזה מלמדנו המדרש בטעם נוסף מדוע נכתב 'וירא' 'ויצר', משום שהיראה והחשש מעשיו גלש לתוך הבית פנימה. נשותיו של יעקב באו אליו בטענה, שאם ידע שיש בעיה עם עשיו, למה הוציא אותן מבית אביהן, וזה לשון המדרש שם –

"ויירא יעקב מאד ויצר לו, כיון שראו נשיו שהוא מתיירא מעשו התחילו מריבים עמו, אמרו לו אתה יודע שאתה מתירא מעשו למה הוצאתנו מבית אבינו. לכך ויירא מבחוץ ויצר מבפנים. ויירא מעשו ויצר מנשיו".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מסביר את הכפילות בפסוק, בין מה שיעקב הרגיש בליבו לבין מה ששידר יעקב כלפי חוץ –

"ויירא יעקב – בלבו, שאעפ"י שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוון, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה".

יעקב ניסה להסתיר את הרגשתו האמתית ולכן היראה הייתה בלבו פנימה בלבד, אבל 'ויצר' ניסה להפגין זלזול בעצמתו של האויב שלפניו –

"ויצר – מגזרת צרור את המדיינים. והוא [כמו] ותקל גבירתה, מן קלל".

פירוש נפלא לימד אותנו הריב"ש מבעלי התוספות בספרו 'בכור שור'. מה  שהתורה מתארת במילים 'וירא' 'ויצר' הוא תמונת מצב אמתית להתלבטות של יעקב במצב המורכב הזה, בו לא ידע להחליט מהי כוונתו האמתית של עשיו, האם לשלום או למלחמה –

"…כי לא ידע מה לעשות, שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו, אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה, כמו שאומרים בני אדם: "אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף", ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש, ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה, או יברח, או יעמוד…".

גם בעל 'אור החיים' הקדוש טוען, שהכפילות בתיאור יראת יעקב באה ללמדנו על הספקות שהתחוללו במוחו של יעקב, האם פני עשיו למלחמה או לשלום, וזה לשונו –

"…עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחווה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה, שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב וייצר לו כי אפשר שלא יעשה עשו רעה וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם ויחץ וגו' פירוש חיצה העם, חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין…".

אמנם, על פניו נראה, שכוונתו למלחמה כפי שמדגיש הרמב"ן, ולכן יעקב חשש והיה ירא, אבל למעשה זה התחיל קודם, וזה לשון הרמב"ן –

"ויירא יעקב מאד – בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי".

מצאנו פירוש נוסף מעניין ברמב"ן, שהיה יעקב מיצר על כך שהגיע למצב שהיה ירא מעשיו ולא התגברה בו מידת הביטחון, וזה לשון הרמב"ן 'ויצר לו' –

"…מיצר היה על שהיה ירא מעשו לאחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא…".

רבי אפרים מלונציץ בספרו 'כלי יקר' דוחה את הפירוש, שיעקב חשש שמא יגרום החטא לאחר שמזכיר את ההבטחות של הקב"ה ליעקב שלא יאונה לו כל רע ואיך קרה שבכל אופן פחד, וכותב על זה שאי אפשר להבין זאת בשכל, וזה לשונו –

"…ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה…".

על כן רבי אפרים מחדש, שיעקב היה ירא מכך שהחניף לעשיו הרשע ומצד שני בגלל זכויותיו ידע שיינצל, אבל חשש שינכו לו מזכויותיו, וזה לשונו –

"…והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מא ב) אמר ר' אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו וכו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, …..על כן היה מתיירא כי ידע יעקב שכך היא המידה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכויות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עוון זה, מכל מקום היה צר לו שינכו לו מזכויותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו".

אי אפשר לסיים מאמר זה בלי להביא מדברי רש"ר הירש, שמפנה אותנו למבט לאומי – 'יעקב' מול 'עשיו' בכל ההיסטוריה – יעקב  סמל כאבי המשפחה היהדית לעומת עשו בעל כח ועוצמה של שליטה.

"…כדרך שיעקב ועשו נפגשים כאן, כן עד היום מתייצבים זה מול זה יעקב ועשו. יעקב: ראש המשפחה, העובד ועוסק במלאכתו, המשופע בדאגות, ומבורך בבני משפחתו. עשו: האדם "העשוי והגמור". – הנה חזר עתה יעקב כראש משפחה עצמאי. אך לשם כך היה עליו להיאבק ולהילחם בעמל של עשרים שנה…לאושר זה כבר זכה עשו, האדם "העשוי והגמור", והוא זכה לו במידה גדושה, בשעה שיעקב רק יצא לדרכו. ובזמן שיעקב זכה לבנות את משפחתו ביגיע כפיו, בזמן זה עצמו כבר הפך עשו לגורם פוליטי, היה מצביא לאומתו ואלוף לגדודיו. הרי כאן הניגוד החיצוני בין "האוחז בעקב" לבין "העשוי"…שני עקרונות נפגשים ביעקב ועשו, ובמאבקם וניצחונם מתמצים כל דברי הימים. חיי המשפחה המאושרים והמאשרים – ביעקב, והזוהר של הכוח והעצמה הפוליטית – בעשו. אלפים בשנים נטוש המאבק…".

רש"ר הירש מוביל אותנו לחשיבה מחוץ לקופסא שמה שהתחולל בנפשו של  יעקב זה נקיפות מצפון , שבכל אופן גרם פגיעה בעשיו כשרימה את אביו ולקח את הברכות לכאורה שלא כדין  ולכן בשעה זו כשעומד מולו, יודע שיש משהו לא טוב שעשה, וזה מקור הפחד של  יעקב מול עשיו וזה גם מה שגרם לעם ישראל במשך הדורות לסבל מסוים, וזה לשונו –

"…ומה שונה עתה מעמדו מול עשו ממעמדו מול לבן בשעתו. יודעים אנחנו מה רב כוחו של הבטוח בצדקתו, ומה מעיקה היא הרגשת אשמה, ותהא רק מדומה. נוח יותר לסבול עוול ואי – צדק במשך עשרים שנה,[מול לבן ] מלעמוד רגע אחד מול אדם [עשו ], שאנחנו יודעים בו שנפגע על ידינו, שאינו מסוגל גם להבין את המניעים, אשר – אם כי אינם מצדיקים אותנו – הריהם לפחות מלמדים עלינו זכות…".

זה היה החטא שחשש יעקב אבינו וזה הקרין והשפיע על כל הדורות, וזה לשונו בהמשך –

"כעין זה חש יעקב בשעתו, בעמדו מול עשו, ובמצב זה שרויים גם אנחנו זה מאות בשנים מול עממי עשו..., כאשר טובתנו, חיינו ואושרנו, – לא הם הגורם המכוון והקובע, כי אם תלויים הם ללא זכות במטרותיהם של אחרים", …נמצא "ויצר לו": ראה יעקב, שהוא מסור כולו לשרירות לבו של עשו, ההולך לקראתו בראש כוח מזוין, וכדי להציל דבר לפליטה – חצה את עמו. כך היה גם פזרוננו בגלות הדרך לקיומנו והצלחתנו. בשום מקום ובשום זמן לא הדביקה אותנו חרבו של עשו בבת אחת. בשעה שדמנו היה שותת במערב, היו אחינו שבמזרח שרויים בשלוה, וכן להיפך. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות (פסחים פז ע"ב). דבר זה עצמו עשה גם יעקב בעת צרה."

למדנו וראינו זוויות שונות בחששו של יעקב מפני עשיו ויש לומר כדרכנו שפירושים אלה משלימים ואינם סותרים זה את זה, ויתכן שכל הסיבות יחד גרמו ליעקב לירא ולדאוג.

נתפלל שתהיה בנו יראת שמים ויראת חטא כפי שהיה לאבינו יעקב.

שבת שלום לכל בית הישיבה!