להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

שורות אלו נכתבות יממה לאחר שרבבות בני אדם ואני בתוכם ליווינו למנוחת עולמים את מורנו ורבנו הרב חיים-מאיר דרוקמן זצוק"ל. זכינו להיות במחיצת הרב זצ"ל פעמים רבות, הן במסגרת הכינוסים של ראשי מוסדות בני עקיבא ובשבתות ומסעות של ראשי המוסדות, שבהם הרב הקפיד להשתתף וללמדנו תובנות חיים על פי תורה, הן במסגרת שבתות ישיבה שקיימנו עם תלמידינו בעין צורים ובהן נהגנו לגשת בליל שבת לביתו ולשמוע מפיו שיחה מרוממת ומקדשת, ואף זכינו לביקוריו של הרב דרוקמן בישיבתנו, בהם נפגש עם התלמידים וסעד עמנו בארוחת בוקר משותפת עם הרמי"ם ושם ענה בצורה חדה על שאלות חינוכיות והלכתיות שהעסיקו את הרמי"ם.

ברם, זכות מיוחדת הייתה לי באופן אישי, כאשר היינו בשליחות חינוכית בעיר מונטרה שבשוויץ בישיבה התיכונית 'עץ חיים', כאשר הרב דרוקמן הגיע לביקור וסעד בביתי ארוחת ערב ועל תוכן השיחה נכתוב אי"ה בלי נדר בעתיד.

רבות נאמר ונכתב ותועד על דרכו המיוחדת של הרב. אחד הדברים שהרב דרוקמן זצ"ל הצטיין בהם, מני רבות, היא אהבת כל אדם באשר הוא אדם, כנאמר במשנה (אבות ג', י"ד) –

"הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם א-להים עשה את האדם".

ובוודאי ק"ו ביחס לכל יהודי וישראלי, כנאמר שם בהמשך במשנה –

"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) בנים אתם לה' א-להיכם"  

הרב נהג להסביר, שהתורה מצוה עלינו לאהוב כל יהודי, כנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ומתכוונת בזה שיש לאהוב כל יהודי ובמיוחד את מי שקשה לנו באופן טבעי לאהוב, כי כדי לאהוב אדם כמונו, החי כמונו ונראה כמונו וחושב כמונו, לא צריך לצוות לאהוב אותו כי נעשה זאת בעצמנו גם ללא ציווי – אלא כל כוונת התורה לאהוב את מי שחושב או נראה אחרת ממנו ומי שהנהגתו שונה לחלוטין מדרכנו, ואעפ"כ יש לאהוב אותו הן מצד זה שהוא אדם וכל אדם שנברא בצלם ובוודאי ועל אחת כמה וכמה יש לאהוב אותו משום שהוא אחינו וישראלי כמונו.

הדבר השני המרכזי במשנתו של הרב היה הבנת גודל השעה והתקופה, ואמונה גדולה שחזרת עם-ישראל לארץ-ישראל היא חלק מתהליך הגאולה השלמה ומתוך כך נבעה אהבתו הגדולה לארץ-ישראל ולמדינת-ישראל. אהבה זו הייתה אמתית עמוקה ושורשית והתכתבה היטב עם העובדה, שהרב היה ניצול שואה כילד כאשר ניצל בנסים ממש. הרב לא הסכים בשום פנים ואופן לשמוע שום אמירה קטנה או גדולה בגנותה של ארץ-ישראל ומדינת-ישראל, גם בימים הקשים ביותר ובזמנים לא פשוטים ובמיוחד בשעות הקשות של הגירוש מגוש קטיף. למרות שמאוד כאב את מעשה החרבת הישובים וכל מה שקרה שם, לא הסכים בשום פנים למחות ולהפגין בצורה אלימה, פיזית או מילולית.

הרב נוהג היה להביא את הסיפור, המופיע במדרש שיר השירים רבה (פרשה א') על רבי אבהו וריש לקיש. בעודם הולכים בדרך רבי אבהו דיבר סרה על אחת המדינות בקיסרין שהם מחרפים שם שמים וכתגובה לדבריו ריש לקיש סתם את פיו בעפר. ומדוע נהג כן? – משום שלא רצה לשמוע לשון הרע על ישראל, וזה לשון המדרש שם –

"רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין אמר ליה רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא [=שמחרפים ומגדפים את ה']. נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיה [=ירד מהחמור ושם לו חול בפיו]. אמר ליה מהו כן? אמר לו אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל".

בסופו של דבר רבי אבהו התיישב בקיסרין ודאג לתושבים מפני השלטון הרומי (עיין להרחבה בספרו של הרב דרוקמן "ואשיבה" חלק משפחה עם ארץ, עמ' 94).

בפרשתנו אנו נחשפים לחשש של יעקב אבינו לרדת מצרימה ולעזוב את ארץ-ישראל, למרות התשוקה העצומה לראות את הבן האובד יוסף, לאחר שנודע לו ש"עוד יוסף חי", כדברי הכתוב –

"וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת".

היינו מצפים שהדרך שיעשה למצרים תתבצע במהירות ובזריזות הכי גדולה שאפשר ולצורך כך העמיד לו יוסף עגלות כדי שיקלו עליו להגיע. ואכן, יעקב ציפה וחיכה לרגע זה ואעפ"כ היה לו קשה מאוד לעזוב את ארץ-ישראל והיציאה מהארץ  גרמה לו לחששות כבדים ליצירת הגלות כפי שאכן קרה באמת. הכתוב מגלה לנו,  שבדרך לרדת למצרים נעצר בבאר שבע –

"וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה הייתה הסיבה שעצר בבאר שבע? האם רק משום שרצה להיות עוד קצת בארץ-ישראל ובכך לבטא את הקושי הנפשי שלו לצאת מהארץ? ואיך זה מסתדר  עם החלום להיפגש עם בנו שעל כך התפלל כל הימים?

בכל אופן, הקשר העמוק וההבנה שארץ-ישראל היא מקום השכינה גרמו לו לעצור במקום שהייתה גם מקום ההתגלות לאביו יצחק.

תובנה זו כותב רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור הקודם, בספרו 'אמת ליעקב' בנוסף לרצון לשאוב נחמה במקום שהיה מנוחתם של האבות לפני שיוצא מארץ ישראל –

"מה שעצר יעקב בבאר שבע בדרכו למצרים [משום ש]…באר שבע היתה מקום מנוחתם ונחמתם של האבות בעת צרתם, והיינו מכיון שאברהם אבינו נטע ארזים בבאר שבע בשביל בנין המשכן…נתקדש המקום ונהיה כמקור נחמה לאבות שלעתיד יצאו מהגלות ויבנו את המשכן, …וגם יעקב קודם הכניסה לגלות הלך לבאר שבע כדי לשאוב נחמה שאכן יצאו בני ישראל ממצרים, [עוד אפשר לומר שהזכיר כאן שם יצחק משום שכיון שהיה הוא מסופק המותר לו לצאת לחו"ל, וידע שבשעה שיצחק רצה לצאת מא"י למצרים נגלה אליו ד' ואמר לו אל תרד מצרימה, הרי שפחד יצחק הוא [השם] של אלקי הארץ".

הרב קמינצקי מבאר, שהעצירה בבאר שבע הייתה לקחת את הארזים שנטע אברהם לצורך הקמת המשכן ובזה רצה יעקב לבטא את אמונתו, שאכן הירידה למצרים תהיה זמנית ולעשות מעשה לשם כך . וזה לשונו שם בהמשך –

"והנה במדרש מבואר שיעקב אבינו קצץ את הארזים האלה שנטע אברהם ולקח אותו עמו למצרים, ונראה שהיתה ליעקב כוונה מיוחדת בזה, דהנה באמת יעקב אבינו היה מאד ירא מלרדת למצרים, כי חשש פן חס ושלום ישתקעו בני ישראל במצרים ויטמעו בין הגויים ושוב לא יצאו משם [וכפי שאכן כמעט היה], ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להבטיחו אל תירא מרדה מצרימה. ומחמת חשש זה רצה יעקב לעשות איזה קשר מהותי בין זרעו היורד מצרימה ובין ארץ ישראל, ולכן הקפיד שיהיו עמם תמיד עצים אלו, והיה הדבר נמסר מדור לדור במסורת מיעקב אבינו: הלא תראה כי בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם העצים שהביא זקננו יעקב מארץ ישראל, והם הם שנטעם זקננו אברהם אבינו בבאר שבע, והם עומדים ומוכנים אצלנו לבנות מהם משכן כשנצא ממצרים, וא"כ בודאי הוא שנצא מפה בקרוב, ובכח עצים אלו חיזקו אחד את השני עד שבאמת בא זמן הגאולה".

אם נדייק יותר בכתובים נראה, שלבאר שבע הלך יעקב רגלי ולא השתמש בעגלות ששלח לו יוסף – ורק אחרי ההתגלות של ה' אליו, בו הקב"ה מאשר לו לרדת למצרים וגם מבטיח לו שיעלה אותו, רק אז עלה יעקב על העגלות ונסע למצרים –

"וַיֹּ֨אמֶר אֱ-לֹהִ֤ים׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי  וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ".

ולסיום אנו רואים לנכון ללכת בעקבות דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש, המלמדנו שמה שהקריב שם יעקב לא היה קרבן עולה שכולה לה' אלא זבחים, וכותב הרב הירש שנשים לב, שזה לא במקרה שהקרבן הוא זבחים שנחשב כקרבן משפחה ונקרא גם קרבן שלמים, וזה מבטא את השמחה והשלמות שהיה שרוי בו יעקב כשהולך להתאחד עם בנו, וזה לשונו-

"ויסע ישראל, ורוחו טובה עליו. הייתה זו נקודת השיא והזוהר של חייו, שנתנסו רבות בייסורים ובמאבקים מרים. …. אין אנחנו מוצאים במקום אחר, שאבותינו זבחו זבחים. הם – ככל בני נח – העלו רק עולות. "עולה" מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו "זבח" הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח. "זבחים", …מקריבים אותם מתוך שמחת ההכרה, ..במקום שמשפחה נאמנה לה', והיא יודעת, שהיא נשואה על ידי ה', – שם שכינה שורה. משום כך זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק….הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, – החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות. יעקב – ישראל לא העלה עולות, אלא זבח זבחים; שכן היתה זו הפעם הראשונה, שיעקב היה מאושר במשפחתו, ולבו שמח ו"שלם". בהכרה זו וברגש זה הוא זבח לה' "זבח משפחה"; וברגש זה הקריב את קרבנו – לאלהי אביו יצחק, לא לאלהים דרך כלל".

לסיום, מורנו ורבנו הרב דרוקמן זצ"ל עזב את עולמנו ביום האחרון של חנוכה שבו כל הנרות מאירים וכל נר מבטא עוצמה אחרת בעם-ישראל, כדברי הראי"ה קוק זצ"ל בסידורו 'עולת ראיה' על הדלקת נרות חנוכה, שכל הנרות מתאחדים לנר אחד, למרות שכל אחד מעם-ישראל מדגיש את הנר החביב עליו, אם זה נר התורה, נר החכמה, נר המצוות או נר החסד וכו' (ועיין מאמרנו על חנוכה – נרות חנוכה אחדות ישראל). הרב החזיר נשמתו הטהורה לבוראו בשבוע בו אנו עוסקים בירידה למצרים ולומדים על החשש של יעקב מירידה זו וההבטחה האלוקית לקיומו של עם-ישראל וחזרתו למולדתו, וכך מתבטא הקשר המיוחד לארץ-ישראל, בוודאי בתקופה שבה אנחנו מנסים לאזן בין החוץ לבין הפנים ובמיוחד מה שקשור לאחדות המשפחה.

נזכה אי"ה ללכת לאורו ולהמשיך את הרוח הגדולה של אהבת אדם, אהבת ארץ-ישראל והמשפחה היהודית. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים!

שבת שלום לכל בית הישיבה!