שבוע קשה עבר על ארצנו.

ארבעה מתפללים נרצחו בירושלים כשהם עטורים בטלית ותפילין ועמם שוטר שחרף נפשו לעצור את הטבח ופצועים רבים. טרגדיה זו היא המשך לתקופה האחרונה, מאז רציחתם של שלשת הנערים בגוש עציון ומבצע 'צוק איתן' ולאחריו מעשי טרור של דריסה ורצח תינוקות, אזרחים וחיילים.

ההרגשה קשה וכואבת, כאשר רואים את תמונות המתפללים, המתבוססים בדמם כשהטלית והתפילין ספוגים בדם וברגע הראשון עולות תמונות מהעבר הרחוק-קרוב של עמנו, של פוגרומים והתעללויות ביהודים. אולם, אסור לנו, עם כל הכאב והצער, לדמות את מצבנו בגלות, שם היינו חסרי-אונים ללא יכולת להגן על עצמנו וכל אירוע קשה הסתיים רק כאשר הרוצחים החליטו להפסיקו כשהתעייפו ממעשי הזוועה שלהם. האירוע הקשה והטראגי שחווינו השבוע בבית הכנסת בירושלים, הופסק בעוז על ידי שוטרי ישראל, שפגעו במחבלים הרוצחים והרגום. עם כל הצער והכאב על כל יהודי שנהרג על קידוש השם בארץ ישראל, הרי אנו נוהגים לומר, שביום אחד באושוויץ נטבחו יותר יהודים חסרי מגן מכל אלה שנהרגו על ידי אויבי ישראל במלחמות השונות ובמעשי הטרור. כמובן, שכל יהודי שנפל ונרצח הכאב הוא עצום, אבל אין לנו מה להתגעגע לגלות.

השנאה ליהודי באשר הוא יהודי לא התחילה היום ואנו לא צופים לצערנו שהיא תיגמר כבר  מחר. לצערנו, שנאת ישראל היא עתיקת יומין, לובשת ופושטת צורה, אולם אנו מאמינים בני מאמינים, שאף אחד לא יצליח לעקור אותנו מארץ ישראל וגם אם יכאיבו ויציקו לנו, עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה.

כבר בתקופת האבות, עוד טרם היותנו לעם, התנהלו מאבקים על עצם הנוכחות שלנו בארץ-ישראל, מאבקים שנבעו משנאה ומקנאה.

אחד האירועים המרכזיים בפרשת "תולדות", הוא סיפור המאבק על המים, המשתרע על פני עשרה פסוקים. הרי ברור לנו, שהתורה אינה מתארת את כל האירועים שהיו בשנים אלו, אלא בוחרת אירועים נקודתיים שניתן ללמוד מהם לדורות. וכאן, התורה מאריכה בסיפור זה, כי אירועים מעין אלו הם בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים". המאבק על המים אינו רק  מאבק אמיתי על מקורות השתייה, אלא מאבק על החיים ועל הקיום  בארץ ישראל.

בתוך הסיפור הגדול הזה עם המשמעיות הפשוטות ועם התובנות הלאומיות, בתוך השנאה הגדולה של סתימת הבארות על ידי הפלישתים באופן שיצאו מכלל שימוש, בתוך העניין הגדול הזה מסתתר משהו לכאורה "קטן" אך חשוב מאוד, שדורש הסבר והתייחסות.

יצחק פותח את הבארות ומחזיר אותן לשימוש, אותן בארות אשר סתמום פלישתים. היינו מבינים אם כאן היה מסתיים הסיפור, אך התורה מוסיפה לנו משפט נוסף, שלכאורה נראה מיותר, – "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו".

מדוע חשוב לנו לדעת, שיצחק הקפיד לקרוא לבארות בדיוק באותם שמות שקרא להן אברהם אביו? מה התועלת בדבר? וכך ניסח שאלה זו רבי יעקב צבי מקלנבורג זצ"ל, בעל ספר הכתב והקבלה  [-הלך לעולמו לפני כ- 150 שנה והיה מהראשונים לתת הסכמה לספר "דרישת ציון" של הרב קלישר, ראש וראשון לרבני הציונות הדתית] : " אם יהיו שמות הבארות האלה שמות פשוטות בעלמא בלתי מורות על ענין מה, מה אהדר קרא לאשמעינן בהם?, מה לנו בשמות שהיה להן תחלה, ומה היה ההפסד בביטולן? ומה התועלת שהתאמץ יצחק להחזיר שמם הראשון עליהן?"

משיב רבי יעקב צבי מקלנבורג תשובה מקורית, שלמעשה יצחק רצה להשיב את דרכו של אביו אברהם בזה, שהבארות היוו מקור השפעה לבאים אליהן, משום שנקראו בשמות של הקב"ה כגון 'באר לחי רואי' ועוד, וההולכים לבאר אמרו "נלך לבאר לחי רואי". אולם, הפלישתים שהיו עובדי עבודה-זרה, לא כל כך אהבו את זה ולכן לאחר שאברהם נפטר, דאגו לסתום ולמלאותם בעפר, כדי שלא יזהו את המקום , ויצחק ראה להחזיר עטרה ליושנה.

לדעת רבי חזקיה בן מנוח מצרפת, בעל ספר "החזקוני", יצחק רצה להוכיח בעלות על המקום "שיהיו לו השמות לשם ולראיה ולזכות כי מירושת אביו באו לידו שהרי אביו גר לו בגרר …ועליהן כרת ברית."

הסבר נוסף ומיוחד מצאנו בפירושו של רבינו בחיי בן אשר למשפחת חלואה, שחי לפני כ- 700 שנה [את 'חובת הלבבות' כתב רבינו בחיי אבן פקודהשחי לפני כ950 שנה] וזה  לשונו: "ועשה כן לכבוד אביו". הסיבה היא, משום כיבוד אב ואם. יצחק רצה בזה לכבד את אביו והשתמש באותם שמות שאביו קרא לבארות. ומוסיף רבינו בחיי מוסר השכל: "וקל וחומר, שלא ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק, אפילו שמות הבארות שקרא אביו לא רצה לשנותן וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם." על ידי הסבר זה מיישב רבינו בחיי בן אשר, מדוע שמות אברהם ויעקב השתנו – לאברהם נוספה אות וליעקב שונה שמו לחלוטין לישראל –  ואילו שמו של יצחק נשאר ללא שינוי – "ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מידה כנגד מדה".

ואם יעלה על דעתנו לומר, מה כל כך כיבוד אב יש כאן? הרי רק מדובר בקריאת שמות, וכי מה אכפת לו איזה שם יהיה לבאר? האם זה מוכיח על כיבוד אב ואם שדורש ויתור והקרבה? נענה על כך, שבוודאי כיבוד הורים יש כאן, ומעבר להיכרותנו עם אי-נעימויות משפחתיות (בלשון המעטה) שהתרחשו כאשר זוג בא לקרוא לילדם בשם, מצינו אצל יצחק בזמן העקידה את מעשה 'כיבוד אב' הקשה והגדול ביותר שניתן למצוא אצל אדם. במדרש-רבה מסופר [בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו]:

"א"ר יצחק: בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו: אבא, בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה. מיד 'ויעקוד את יצחק'. כלום יכול אדם לכפות בן שלשים ושבע? אלא לדעתו!!! מיד 'וישלח אברהם את ידו', הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא".

וכי יש מסירות נפש גדולה מזו של יצחק למסור עצמו כקרבן רק בגלל אביו, שהרי ליצחק לא נגלה הקב"ה בציווי של העקדה. יצחק האמין לאביו, שמע בקולו ועשה הכול שאביו יצליח במשימתו, גם במחיר חייו, שהרי יצחק לא ידע שזה יגמר בטוב. יצחק ודאי האמין, שהבטחתו של הקב"ה את הארץ תתגשם, אבל בכל אופן זו מסירות נפש ל'כיבוד אב', עד כדי לשלם את מחיר חייו.

בילקוט שמעוני פרשת ואתחנן [רמז תתל] מביא את ענין 'כיבוד אב ואם' כהבטחה גדולה  לאדם ואת זה לומד מ'כיבוד אב' של יצחק בזמן העקדה: "כל המבקש ימים ושנים ועושר ונכסים וכבוד וחיים בעולם הזה וחיים רבים לעולם הבא יעשה רצון אביו שבשמים ויכבד אביו ואמו. כבד את אביך קיימו יצחק בשעה שהיה מושלך לפני אביו כשה לטבח יובל..".

בספר "מאה שערים" לרבנו אלקנה קפשאלי,יליד כרתים לפני למעלה מ500 שנה  שיצחק זכה בשדה ב'מאה שערים' בזכות מצוות 'כיבוד אב' ומוסיף שם המחבר, שברכת שמים זו מיועדת לכל מי שנזהר במצוות 'כבוד אב ואם' והיא מזומנת לאורך כל הדורות לכל מי שיקיים את המצווהבשלמות.[מובא בספרו של הרב זאב גרינולד על כבוד הורים בהלכה ובאגדה]

נתפלל להקב"ה, שלא יישמע עוד שוד ושבר בארצנו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים  ובזכות קיום מצווה חשובה זו נזכה "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר נשבע ה' .." .