גירסא להדפסה

בתוך האירוע הגדול והמרגש של התגלות יוסף אל אחיו, ישנם חמישה פסוקים המספרים לנו לפרטי פרטים על דו-שיח, שהתנהל בין פרעה ליוסף – כיצד לנסוע ליעקב בכנען. ואכן, אנו מתרגשים פעם נוספת מהמפגש של האחים עם האבא, בו הם מספרים לו שיוסף עודנו חי.

שיח זה בין יוסף לפרעה נראה לכאורה מיותר ורק מפריע לרצף הסיפורי אליו אנו נחשפים מיד אחרי אותם חמשת הפסוקים והשאלה שעולה היא, מדוע קטעה התורה את הרצף הסיפורי המרתק הזה בפרטים שנראים לא כל כך חשובים ולא המשיכה ישר למפגשי האחים עם יעקב? האם לא היה מספיק פסוק אחד כדי להבין את מה שאמר פרעה ליוסף? ועוד, מדוע יש חזרה על אותם הדברים, בהם פרעה מבטיח ליוסף שיתן להם את כל טוב ארץ מצרים? וכן לא מובנת המילה "ואתה צוויתה" – מדוע השתמש פרעה בלשון ציווי?

נראה ראשית את חמשת הפסוקים –

(י"ז) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (י"ח) וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ: (י"ט) וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם: (כ') וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא: (כ"א) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ.

כדי ליישב את השאלות, יש המעלים תאוריה שקשה לענ"ד לקבלה, שהתורה חסה על רגשותיו של הקורא והלומד, המזדהה וחי את הסיפור של התגלות יוסף לאחיו, ולכן רצתה לתת לו 'הפסקה מתודית', כדי שיצליח 'להירגע' קצת אחרי ההתגלות של יוסף לאחיו – כאותה סבתא יהודיה שקוראת את סיפור יוסף ובוכה ואומרת: "אוי יוסף! בשנה שעברה מכרו אותך. איך אתה נותן שימכרו אותך פעם נוספת?!"…

ברם, אנחנו אמונים על כך, שהתורה רוצה ללמד אותנו ולו הנהגה אחת, לימוד מוסרי אחד, הן כפרט והן כאומה, ולא לתת לנו הפסקה…

מבין השורות ניתן להבחין, ששאלות אלו העסיקו גם את המדרשים וגם את הפרשנים וננסה להבין וללמוד ולצעוד בעקבות דבריהם.

נראה, שיש כאן בפסוקים אלו מסר לדורות. אנו יודעים, שבכל ההיסטוריה היהודית יהודים הגיעו לרמות הגבוהות ביותר של השלטון ותופעה זו התרחשה במדינות רבות ברחבי העולם. לאותם יהודים החיים במדינות אלו, שבהם זכו  אחיהם היהודים לעמדות בכירות, ניתנה להם הרגשה של אזרחים שווי-זכויות ומעמד נכבד. למשל, כשחז"ל רצו להסביר מדוע זימנה אסתר את המן לסעודה, טענו בין שלל הדעות, שיהודים יחשבו שאין צורך כבר להתפלל ולבקש מה', שהרי יש להם נציג משלהם בבית המלוכה – אומר המדרש…"ד"א כדי שלא יאמרו יש לנו אחות בבית המלך ויסמכו עליה ולא יבקשו רחמים" (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) אסתר).

בכל הגלויות הגיעו יהודים למעמד של שרים נכבדים ויועצי המלכים וחלילה הייתה הרגשה של קביעות בגלות, עד שהגיע הרגע שנוכחו לדעת שאין הדבר כן.

לכן, לעניות-דעתי התורה מספרת לנו, שלמרות מעמדו הבכיר של יוסף, שהיה משנה למלך, המלך הבהיר לו ש'בעל-הבית' הוא פרעה, וכדי שיוסף יביא את אביו עם כל הציוד, הוא זקוק לטוב לבו של המלך. וזה לשון הפסיקתא זוטרתא:

"…'ואתה צויתה זאת עשו'. מרשות המלך: קחו לכם מארץ מצרים עגלות. לפי שלא היה רשות להוציא עגלות מארץ מצרים, כי אם על פי פרעה" (מדרש לקח טוב ויגש, פרק מ"ה, סימן י"ט).

וזה שפרעה חזר פעמיים על אותם דברים, כדי להעיד שרק בזכות טוב לבו הוא מאפשר ליוסף להוציא עגלות ממצרים וליהנות מכל טוב ארץ מצרים.

בתרגום יונתן אף מסביר, מדוע פרעה איפשר ונתן ביד כל כך נדיבה – משום שערך 'כיבוד אב ואם' היה חשוב לפרעה ולא יכול היה להרשות לעצמו להפגין חוסר כבוד ל'כיבוד אב' של יוסף. וכך מסביר את המילה "וצוויתה" וזה לשונו [בתרגום לעברית]:

"ואתה יוסף מצווה בכבוד אביך, בעבור כן אמור לאחיך – זאת עשו קחו לכם מארץ של מִצרים עגלות שנמשכות בשוורים לשאת בהם את טפכם ואת נשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם" (כתר יונתן, בראשית מ"ה, י"ט).

רש"י כדרכו בקודש מסכם בלשונו הקצרה את המדרשים בענין ואומר –

"ואתה צויתה – מפי לומר להם: זאת עשו – כך אמור להם שברשותי הוא".

דהיינו: הכל תלוי בי בפרעה!

רבי דוד קמחי, הרד"ק, מדגיש שהרשות שניתנה ליוסף הייתה להוציא תבואה מחוץ לגבולות מצרים, למרות שבמצב שבו הייתה נתונה מצרים חל איסור מוחלט להוציא תבואה ויוסף עצמו ציווה שלא יוציאו תבואה החוצה, ולכן היה צריך את רשותו של פרעה להוציא תבואה מחוץ למצרים. למרות שיוסף הוא אשר הציל את מצרים מרעב ויכול היה לכאורה לעשות ככל העולה על רוחו, נדרש היה לקבל רשות ממלך מצרים –

"ואתה צויתה – שלא תוציא ממני ותאמר להם זאת עשו. ואאז"ל פירש כי יוסף צוה שלא יוציאו עגלות ממצרים בתבואה כדי שלא תחסר התבואה ממצרים, ואמר לו פרעה אף על פי שאתה צויתה בזה, אמר לאחיך שיקחו להם עגלות ויטעינום תבואה ובשובם יהיו להם לשאת טפם ונשיהם".

גם לפירוש זה, למרות מעמדו ופועלו של יוסף למען המצרים, היה צריך לקבל את רשותו של מלך מצרים.

בעל ספר 'הכתב והקבלה' שם לב, שהמלה 'צוויתה' מופיע עם ה"א בסוף, שזה לא רגיל בתורה, ולכן מפרש שזו הייתה יוזמה של יוסף לבקש ולא מצד פרעה וגם זה מעיד על החשש להחליט לבדו שעל-כן היה צריך לפנות לפרעה. וזה לשונו:

"ואתה צויתה בא כאן הה"א בפועל צויתה, להורות שהיתה צווי פרעה זה אל יוסף מרצונו של יוסף, כי הוא השתדל מעצמו לבקש מאת פרעה לתת רשות לשלוח עגלות לנסיעת אביו, כי בשנות הרעב לא היו רשאים להוציא עגלות ממצרים בתבואה, כדי שלא תחסר התבואה כ"כ מן המדינה, ולפי שהיה הצווי מרצונו של יוסף, לכן נתלית הה"א בסופה".

עד כאן למדנו על מסר מאוד ברור, שגם יהודי בדרגה הגבוהה בגלות – עדיין נמצא בגלות.

אמנם, מהרמב"ן אפשר להבין דבר הפוך, שהמסר העולה מפסוקים אלו הוא דווקא שבח גדול ליוסף והערכה עצומה שרכש לו פרעה, ביודעו את יושרו ואת תום לבבו של יוסף, שלא ירצה לקחת כלום ולכן ציווה עליו לקחת –

"ואתה צויתה זאת עשו – אמר הדבר בצוואה לו, מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך, ולא ידע אתו מאומה, על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר, על כן אמר לו אני מצווה אותך שתעשה זאת על כל פנים".

וכן בצורה יותר מפורשת כותב רבנו בחיי [שם] –

"ואתה צויתה זאת עשו. היה יודע פרעה ענוותנותו של יוסף ונאמנותו שלא היה שולח כלום לאביו ולאחיו זולתי אם יצוה עליו, וע"כ הוצרך לאמר לו כן בדרך צוואה".

יוסף כמנהיג היה בעל שליטה-עצמית ונאמנות גבוהה למרות כוחו ועוצמתו. בהקשר לזה מסופר על רבי יהודה-לֵייבּ אלתֵּר מגוּר, שנסע פעם אחת לחוץ לארץ. כמה חסידים ליוו אותו עד לגבול ושם נפרדו ממנו בברכה.

בין המלווים היה גם אחד החסידים הקרובים לרבי. בשעת הפרידה ביקש החסיד: "רבנו, תן עוד משהו…" הוא אמר זאת כדרך אלו המבקשים מטבע, אך כוונתו הייתה על דברי תורה.

פנה הרבי אל החסיד ואמר לו: "יודע אתה כיצד יכול הקטר למשוך משאות כבדים מאוד? הוא עוצר את כל האש וההבל בתוכו פנימה ואז מצליח למשוך אחריו את הקרונות העמוסים , כך גם מנהיג  מתוך שליטה עצמית על כוחו הפנימי יכול הוא להוביל ולמשוך אחריו".

הרש"ר הירש מדגיש את הצד של יוסף, שלמרות שפרעה רכש לו אמון מלא ואמר לו "רק הכיסא אגדל ממך", בכל אופן נזהר יוסף שלא יחשדו בו –

"…הרי כאן קו עדין מאד באופיו של השליט המצרי. היו לו ליוסף כל הסמכויות; אך אדם ישר העולה לגדולה, מתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו; הוא נזהר, לבל יחשדו בו, שהוא מנצל את סמכויותיו לרעה".

מעניין מה שחז"ל במשנה (שקלים ג') תובעים מכל יהודי ובוודאי מנהיג ציבור, שיהיה נקי וללא רבב הן כלפי שמים והן כלפי אחיו הישראלי והן כלפי כל אדם –

"…אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

בדרך שונה מסביר רבי עובדיה מספורנו, שהיה צורך בציווי ליוסף, כדי שיוסף ישתמש בזה כטענה לאחים ולאבא שאין ברירה וזה ציוויו של המלך, כי היה חשש שיעקב לא ירצה לבוא למצרים. ולכן, חמשת הפסוקים מקשרים בין הרצון של יוסף להביא את יעקב אביו לבין החשש שהוא עלול להיתקל בסירוב ולכן רואים כאן את עזרתו הרבה של פרעה –

"ואתה צויתה. ואמור להם גם כן שאתה צוית עליהם: זאת עשו. ולהשיג זה המכוון שלא ימאן אביכם מבא: קחו לכם מארץ מצרים עגלות. כי כשיראה העגלות מוכנות שלוחות מאתנו לא ימצא כל כך מקום לדחות ולמאן וכן הי' אחר כך באמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ויאמר ישראל אלכה ואראנו".

יש מן הפרשנים שלא 'מפרגנים' לפרעה ולא חושבים שחל אצלו איזה מהפך רוחני ונעשה צדיק, אלא כל זה שאיפשר ליוסף להביא את אביו ולצייד אותו בעגלות ובתבואה היה ממניעים אישיים, בזה ששמע על גדולתו של יעקב והיה משוכנע שבזכותו היאור ימשיך להיות מקור החיים של המצרים. אחד מפרשנים אלו היה  הרב פנחס הלוי איש הורביץ [1731-1805 ה'תצ"א –ה'תקס"ה] מחבר הספר 'פנים יפות' וזה לשונו:

"ואתה צויתה זאת עשו. מה שאמר לו בלשון ציווי מפני שכל כוונת פרעה היתה להורידו למצרים כי בעבורו יתברך הארץ, כמו שמצינו באמת ביעקב כיון שבא למצרים באה ברכה לרגליו".

לסיום נביא את פירושו של הרב יצחק בן הרב ניסן מווילנא בספרו ה'בית יצחק' [נדפס בירושלים בשנת תר"ע], בשם רבי יצחק מאיר בר יהודה אליעזר, שמבאר שהסיבה שפרעה חזר על דבריו פעמיים, הוא משום שלא יחשוב יוסף שמבטיח רק מטעמי נימוס גרידא, בכך שמאפשר לו לקחת את התבואה והעגלות. ונראה את לשונו:

"…יש פעמים שהאדם יבקש לחבירו רק מפני הנימוס והדרך ארץ אבל אין כוונתו שיעשה כן באמת כמו שהדרך הוא שכשיכנס איש לבית חברו בעת האוכל יבקשהו שיאכל עמהם ואין כוונתם שיאכל עמם באמת רק כי כן הוא הדרך ארץ לבקש לו מפני האהבה והכיבוד…".

דבריו של ה'בית יצחק' משתלבים יפה עם דברי ה'שולחן-ערוך' (חו"מ הלכות אונאה ומקח טעות, סימן רכ"ח סעיף ו') –

"..אף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד,  לא יסרהב =[יפציר] (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות  הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר שמטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו."

למדנו אם-כן לסיכום, שאין התורה הביאה חמשה פסוקים אלה, אלא כדי ללמוד על הנהגות כשרות ונכונות של מנהיג, אפילו נכרי, בהנהגות ציבור ובהנהגות חינוכיות.

שנזכה!

שבת שלום ומבורך לכל בית הישיבה!