אחת השאלות החינוכיות החשובות שעומדות לפתחו של כל הורה ומחנך, היא האם להציב למתחנך רף לימודי וחינוכי גבוה, בתקווה שיתאמץ ויגיע גבוה – או לשדר מסר ממוצע ובינוני, כדי לא ליצור בו אכזבות ותחושת כישלון. נשתדל להתייחס לנושא זה במגבלות הדף הקצר – ונפתח בתחילה כדרכנו בסיפור קצר.
אגדה עממית מספרת על שני דייגים, האחד ותיק ומנוסה וחברו צעיר וחסר ניסיון. הדייג המתחיל הגיע לרצועת החוף, כדי ללמוד את מלאכת הדיג מחברו בעל הניסיון ששמו הולך לפניו. התבונן הדייג הצעיר במבוגר ועקב אחר כל פעולתו וכך החל ללמוד את רזי מקצוע הדיג. הוא שם לב לכך, שהדייג המנוסה השליך חזרה למים כל דג קטן שעלה בחכתו ואילו כל דג שמן וטוב שעלה בחכתו, הוציאו מן החכה ושם אותו בקערה מלאה במים. כך במשך כמה שעות הצליח הדייג הוותיק לצבור דגים רבים ובקערתו שטו להם עשרות דגים גדולים ושמנים. עתה פנה הדייג הוותיק לעמיתו הצעיר ואמר לו: "שמת לב לפעולותיי, איך ומתי אני משליך את החכה, כיצד אני שם את הפיתיון, ומתי אני מרגיש שעלי למשוך את החכה מן המים – עכשיו נסה את כוחך בציד הדגים".
הדייג הצעיר עשה הכול כפי שלמד, אולם כשהעלה בחכתו דג גדול, השליכו בחזרה למים ורק כאשר עלה בחכתו דג קטן, הכניסו לקערת המים שהכין מראש. לאחר מספר פעמים שחזר על אותה פעולה, התפלא המורה הדייג ושאל אותו לפשר מעשיו ולהפתעתו שמע את התשובה הבאה: "ראה אדוני, ביקרתי בביתך וראיתי שיש לך מחבת ענקית לצורך צליית הדגים ואכילתם, אבל לי יש רק מחבת קטנה מאוד ועל כן אני צד את הדגים שמתאימים למחבת שלי…".
כל המתבונן באגדת-עם זו, מעלה חיוך על פניו. וכי בוחרים דגים לפי גודל המחבת?! אם זו הבעיה, הרי ההיגיון הצרוף אומר לרכוש מחבת גדולה ולדוג את הדגים הגדולים הטובים והשמנים!
אם הדבר כל כך הגיוני ופשוט בעניין הדגים, אז הבה ונבחן את עצמנו בחיים עצמם. כל אחד מאתנו נתקל לפעמים במציאות, שהשאיפה למצוינות או להצלחה והישגים גבוהים זוכה לפעמים לגיחוך אצל אחרים. לעתים זה מלווה באמירות קשות – "את מי הוא חושב לעצמו? מה הוא איינשטיין? הרב הראשי? מילא שהוא מנסה למכור לנו אשליות, אבל למה הוא מוכר את זה גם לעצמו?" ועוד אמירות כאלו ואחרות.
השבת נקרא את ברכתו של הקב"ה לאברהם:
"וַאֲבָֽרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָֽה".
ורש"י מפרש – "יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו – תהא כאברהם. וכן כל 'ונברכו בך' שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מ"ח כ') 'בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה'…".
ונשאלת השאלה על פירוש רש"י, האם הברכה לא נראית קצת מוגזמת? וכי אין להסתפק בכך, שהאב יברך את בנו בברכה שיהיה כמו הרמב"ם, ה'בן איש חי' או הגאון מוילנא? האם זו לא ציפייה גדולה מדי ואשליה מהבן שישאף להיות כמו אברהם, לא פחות?!
ובכן, את התשובה לכך אפשר למצוא ב'תנא דבי אליהו':
"לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה. שנו חכמים במשנה, כל אחד ואחד מישראל חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כ"ג).
לדעת המדרש 'תנא דבי אליהו' [שכל האמור במדרש זה הם דברים שנאמרו על ידי אליהו-הנביא לרב ענן, עיין כתובות ק"ו.], השאיפה צריכה להיות 'בגדול', כמו אבות האומה. המדרש מדגיש, שהיא צריכה להיות שאיפה של כל אחד ואחד.
ההסבר הפשוט לדברי המדרש הוא, שכאשר זו היא השאיפה של האדם, אזי גם אם לא מגיעים עד למעלה, הרי עדיין ישנו סיכוי שהאדם יגיע למשהו גדול, אולם אם מראש ישאף רק ל'מחבת קטנה', אז יקבל באמת דג קטן.
נשים לב, שהמדרש סומך את דבריו בהמשך על דברי המשנה בסנהדרין, שכל אחד מישראל חייב לומר 'בשבילי נברא העולם'. ולכאורה, מה פירוש הביטוי 'חייב לומר'? למי?
אלא, בוודאי כוונת המדרש, שכל אחד צריך לומר לעצמו 'בשבילי נברא העולם' ואם כך הרי זה מחייב אותו למצות את כוחותיו ויכולותיו עד תום.
ידועה האמרה בשם רבי שמחה-בונים מפשיסחא, שאדם צריך לשים בכיס אחד פתק, בו יהיה כתוב 'ואנכי עפר ואפר' ובכיסו השני יהיה כתוב 'בשבילי נברא העולם' (יש הגורסים, שרבי שמחה-בונים אמר, שיש לשים בכיס השני את הפסוק 'בצלם אלוקים עשה את האדם', אך למעשה אין זה משנה, הואיל ושניהם מדברים בעניין אחד של גדולת האדם).
ומה כוונת העניין? – אלא, כאשר אדם פוגע בחברו, משפילו ולועג לו, יוציא המושפל את הפתק 'ואנכי עפר ואפר' ואז לא ירגיש את צער העלבון. ואם חלילה אדם מרגיש עצבות ודכדוך, עד כדי הרגשה של שפלות רוח וחוסר מוטיבציה לעשות ולשאוף, יקרא בפתק השני על גדולת האדם וירגיש, שהאדם הוא נזר הבריאה 'ותחסרהו מעט מאלוקים' וכל אדם נועד לדברים גדולים.
ה'שפת אמת' מביא את דברי רבי שמחה-בונים מפשיסחא, שכידוע היה רבו המובהק של הסבא שלו, בעל חידושי הרי"ם, ששאל על דברי התנא דבי אליהו: "…וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה האבות הקדושים?" ועונה רבי שמחה-בונים, שאכן הכוונה היא, שהאדם יתבטל אל המקור שלו, אבותיו הקדושים, וידע שהוא צריך להיות דבק במעשיהם ולא שבאמת יוכל להשתוות בפועל אליהם, אלא את כוחו ישאב מהם ונראה זאת בלשונו של ה'שפת אמת':
"אך פירוש 'יגיעו', שיהיה למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות…כי בוודאי אין מעשה הדורות שווין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות…ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו וכו' " (שפת אמת פרשת במדבר).
גישה עמוקה בתורת הנפש גילה לנו ר' דב-בער ממזריטש, הידוע בכינויו 'המגיד ממזריטש' [היה תלמידו הגדול של רבי ישראל בעל שם טוב לפני למעלה משלש מאות שנה]. מצאנו את רעיונו בדברים שאספו תלמידיו וכונסו בספר 'תורת המגיד'. למגיד היה קשה מבחינה לשונית על המדרש, מדוע מוזכר בתנא דבי אליהו מתי יגיעו מעשי למעשהאברהם יצחק ויעקב ולא בלשון אחרת? וזה לשונו:
"ולמה לא אמרו, שיבקש האדם ויאמר 'מתי יהיו מידותיי שווים למידות אברהם יצחק ויעקב'? – כי המידות המה עיקרים, וזולתם א"א לעבוד בעבודת ה' יתברך, ולשמור מצוותיו, וללמוד תורתו כידוע, שצריך שיהיו בדחילו ורחימו".
שאלתו של המגיד מתייחסת לשאיפה הכתובה בתנא דבי אליהו, שהמעשים יהיו כמעשי אברהם, והרי אדם צריך לשאוף, שהפנימיות שלו והמידות שלו יהיו כגדולי האומה, שהרי זה הבסיס לעבודת ה' והרי ידוע שאדם יכול לעשות מעשים גדולים אבל בתוך תוכו יכול לשכון אדם לא מוסרי ואפילו מושחת.
עונה המגיד ומחדש יסוד גדול בתורת הנפש, שבכל אדם קיימות התכונות ומידות-הנפש הטובות כבר משחר לידתו ומה שהאדם צריך לפעול הוא לממש את אותן תכונות נפש השוכנות בו באמצעות מעשים טובים ואז המעשים יהיו בדרגה גבוהה, כי הרי הם תוצאה של מידות הנפש הטובות שלו. וזה לשונו:
"כי באמת כל ג' מדות אלו [ביישנים רחמנים וגומלי חסדים] כבר ישנם באדם שהוא עולם הקטן כנזכר, כי זולתם לא היה קיום, רק יחכה ויצפה ויבקש לאמור מתי יגיעו וכו' כלומר שיפעל במידותיו אשר הם בו, יפעל בהם עבודת הבורא. ויעלו מידותיו לקדושה, כמ"ש רז"ל (זח"ב קיד ב) איזה חסיד המתחסד עם קונו, ושתהא יראתו על פניו, ושיתגדל ויתגבר על ידי מעשיו קדושה העליונה וכיוצא בזה, ולא יהיה בו שורש פורה ח"ו איזה מחשבה זרה או פניה בעבודתו, ולכן אמרו (תדב"א כה) לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי כו' כי המידות המה מוכנים כבר".
דברים אלו סותרים לכאורה את הנאמר במסכת אבות (פרק ו'), שם ישנה רשימה של ארבעים ושמונה הקניינים שבהם התורה נקנית וכל הקניינים משדרים מסר של צניעות ושהאדם 'לא יקפוץ גבוה מדי' ובראש הרשימה, מופיע 'המכיר את מקומו', דהיינו, שהאדם לא ישאף למה שאינו מסוגל. ברם, באמת אין כאן סתירה. על האדם לשאוף גבוה, אבל מאידך צריך לדעת את מקומו, שלא יבקש לעצמו גדולה שאיננה מגיעה לו, אבל לרצות ולשאוף להיות גדול בתורה ובחכמה ובמדע זו שאיפה חיובית.
מובא בשם תלמידו של המגיד ממזריטש, רבי מיכל-יחיאל מזלוטשוב, שאמר שכל אדם צריך לחדש משהו בתורה, וכוונת הדברים בתנא דבי אליהו, שכשם שהאבות כל אחד עבד את ה' בדרכו שלו, כך כל אחד צריך להכיר ביכולותיו ליצור לו דרך בעבודת ה' שהיא ייחודית לו, וכמובן שדרך זו צריכה להיות "על פי התורה אשר יורוך".
ועל כן, כשאנו באים לסכם את הדברים ולחשוב באיזו דרך עלינו לנקוט בחינוך הבנים, הרי מצד אחד חשוב לחנך לגדלות ולשאיפות גבוהות, יש להטמיע בילד כבר בקטנות לא להסתפק במועט בכל מה שקשור ללימודים, לשאיפות רוחניות ולתרומה לזולת. ומאידך, צריך להציב לו שאיפות גבוהות המתאימות למצבו ולא לפתח בו אשליות. יש לחנכו, שגם אם לא משיגים את מלוא השאיפות, אין זה כישלון ויש ללמדו ולהרגילו לענווה וצניעות והמסר צריך להיות שכל מה שהשיג בעמל – זה שלו.
התחלנו בסיפור ונסיים בסיפור מתוק על ה'חפץ-חיים', שיום אחד בחודש אלול בא לישיבתו שבראדין, כינס את התלמידים ואמר להם: "אני רוצה לספר לכם מי היה נפוליון ואילו חיילים היו לו". כמובן שהתלמידים הופתעו, וכי ה'חפץ-חיים' נעשה "מבין" במפקדי צבא ובגנרלים? או-אז, סיפר להם: "דעו לכם, שנפוליון עשה פעם מסדר לחיילים שלו ואמר להם – 'מי שלא שואף להיות גנרל בעתיד – לא יכול להיות חייל בצבא שלי'. על זו הדרך, מי שלא רוצה ושואף להיות גדול בתורה – לא יכול להיות תלמיד בישיבה שלי".
כמובן, שדברים אלו של ה'חפץ-חיים' מזכירים לנו את מאמרו של הרב קוק (אורות הקודש א', ס"ה), מילים שהפכו לשיר פופולרי, בו הוא מדרבן את האדם להאמין בכוחותיו, אסור לו להתעלם ולהתכחש למה שטמון בתוכו ואם ישקיע ויתאמץ אז גם ימצא את מה שחבוי בתוכו.
בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה, כִּי כֹּחַ עַז לְךָ, יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים, אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכַחֲשׁוּ לְךָ, דְּרוֹשׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָּד.
שנזכה….
שבת שלום לכל בית הישיבה