גירסא להדפסה

בדרך כלל פרשת מקץ היא אחת משבתות חנוכה ולעיתים היא סמוכה ממש לחנוכה כמו השנה. כמעט כל הדרשנים מחפשים הקשרים בין מה שאירע ליוסף ובין חג החנוכה, וגם אנו נוהגים כך כל השנים. משום מה השנה, כשקראתי את הפרשה, הפסוקים שמתארים כיצד ממליך פרעה מלך מצרים את יוסף ממש גרמו לי להרגיש דווקא את 'מגילת אסתר', ביטויים ומילים ממש דומים לאירועי המגילה.

רק להמחשה, אצלנו בפרשה, כאשר פרעה מעלה לגדולה את יוסף, אומר הכתוב –

"וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ: וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".

פסוקים אלו מזכירים לנו מיד את רגע המהפך, כשאחשוורוש החליט להעלות לגדולה את מרדכי –

"וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י (אסתר ח').

ועוד לפני כן, כאשר המן רצה לבקש גדולה לעצמו, ציווה עליו המלך לעשות כבוד למרדכי שהציל את חייו, ושוב חוזרים אותם הביטויים שנאמרו על יוסף –

"וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽ" (שם ו').

האם הדמיון בביטויים אלה הוא מקרי, או שאכן יש קשר רב בין מה שאירע ליוסף לבין מה שקרה למרדכי ואסתר?

מצאנו במדרש ילקוט שמעוני, שרבי יוחנן מצא את הדמיון הלשוני בין מגילת אסתר לבין פרשת יוסף –

"רבי יוחנן בשם רבי בנימין: בניה של רחל נסן [=ניסיון שלהם] וגדולתן שווה – ניסן שווה, שנאמר 'ויהי כדברה אל יוסף יום יום', 'ויהי כאמרם אליו יום ויום', וגדולתן שווה 'ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו', 'וכאן ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי' וגו' 'וישם רביד הזהב על צוארו', 'ותשם אסתר את מרדכי על בית המן', להלן 'וירכב אותו במרכבת המשנה', וכאן 'והרכיבהו על הסוס' (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד).

רבי יוחנן משווה בין הניסיונות שעמד בהם יוסף, לבין הניסיון של מרדכי. בעוד הניסיון של יוסף היה לעמוד בפני הפיתוי של גילוי עריות עם אשת איש, כשהוא יודע שאם לא ישמע לאשת פוטיפר ישלם מחיר יקר, ואעפ"כ יוסף לא טוען רק שלא רוצה להיכשל בגלל שהוא לא רוצה לבגוד באדונו, אלא מוסיף אומר "וחטאתי לאלוקים" –

"וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:(ט) אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים".

אם נסכם את חייו של יוסף, הרי עד שהגיע להיות המשנה למלך מצרים, יוסף עבר מסלול חיים לא פשוט, בלשון המעטה, של ניסיון אחר ניסיון. הסיפור הידוע  מתחיל בשנאת האחים שנגמרת בהשלכתו לבור ומכירתו כמשרת וכעבד בבית פוטיפר, עד שגם שם הופך למי שכל הבית נתון בידו. ברם, מצב זה אינו נמשך הרבה זמן, עד שהושלך לבור הכלא, בעקבות העלילה שהעלילה עליו אשת פוטיפר כנכתב לעיל. גם בבור, ממצב של 'בור תחתיות' ושפל המדרגה, אט-אט בלי לוותר על עקרונות חייו הפך ל"מלך" הכלא, כששר בית הסוהר ממנה אותו לתפקיד בכיר והאסירים, שהיו אסירי בית המלכות, מכירים בגדולתו ומתייעצים אתו בנושאים שונים. לא חלף זמן רב ופרעה שומע על האיש המיוחד הזה שפותר חלומות מתוך משהו אחר, לא כמו שאר המקורבים אליו, ומחליט להריץ אותו מהבור הישר לבית המלכות ושם הפך ל'מספר שניים', בלי שמוותר על 'שם שמים שגור בפיו', אין הוא מסתיר את זהותו והוא למעשה מציל את חרפת הרעב של מצרים. ולא זו אף זו, אלא כאן מתגשמים חלומותיו ואחיו ואביו נאלצים לבוא למצרים בגלל הרעב והוא כמובן דואג לכל צרכיהם ולביטחונם האישי.

המוטיב העיקרי בסיפור של יוסף הוא לימוד על אישיותו וצדקותו של יוסף ועל  ההשגחה הפרטית שליוותה אותו מבור תחתיות לגדולה בה זכה.

כשמתבוננים ומשווים למה שקרה עם אסתר, גם כאן אנו מוצאים מציאות שבה נלקחת ילדה יהודייה יתומה לבית המלכות בעל כורחה – "ותילקח אסתר". כל זה התרחש בפתע פתאום, לאחר  מותה של המלכה ושתי. לעומת כל הנערות האחרות שעשו הכל כדי להתמנות ולהיות למלכה, אסתר עשתה בדיוק ההפך  ואעפ"כ בהשגחה פרטית נהפכת למלכה, כפי שהגמרא אומרת (מגילה י" ג.) –

"רבי יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה".

רואים כאן דמיון בין דרך ההתמודדות עם מצב מורכב של חיים בסכנה, ועם כל זאת, שמירה ועמידה על העקרונות. חז"ל הגדירו זאת, שרחל לקחה 'פלך של שתיקה' וכך גם נהגו צאצאיה. כך נהג גם בנה של רחל, יוסף, ששמר על עקרונותיו וכך נהגה אסתר בבית המלך אחשוורוש, שהיא כידוע משבט בנימין, בנה השני של רחל, וגם היא שומרת על זכות השתיקה, דבר שלא פשוט כל כך כנתין זר –

"רחל תפסה [פלך] של שתיקה, ועמדו כל בניה בעלי מיסטורין. בנימין אבנו 'ישפה', מהו 'ישפה'? יש פה, יודע במכירתו של יוסף ושותק, שאול ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אסתר, לא הגידה אסתר וגו'…" (מדרש שמואל (בובר) פרשה כח).

אנו מכירים בהיסטוריה, שהיו יהודים שהגיעו למעמד מאוד גבוה ושכחו את אחיהם היהודים וזה מה שחשש לרגע מרדכי שעומד להיות עם אסתר –

"וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים (יד) כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֘ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־ אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת" (אסתר ד').

בוודאי שאסתר לא רק שלא שכחה את אחיה, אלא אף סיכנה את חייה למען העם היהודי, כאשר נכנסה למלך בלי שנקראה.

סיפור יוסף וסיפורם של מרדכי ואסתר, מהווים השראה לאותם גדולי ישראל,  שהגיעו לדרגות מאוד בכירות במדינות בהם חיו ועמדו בכבוד במסורת אבותם ולא שינו לא את שמם ולא את לבושם, ולא זו אף זו, אלא שדאגו לבני עמם תוך סיכון גדול לחייהם.

אחד מהם היה רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל (1437-1508), שבא ממשפחת אצולה עתיקת יומין, שלפי מסורת המשפחה השורשים מגיעים עד דוד המלך. רבי יצחק נודע בעיקר בגלל פירושו המיוחד על התנ"ך, אך יחד עם זאת היה נחשב למדינאי גדול ונבחר על ידי אלפונסו החמישי מלך פורטוגל להיות שר האוצר במדינתו. כפי שקרה לאבותינו, גם אברבנאל שילם מחיר יקר על מעשי הצלה וסיוע למאתיים וחמישים שבויים יהודים שנמצאו בעיר ארזילה במרוקו, עם כיבושה על ידי הפורטוגזים. אברבנאל דאג לכל מחסורם ואסף כספים למענם, עד שנקלטו לאחר שנתיים בספרד. בשנת 1483 העלילו עליו כי בוגד הוא במדינתו פורטוגל, וכל ניסיונותיו להסביר שהוא חף מפשע לא עזרו לו ורכושו הוחרם. וראו איזה פלא – דווקא בשנים הקשות הללו סיים את פירושו על ספרי יהושע, שופטים ושמואל, וכשהחל לפרש את ספר מלכים קראו לו לדגל להיות שר אוצר של ממלכת קסטיליה ואראגון, תפקיד שמילא במשך שמונה שנים. וגם כאן, לא שקט אברבנאל על השמרים והשתדל אצל הזוג המלכותי שתבוטל הגזרה על היהודים שעומדים לגרשם. כפי שכתבנו, היה האברבנאל עסוק בפירושו לספר מלכים, כשנקרא לדגל וניסה בכל אופן לבטל את הגזירה, אך אכזבתו הייתה כה גדולה, וכך כתב בהקדמה –

"בעת היותי שם בחצר בית המלך, יגעתי בקוראי אל המלך פעמים שלש, לאמר הושעיה המלך תעשה כה לעבדיך וכמו פתן חרש יאטם אוזנו לא ישיב מפני כל והמלכה עומדת על ימינו לשטנו…".

אחרי גירוש ספרד גלה אברבנל לאיטליה והתיישב בעיר נאפולי. גם שם גילו את כשרונו ואת אישיותו ומיד מונה לשר האוצר, ברם כמו כל ההיסטוריה היהודית גם משם נאלץ לברוח ולהימלט על נפשו כאשר איבד את כל רכושו. 

וכמו הסיפור על האברבנאל, ישנם סיפורים רבים על גדולי-ישראל נוספים כרמב"ם ועוד, ומהם ניקח מוסר ונלמד, שאף אם עלינו לגדולה בתחומנו, תמיד נזכור לעמוד על העקרונות הרוחניים אותם למדנו וכמובן לא נשכח את אחינו ואחיותינו מסביבנו, שזקוקים לנו, ובכך נגביר את קידוש השם בעולם ונזכה בע"ה לקרב את גאולת עם ישראל, במהרה בימינו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!