לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנים, הוקמה על ידי שר החינוך המנוח זבולון המר ז"ל תכנית סדנאית, שהדריכה זוגות לפני החתונה בשלושה מפגשים ונקראה "לחיות ביחד". את הסדנאות העבירו יחד רב ופסיכולוגית או עובדת סוציאלית שומרת תורה-ומצוות. מטרת הסדנא הייתה להדריך ולתת כלים ליצירת תקשורת הדדית חיובית. במסגרת זו, ריכזתי את הנושא באזור המרכז והדרכתי סדנאות רבות, שהתייחדו בכך שהמקורות והטקסטים היו מתוך היהדות. אחד הקטעים המשמעותיים לנושא תקשורת חיובית היה נאומו של יהודה בתחילת פרשתנו. מה היה בדבריו של יהודה, ששבר את ליבו של יוסף עד כדי כך? "ולא יכול יוסף להתאפק" ומיד דרש "הוציאו כל איש מעלי…ויתן את קולו בבכי". האם התרגשותו של יוסף היתה מתוכננת ומחושבת? התורה מספרת לנו, שיוסף לא יכול היה להתאפק ופורץ בבכי, עד כדי כך שכל מצרים שומעת זאת. מתוך הכתוב משמע, שהיתה זו התפרצות רגשות שיוסף לא תכנן מראש. אם כך, מה היה בדבריו של יהודה לרגש את יוסף עד כדי כך? כבר במבט ראשון, אנו שמים לב, שיהודה מזכיר את אביו פעמים רבות – ארבע עשרה פעמים – 'אבי', 'אבינו' ו'אב'. איזכור האבא חוצב בלבו של יוסף ומייצר לאט לאט התפרצות רגשית וכשיהודה מסיים את נאומו ואומר: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", לב מי לא ימס כאשר האח מתאר מה יקרה לאבא והדאגה הכנה שיצאה מלבו של יהודה. האהבה לאבא הזקן היא שהכריעה את השעה להתגלות לאחים. יש שמעלים את הסיבה להתגלות, לרגע בו יהודה היה מוכן לשבת תחת בנימין והנער יעלה עם אחיו. אותו רגע הוא הרגע המכונן, שבו יוסף הבין, שהאחים למדו לקח ומוכנים לקחת אחריות על אחיהם הקטן ולא להפקירו כפי שעשו לו … אבל עיקר מאמרנו בא להתמקד בנאומו של יהודה בהיבט התקשורתי, איך מצליחים להעביר מסר ולשכנע את האחר, כאשר מולך עומד אדם שמראש לא כל כך אוהד אותך. אם נשים לב לנאומו של יהודה, במשך שבעה-עשר פסוקים תמימים יהודה לא יוצא בהאשמה ולו פעם אחת, איננו מטיח בו במלך המצרי האשמות על ההתעללות בהם, אלא מספר את הסיפור כפי שהם האחים חוו אותו. יהודה מנסה לשקף לזר שעומד מולו את מסכת הקשיים והבעיות שמולם נצבו מאז דרכה רגלם על אדמת מצרים. וכך מתחיל השיקוף, לאחר מילות התנצלות ונימוסים על כך שמרשה לעצמו לדבר לפני אישיות כה בכירה. יהודה מתחיל בספור השתלשלות האירועים ופותח בזה, שכל מה שקרה, התחיל למעשה בשאלה שלך, אדוני – אם יש לנו אב או אח? ואנחנו ענינו לך לשאלתך, שיש לנו אב זקן וילד זקונים קטן והדגשנו לפניך, שמכיוון שהקטן נותר לבדו לאביו ולאמו, האבא אוהב אותו מאוד וקשור אליו. ואז אמרת, שאנו נביא לך אותו ואתה תשים עינך עליו והסברנו לך, שזה לא אפשרי ועלול להביא למיתת האבא, אך אתה נשארת בדעתך ואמרת לנו שאם לא נביא אותו אין לנו לבוא אליך יותר. עם המסר הזה באנו לאבינו וכאן יהודה משקף לו את הצער והמשבר שהיה לאבא בבית ויהודה מסביר לו, שכתוצאה מכך, לקח אחריות להיות ערב ואיך יחזור לאבא בלי האח הקטן. |
נשים לב, שכל הנאום של יהודה מתמקד ב -"אמרת לנו, אמרנו לך, אמרנו לאבא, אבא אמר לנו…" – תיאור עובדתי. העברת מסר בדרך זו היא יעילה הרבה יותר מאשר לתקוף את עושה העוול, כי אם יהודה היה אומר ליוסף 'אתה הבטחת ולא קיימת וכו", יוסף היה מיד משיב לו באותה מטבע. אנו יודעים, שגם בחיי היום-יום שלנו, כאשר אדם מטיח אשמה באחר, תגובתו בדרך-כלל תהיה גם תוקפנית ("אני לא בסדר? אתה לא בסדר!"..). זה יכול להיות בין חברים, בין מורה לתלמיד ובין בעל ואשה. שיח זה אינו מלבן את המחלוקת אלא מלבה את אש המחלוקת. הסגנון בו יהודה משתמש קרוי בשפה המקצועית "מסר אני". הטוען אינו תוקף, אלא מספר על רגשותיו ומה עובר עליו ובכך מאפשר לצד השני להתחבר למצוקה של הטוען ללא תחושות אשם. סגנון זהה אנו מוצאים אצל יעקב, כאשר כועס על לבן ועל מסכת ההתעללויות שעבר בביתו, הכתוב מביא את חרון אפו של יעקב, אולם נשים לב למילים בהן בוחר להשתמש יעקב בדברו אל לבן. יעקב איננו תוקף את לבן, אלא מדבר ב'מסר אני' – "מה פשעי ומה חטאתי". וכן, יעקב מתאר ללבן מה עבר עליו במשך עשרים השנים. וזה לשון הכתוב [בראשית ל"א, ל"ו]: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָֽי…זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָֽלְתִּי , טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻֽבְתִי יוֹם וּגְנֻֽבְתִי לָֽיְלָה הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִי מֵֽעֵינָֽי זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנךָ ותחֲלֵף את־משְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִֽים:" גם כאן יעקב משקף ללבן את העובדות ומה שעבר עליו מבלי שתוקף את לבן חזיתית.אלא מתאר איך נדדה שנתו מעיניו איך דאג לצאנו וכו' שקוף זה של המצב הביא את לבן לשחרר את יעקב ממנו נסיים בדברי חז"ל במדרש תנחומא על הפסוק "מוות וחיים ביד הלשון": "אל תאמר, הואיל וניתנה לי רשות לדבר, הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש. שמא תאמר שאתה מחסר? – אין אתה אלא משתכר ורוח הקודש מצווחת "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". נאמץ לעצמנו את דברי המדרש שלא צריך תמיד לומר עדיף לפעמים לשתוק ואם נאמר משהו נחשוב פעמיים לפני כן . בהצלחה לכולנו!! |