להדפסת דבר התורה לחצו כאן

מסירות נפש ועמידה בנסיונות – לפרשת וישב ולחג החנוכה

נכנסים אנו לשבת חנוכה תשפ"ד, בזמן שחיילי צה"ל נלחמים בחירוף נפש ובאומץ רב כנגד המחבלים הרשעים והארורים, אשר השביתו את שמחת חג תורה במעשי רצח וזוועה ועל כך עכשיו משלמים בכפל כפלים – יימח שמם וזכרם מעל פני האדמה.

אין ספק שמסירות נפש זו של חיילינו מוטבעת בד.נ.א של עמנו מקדמא דנא. בכל פעם כאשר הייתה נדרשת הקרבה ועמידה על עקרונות היהדות, עם-ישראל גילה אומץ רב והיה מוכן להילחם על כך, יהיו המחירים אשר יהיו, וחג החנוכה הוא בוודאי אחד מהם. מסירות הנפש להילחם באלו שרצו לעקור את היהדות מעמנו הביאה בסופו של דבר לניצחון של רבים ביד מעטים, משום שזה היה 'רשעים ביד צדיקים' ובסופו של דבר הטוב והישר מנצח. ניצחון זה לא התרחש ביום אחד, וכידוע מלחמת המכבים נמשכה כמעט עשרים ושמונה שנים, עד שסילקו את היוונים ואת השפעתם על עמנו.

המדרשים מספרים, שבין שאר הגזירות של היוונים, דרשו מהם לכתוב על בריח הבתים שלהם "אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל" וכן לכתוב כן על קרן השור. מטרתם הייתה לעקור את היהדות והיוונים הבינו שהבית שאליו נכנסים ויוצאים כל יום וכן השור שהיה סמל העבודה, אם יהודים ונוער יראו כל הזמן את דברי הכפירה הללו על 'סטיקרים' בפתח הבית ועל קרן השור, זה ייכנס לראשם ו'ישטוף את מוחם'.

ומה עשה עם-ישראל? – עקר את הבריחים ומכר את השוורים! הם לא טענו לעצמם – מה נורא אם ניחשף לכתובות אלו, וכי זה ישפיע עלינו?'…הם הבינו שאכן מראות ואמירות אלו עלולות להשפיע, ועל אף עקירת הבריחים שחשפה את הבית הפרטי לרחוב ומכירת השוורים במחירי הפסד שגרמה להם נזקים כלכליים, פעלו כך מתוך אותה מסירות נפש שעליה חונכו במסורת ישראל.

וזאת צריך להיאמר, שתכונה של עמידה על עקרונות עד כדי מסירות נפש ומוכנות לאבד הכל בשביל זה, חייבת להיות מבוססת על יחידים, וכל יחיד כזה הוא בעצם יוצר את המכלול של מסירות נפש, של עם. מספיק תא בודד אחד חולה בגוף כדי להשפיע על כל הגוף ח"ו.

הרב ישראל מאיר הכהן בעל 'החפץ חיים' מספר בספרו 'נידחי ישראל' [יצא לאור בוורשא בשנת תרנ"ד 1893], מה הייתה הסיבה שרבי מרדכי יפה [1530- 1612] אשר חיבר בין השאר עשרה ספרים קרא להם 'לבושים'.

רבי מרדכי יפה, שהיה גאון בהלכה ובאגדה והיה בקי גם בחכמות חיצוניות, שימש ברבנות בהרבה ערים בפולין וכן מחוץ לפולין. קרה המקרה שרבי מרדכי יפה  הוזמן על ידי דוכסית אחת באמתלה לעשות עסקים, משום שרבי מרדכי יפה התעסק גם במסחר, זאת כדי להימנע כמה שיותר מלהתפרנס על ידי הציבור. רבי מרדכי יפה, כשמו כן הוא, היה איש יפה-תואר ויפה-מראה, ואותה דוכסית תכננה לפתות אותו לדבר עבירה ואחרי מתק שפתים של דיבורים עסקיים נעלה את הבית וניסתה להכריחו לבצע בה דבר עבירה. רבי מרדכי יפה לא ידע כיצד להיחלץ מהניסיון הקשה הזה ולבסוף מצא דרך לצאת מהארמון, תוך שהוא נכנס למערכת הביוב שהיתה מתחת לארמון ומשם יצא החוצה, כולו מלוכלך ומסריח ובגדיו מטונפים.

בעקבות אירוע מכונן זה, בו זכה לעמוד בניסיון במחיר טינוף לבושו, קרא לספריו "לבושים", על שם הניסיון הגדול שהיה לו ושגרם לו צער של לכלוך וביזוי הבגדים  בהם היה לבוש. רבי מרדכי יפה תלה את הצלחתו בחיבור הספרים החשובים בזכות זה שעמד בניסיון והיתה לו סייעתא דשמיא גדולה.

האירוע שקרה לרבי מרדכי יפה מחבר אותנו כמובן לסיפור המופיע בפרשתנו, על הניסיון הגדול של יוסף, שנאלץ לברוח מאשת פוטיפר שרצתה לפתותו לדבר עבירה, ויוסף בבריחתו השאיר את בגדו שם ובזה השתמשה אשת פוטיפר להפלילו עד שהושם בכלא.

כשאנו מנסים להשוות את מה שקרה ליוסף הצדיק לבין מה שקרה אלפי שנים אחר כך לרבי מרדכי יפה, הרי הניסיון של יוסף היה קשה כפל-כפליים, כי זה לא היה ניסיון חד-פעמי, אלא כפי שאומר הכתוב אשת פוטיפר ניסתה יום-יום לפתותו, וזה לשון הכתוב –

"וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ" (פרק ל"ט, פסוק י').

חז"ל במדרש מספרים לנו, שהיא לא רק דיברה אל יוסף מדי יום ביומו, אלא אף נקטה בכל מיני תחבולות ואמירות לשכנע אותו לבצע את זממה. –

"…ויהי כדברה אל יוסף יום יום. כלומר בכל יום ויום: ולא שמע אליה. לשמש עמה, ואפי' לשכב אצלה שכיבה בלא תשמיש, ואפי' להיות ביחוד בלא שכיבה" (שכל טוב, שם).

מצבו של יוסף היה הרבה יותר מסובך, משום שהובא כעבד-עברי אשר יצא מהכלא וזו הייתה האפשרות היחידה שלו לשרוד במצב הזה. יוסף ידע שיאבד את המשרה שבשבילו זו הייתה הצלת חיים ואעפ"כ עמד בניסיון  למרות הפיתויים והאיומים שנקטה כלפיו. ליוסף היה נדרש גם אומץ לב וגם מסירות נפש ממש, שהיה מוכן לוותר על כל עתידו ואף לסכן בכך את חייו. חז"ל רואים ביוסף דמות שתחייב כל אדם לא להשתמש בטענה ש'הפיתוי היה כל כך גדול ושלא הייתה ברירה' – ועל כן יוסף משמש כמודל ודוגמא לכל הדורות הבאים, כפי שחז"ל בגמרא (יומא ל"ה:) מלמדת אותנו, שאחרי מאה ועשרים נשאל כל אחד לפי עניינו –

"רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. – אמר לה: ה' מתיר אסורים – הריני כופפת קומתך – ה' זקף כפופים, – הריני מסמא את עיניך – ה' פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עמה – לעולם הבא. נמצא…יוסף מחייב את הרשעים".

יוסף הטמיע בד.נ.א של עמנו את אותה מסירות נפש לעמוד על העקרונות, גם במחיר קשה מנשוא וגם במחיר סיכון החיים ואיבוד כל מה שיש לו.

באחד המסעות שערכנו בפולין התלווה אלינו איש עדות, ר' יוסף לנדאו, תושב פתח תקוה, שהיה בשנות השמונים לחייו. בהגיענו למחנה אושוויץ 1, הראה לנו ר' יוסף היכן היה באחד המבנים שבו שהה יחד עם האסירים האחרים עד שהועבר יחד עם אחיו היהודים למחנה אושוויץ-בירקנאו, שהיה מיועד אך ורק ליהודים. לפתע הצביע על החלון שבמבנה, וסיפר לנו ששם הדליק נרות חנוכה. הדבר הפתיע את כולנו ואחד התלמידים שאל אותו בתמימות – "איך הדלקת נרות במצב כזה – הרי זה מסוכן מאוד?! הרי הגרמנים יכלו להרוג אותך?!"

ר' יוסף לנדאו הביט בו במבט של נזיפה מחויכת והשיב לו: "אז מה? הגרמנים ימ"ש לקחו ממני את אבא שלי, לקחו לי את אמא שלי, את הסבא והסבתא ורבים מבני המשפחה האחרים. וכי אתה מעלה בדעתך שאת היהדות שלי גם כן יקחו ממני?!"

ואז הוסיף משפט עוצמתי – "בשביל מה אני חי?? האם לא בשביל להיות יהודי?!!!"

כמובן, שהלכתית ודאי שהיה פטור מלהדליק נרות חנוכה, אבל מבחינתו לחיים אין טעם אם לא יקיים את מצות היהדות.

נסיים את מאמרנו בדבריו של האדמו"ר רבי ישראל שפירא מבלוז'וב, שנתן משמעות לברכת 'שהחיינו' בהדלקת נרות ביום הראשון של חנוכה, בהיותו במחנה ברגן בלזן בכ"ה בכסלו תש"ד לפני שמונים שנה.

אחד היהודים שאל אותו: "איך אפשר לברך על הדלקת הנרות את ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'? כיצד ניתן להודות לה' על כך שזכינו להגיע לימים כאלה? כיצד ניתן לברך ברכה כזאת, כאשר מאות ואלפי גוויות של יהודים מתגוללים כאן וכאשר מושמדים מיליונים של יהודים?".

הרבי מבלוז'וב השיב לשואל: "הנך צודק בהחלט! כאשר בירכתי את הברכה השלישית, ברכת 'שהחיינו', אף אני הרהרתי בדבר, ושאלתי את עצמי – מה טעם בברכה זו בשעה זו? יגעתי את מוחי והעמקתי במקורות שונים כדי למצוא הסבר לצורך לומר ברכת 'שהחיינו' בשעה נוראה זו. אולם בשעה שבירכתי, שמתי לבי שמאחורי עמד קהל רב של יהודים אסירים, שחזות פניהם הביעה נכונות להיאבק על יהדותם. על נכונות הקרבה זו ברכתי 'שהחיינו', כאשר יהודים גם בתנאים כאלה, נכונים להקריב חייהם למען יהדותם. על תופעה כזאת בוודאי צריך לברך ברכת 'שהחיינו'!".

ברכת חנוכה שמח לכל עם-ישראל ולכל בית הישיבה.

בשורות טובות, ישועות ונחמות, וכשם שהקב"ה עשה ניסים לאבותינו, כן יעשה לנו ניסים בזמן הזה, אכי"ר!