הפרשה האחרונה בספר בראשית הינה פרשה עצובה מאוד. לאחר רגעי השיא של ההתגלות המרגשת בין יוסף לאחיו ופגישת הבן האובד עם אביו אחרי שנים כה רבות של צער ואי-ודאות, חוזרת משפחת יעקב אבינו לחיות יחד והציפייה היא למעט שלווה ונחת, בה היינו לומדים על החיים בבית משפחת יעקב לאחר האיחוד.

ואמנם, במשך שבע-עשרה שנה חזרה המשפחה לחיות יחד, אך להפתעתנו התורה מתארת את כל התקופה המלבבת הזו בחצי פסוק בלבד! – "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".

היטיב לדייק רבי יעקב בן הרא"ש בפירושו על התורה "בעל הטורים" [נטמן בספרד לפני כ- 700 שנה] במילה "ויחי" –  "לומר, שלא חיה ימים טובים בלא צער, אלא כמניין 'ויחי' – י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר, וי"ז שנה במצרים". במילה אחת – "ויחי" –  מספרת לנו התורה הקדושה, שחייו של יעקב למעשה היו רק שלושים וארבע שנים, כמניין "ויחי". 'בעל הטורים' מביא פירוש נוסף, שהתורה רוצה ללמדנו, שכל חייו היו למעשה רק בשבע-עשרה השנים בהם חי במצרים כשהמשפחה התאחדה –  "…ד"א, 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', שהראשונים לא היו חיים, שהרי אמר 'כי ארד אל בני אבל שאולה'…" – וזו מידה כנגד מידה  –"…שבע עשרה שנה, כנגד י"ז שנים שגידל הוא ליוסף – כלכלו יוסף י"ז שנה (מדרש הגדול)".

נמצינו למדים, וכפי שהזוהר מדגיש זאת מספר פעמים, שהתורה אינה רק אוסף של סיפורים, אלא שכל 'סיפור' הינו הלבוש לתוכן העיקרי והפנימי לרכישת מוסר ומידות טובות. על כן, התורה 'מקצרת' בפירוט סיפור שנותיו האחרונות של יעקב ועוברת מיד לעיקר הפרשה – דברי הפרידה של יעקב מבניו – שם אנו למדים המון על הדרך הנכונה כפרטים וכאומה.

מעיון בדברי הפרידה והברכות של יעקב לבניו אנו מוצאים, שיעקב מברך כל שבט בפני עצמו, אולם אין מדובר בברכה רגילה ואחידה לכל הבנים, אלא כל אחד מהבנים מתברך בהתאם לכישוריו וליכולותיו ואף יש כאן דברי מוסר משמעותיים לגבי עתיד כל אחד מהם לחוד וכולם יחד.

במאמרנו זה נתעכב על דברי הכתוב בסיום הברכה שנתן יעקב  לכל השבטים. וכה דברי הכתוב – "כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי  יִשְׂרָאֵל  שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָֽם" [בראשית פרק מ"ט].

פסוק זה קשה מבחינה לשונית, שהרי הכתוב אומר, שיעקב בירך כל אחד כברכתו, ואם-כן היה צריך להיות כתוב 'איש כברכתו בירך אותו' – ולא 'איש כברכתו בירך אותם'?

שאלה זו שואל מדרש 'תנחומא' ורש"י מביא אותו על-אתר – "…בירך 'אותו' אין כתיב כאן, אלא ברך 'אותם'. למה?"ועונה המדרש – "לפי שנתן ליהודה גבורתו של ארי וליוסף גבורתו של שור ולנפתלי קלות איל ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, הרי כללן כולם באחרונה 'איש אשר כברכתו ברך אותם', לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים ולבנימין ארץ שהיא עושה חיטים, אעפ"כ כללן אלו באלו, שיהו אוכלין אלו משל אלו".

מדרש זה מלמדנו כאן ענין חשוב, שיש בו הוראה חינוכית לדורות. לכל אחד מהאחים היה כוח אחר, כישרון מגוון ותפקיד שונה והמדרש מגלה לנו, שכל אחד מהם ימלא את חסרונו של האחר וכל אחד יתרום לאחיו כדי להשלימו, ממש כפי שלכל כלי נגינה יש 'ניגון מיוחד משלו' ותפקיד ייחודי בהרכב התזמורתי ואין כלי חשוב מזולתו. ומוסיף מדרש 'שכל טוב' –  "…כולן שווין ואף על פי שהעמיד אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אינם אלא י"ב שבטים, כדרך שהיו חקוקין על אבני האפוד ועל אבני השהם". יעקב רצה להדגיש, שלמרות שאפרים ומנשה נוספו למשפחה, מנין י"ב השבטים נשאר כשהיה וכפי שהיה כתוב על אבני החושן.

זו השלמות הנשמתית האמיתית של עם ישראל ויחד הם מהווים את אבני הבניין של האומה הישראלית, כלשונו של רש"ר הירש "…שנים עשר עמודים שהקב"ה תקע בחיק העתים, ועליהם יקום בנין האומה" וכפי שפירש בעל אור החיים הקדוש – "פי' הראוי לו, כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת, כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות".