להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

השנה, ה'תשפ"ג, נבחרה סיסמת חודש ושבת  הארגון של בני עקיבא – 'נפש יהודי הומיה' – שלקוחה כידוע מתוך המנון המדינה –

"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה".

מדוע נבחרו מילים אלו מתוך ההמנון הלאומי ומה רוצים בתנועת בני עקיבא להנחיל לחניכים באמצעות מילים אלו?

בחוברת ההדרכה, שנשלחה למדריכים לקראת 'שבת הארגון', נכתב –

“נפש יהודי הומיה” – מהי אותה המיה? מה מייחד את פעולת ההמיה, בשונה מחלימת חלום? בפעולה זו נלמד עם החניכים שמלבד הכיסופים והחזון ייחודה של ההמיה הוא היותה כוח מניע לעשייה וחיבורה לשורש עמוק יותר, לכלל ישראל ותורת ישראל. נפש הומה יש בה תזוזה פנימית שדוחפת לפעולה והגשמה, אך היא גם מחוברת עמוק למקור שלה".

לחלום חלומות הוא דבר נפלא! ולהגשים את החלומות במציאות הוא דבר נפלא ביותר!

רבי שלמה קרליבך סיפר בלשונו הזהב על הנצי"ב מוולאז'ין –

"תנו לי לספר לכם סיפור על ר' נפתלי צבי הרץ ברלין. אתם בוודאי יודעים, הוא היה ראש ישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות'. בעולם התורה של ה – 150 שנים האחרונות הוא היה קצת כמו הרבי של כל הרביים...והוא כתב הרבה ספרים, גדולים ועמוקים: פירוש על השאילתות, פירוש על ה'ספרי', הרבה תשובות.

אבל הספר שהיה הכי יקר בעיניו היה פירושו על החומש: 'העמק דבר'. וביום שהספר יצא, הוא עשה סעודה גדולה ובסעודה הוא סיפר סיפור געוואלד: כשהוא היה קטן, אביו היה חייט, עני ואביון. ומשום שהוא היה כל כך דחוק, הוא דאג כל הזמן על הפרנסה של הילדים שלו. והוא רצה שבנו יהיה ממש חייט טוב. הנצי"ב סיפר שכשהיה בן 12-11, אביו התחיל כבר ללמד אותו את המלאכה. אבל הוא לא רצה להיות חייט. יום אחד, הוא יצא והלך לישיבה ללמוד…והוא אמר שאחד הדברים שדחפו אותו לקום וללכת לישיבה היה חלום שחלם. בחלומו הוא ראה את עצמו חייט, כפי שרצה אביו. והוא היה חייט טוב. ואז הוא ראה שכשמלאו לו שנותיו הוא עלה לשמיים. ומאחר שהוא היה חייט טוב, שלחו אותו לגן עדן. אבל לפני שלקחו אותו לגן עדן, אמרו לו: 'אנחנו רוצים להראות לך משהו…' והנה מלאכים באים ומראים לו גיליונות על גבי גיליונות. והם אומרים לו: 'אלו הספרים שיכולת לכתוב אילו הלכת ללמוד תורה. ראה מה הפסדת…'.

ואמר הנצי"ב שהוא זוכר כמו היום כמה היה הכאב חזק, בחלום. אוי! מה יכולתי להיות! יכולתי להיות אור לישראל לכל הדורות, ונהייתי חייט חמוד…וכשהוא התעורר, בכאב גדול, הוא החליט שאם הקב"ה יזכה אותו ללמוד תורה ולא להיות חייט, אז שכשיזכה לכתוב ספר, הוא יעשה סעודה גדולה."

אף הרב קוק זצ"ל מלמדנו, שהחלומות הגדולים הם יסודו של עולם – וגם אם יש זמנים ותקופות שהצד החומרי והגס של החיים מחשיך קצת את אור החלום אבל למעשה החלום יחזור ויתגשם כי הדבר האמתי .

"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון.
הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום רקה המכאובים הם יסודי אהבה הם ימרקו את העולם יבררו לו כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה  בעת אשר רק החלום החופשי המורד במציאות וגבולות הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות ואז שב חזון החלום החופשי והיה למחזה ברור …"

 (אורות הקודש א', עמוד רכ"ו )

מצאנו בפרשתנו, פרשת ויצא, את אותו מוטיב שרוצים להנחיל לחניכים – לחלום חלומות גדולים, אך במקביל להפעיל כוח מניע לעשייה. במוטיב זה יש גם תזוזה פנימית שדוחפת לפעולה והגשמה וכל זה מתפתח משורשים נפלאים של כיסופים לחלומות גדולים ולחזון של שילוב תורה ואמונה בארץ ישראל. כמה נפלא למצוא את הרעיון הנפלא של בני עקיבא אצל יעקב אבינו שעל שמו ישראל אנו קרואים.

בתחילת הפרשה, כשיעקב נאלץ לעזוב את ארץ ישראל במצוות הוריו [מה שיקרה לעם ישראל בעתיד כשייצא לגלות ארוכה], מופיע חלום יעקב, החלום הנבואי שבו ישנה הבטחה אלוקית לא רק ליעקב אבינו האיש, אלא ליעקב=ישראל, אבי האומה. ההבטחה לכל הדורות הבאים היא, שהגלות תסתיים ועם ישראל יחזור לארץ ישראל ושם יעלה ויצמח ויפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה –

"וְהִנֵּ֨ה יְקֹוָ֜ק נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ:וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־ דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ" (כ"ח, י"ג–ט"ו).

מה עושה יעקב עם ההבטחה האלוקית? האם הסתפק בהבטחה שקיבל ויצא לדרך בשלוה יחסית?

אנו מוצאים שיעקב אבינו דבר ראשון מיד מגשים את 'נפש הומיה' – המושג עליו אנו מדברים, לוקח את האבן אשר שם מראשותיו ושימשה לו כהגנה מהקור ומבעלי חיים, ועליה הניח את ראשו ומייחד אותה כמצבה, תוך שהוא יוצק שמן על ראשה. יעקב אבינו לא משאיר את ההבטחה בלב, אלא נותן לה ביטוי מעשי של תודה והכרת הטוב.

בין המסרים החשובים שקיבלו שליחי התנועה לקראת שבת הארגון, הוא להדגיש ולהפנים את ערך 'הכרת הטוב' על כל מה שזכינו לו בשנים האחרונות, מה שלא זכו דורות רבים לפנינו לחיות כעם חופשי בארצם, וכן להדגיש שאסור לנו לתת להרגל לשבש את הערך החשוב הזה. את זאת למדנו כאן מיעקב אבינו, שכבר בשלב ההבטחה מודה לקב"ה ולא ממתין עד אשר תתגשם ההבטחה. אנחנו שזכינו לראות בשוב ה' שיבת ציון, בוודאי עלינו להודות ולהלל, לשבח ולפאר על הנס הגדול לו זכינו, לראות בעינינו את אתחלתא דגאולה.

דבר שני – יעקב אבינו מחליף את שם המקום וקורא לו 'בית אל' – ויש לדעת, שלא מדובר רק במשהו סמלי וטכני בלבד. נחשפנו לחשיבות של נתינת שם למקום, כפי שלמדנו על יצחק שנתן שמות לבארות המים כשמות שנתן להם אביו. מעבר לכך שיש במעשה זה קיום מצוות כבוד הורים, הרי יש בזה גם אמירה של המשכיות ושל מסורת. יעקב אבינו מבין, שבמקום שהיה לו גילוי שכינה, אי אפשר לו להישאר באותה מדרגה שבה היה קודם, ולא יעלה על הדעת שהדבר יישאר רק בינו לבין הקב"ה, אלא מכאן מתחילה מסורת של התגלות אלוקית והבטחה אלוקית על ירושת הארץ. מלבד קריאת שם המקום בית אל במקום השם 'לוז', יעקב הופך את המקום לבית אלוקים.

דבר שלישי – יעקב אבינו מבצע בבחינת 'נפש יהודי הומיה' בצורה הראויה והמרגשת ביותר, כשמקבל על עצמו בעקבות הנדר של ה'שפע האלוקי' – בגד ללבוש ולחם לאכול – ומה יעקב עושה עם זה? מתחייב לתת משלו למי שאין לו ולהיטיב עם הבריות ולעשות טוב בעולם, ולכן מקבל על עצמו – "וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ".

יעקב עבר הרבה מאז שיצא מבית הוריו. בין השאר זכה יעקב בהקמת הבית עם רחל ולאה, ומצד שני חווה יחסים עכורים ומורכבים עם חמיו עד הרגע שנראה כחוסר יכולת יותר לגור בבית חמיו עקב ההתנכלות והחשדות של בניו של לבן כלפי יעקב. ואז, בדיוק בשלב זה מגיע שלב 'מימוש ההבטחה האלוקית' ליעקב לשוב לארצו ולמולדתו –

"וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ" (ל"א, א'–ג').

אמנם מתוך הפסוקים נראה, שרק בגלל שחמיו לא מסביר לו פנים, אומר לו הקב"ה ליעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה. ברם, אליבא דאמת, חכמינו במדרשים ירדו לשורש הציווי לחזור, והעיתוי נקבע עכשיו אחרי שחמיו החמיץ לו פנים, כי גם במצב הזה לדעת חז"ל יעקב חשב להישאר, ורק כאשר קיבל את הציווי האלוקי למימוש ההבטחות האלוקיות, יעקב ביצע את ההוראה האלוקית.

וכן מסבירים חז"ל בצורה מפורשת, שברגע שהגיע הזמן שיעקב צריך היה לחזור, כלתה ההשגחה המיוחדת על יעקב ולכן התנהג לבן כפי שהתנהג –

"ויאמר ה' אל יעקב. הודיעו שזה בעבור שבא העת שיצא מבית לבן וישוב, אם בעבור שהוא ארצו הקדושה, אם בעבור שהוא מולדתו ושם בית אביו, ושם יהיה ה' עמו, ולכן כלתה השגחת ה' עליו פה וכולם מתנגדים לו".

גם המדרש פסיקתא קובע, שאמנם העיתוי היה בגלל יחסו של לבן, כפי שאמרנו, אך הסיבה האמתית היא ההבטחה האלוקית שהיתה בחלום יעקב –

"… שוב אל ארץ אבותיך כמו שהבטחתיך בלוז, שנאמר והשבותיך אל האדמה הזאת".

רבי מנחם בן שלמה, שנולד ברומא לפני כתשע-מאות שנה, לוקח אותנו בלקט המדרשים שחיבר בשם 'מדרש שכל טוב' להבטחה אלוקית אחרת – ברגע שיוקם בית ישראל על ידי רחל, אין ליעקב מה לחפש יותר בגלות ועליו לחזור למקום ששם יכול וחייב לממש את הקמת בית ישראל, וזה לשון המדרש –

"ורבותינו דרשו ויזכור אלהים את רחל. זש"ה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג), מהו לבית ישראל ישראל סבא שרחל היתה עיקר ביתו שבכל השבטים כתיב, בני לאה בכור יעקב ובני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, ובה כתיב ובני רחל אשת יעקב".

הסבר שלישי נזקף גם הוא לרצון האלוקי של הקב"ה להשרות נבואה על יעקב, וזה אפשרי רק בארץ ישראל, וכן מביא רש"י –

"שוב אל ארץ אבותיך – ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך".

על טעם זה שואל הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל בספרו 'איילת השחר', הרי הקב"ה כן דיבר עם יעקב בהיותו אצל לבן? ומשיב –

"…הכונה דא"א להשרות שכינתי עליך בקביעות, אבל באקראי הוא דיבר עמו, שהרי גם דיבור זה הוא דיבר עמו בהיותו אצל לבן".

ועוד שואל הרב שטיינמן –

"…וצריך בירור במה יעקב נחשב מחובר לטמא הרי לא למד ממעשיו ולא הי' לו שייכות עמו בהנהגות חייו? וצ"ל, שגם מה שהתעסק עמו בענייני הצאן וכו' הפריע שלא תשרה עליו שכינה קבועה".

עצם השיח התמידי שהיה לו עם לבן הרשע, כשהתעסק עם צאנו, גרם להפרעת השראת השכינה, למרות שגם כאשר הגיע לארץ התעסק עם הצאן, אך שם לא היה עם איש אחד בקרבה כזו אלא עם אנשים רבים.

נאחל לתנועת 'בני עקיבא' שבת ארגון מועילה ומוצלחת, ובע"ה הערך של 'נפש יהודי הומיה' יחלחל בעשייה בלימוד תורתנו הקדושה והגשמה של חסד וישוב ארץ ישראל, ולהודות ולהלל לקב"ה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות בארץ החיים.

שבת שלום לכל בית הישיבה ובוגריה!