להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

כאשר התברר ליצחק, שאכן יעקב הוא אשר קיבל את ברכותיו, לא יכול להתעלם מהבכי של בנו עשיו ושאלתו – "הברכה אחת לך אבי?" .

יצחק נענה לעשיו וברכו ברכה מיוחדת לו, אך כשאנו מתבוננים בברכה שבירך את עשיו, אנו משתוממים האם מה שאמר יצחק לעשיו ברכה תיקרא?? האם לחיות על חרב זו ברכה? –

"וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ" (פרק כ"ז, פסוק מ').

ואכן, על פניו נראית ברכת יצחק לבנו עשיו לא כברכה אלא קללה. הרד"ק מפרש שזו הייתה אמנם ברכה ועצה מיוחדת לעשיו, שהיות ופרנסתו בציד והוא נמצא במקומות מסוכנים, אז יש יתרון שיש לו כלי הגנה שזו חרב, כפי שכותב הרד"ק בפירושו לתורה –

"וייראוך [=יפחדו ממך] בעבור חרבך שתהיה בעל מלחמה".

המדרש 'שכל טוב' מסביר, שכוונת יצחק הייתה לברך אותו שימצא את פרנסתו ממה שיש לו ניסיון וזה ציד על ידי כלי מלחמה והגנה –

"ועל חרבך תחיה. לא בזכות תורה ומצות אתה מתפרנס, אלא בליסטיות".

וכדברי הרשב"ם, שזו תהיה האומנות שלו – "אומנותך שהייתה צד חיות בכלי זיינך" – ועל ידי החרב היה אפשר לו לעשיו להגיע לכל מקום ללא מורא אנשים שחששו ממנו.

בהמשך הברכה אומר לו יצחק – "ואת אחיך תעבוד" – ולכאורה מה ברכה יש בכך?

אלא אומר ה'אבן עזרא' –

"…וגם בזה ברכה, כי טוב לו שיעבוד אחיו משיעבוד את אחרים".

רבי אברהם בן הרמב"ם טוען, שאמנם הוא יצליח בעזרת חרבו לנצח – אך לא את יעקב, וזה  לשונו –

"...אף על פי שתכבוש זולתך בחרבך לא תכבוש את אחיך אלא תעבוד לו והוא ימשול בך כמו שנאמר בנבואה לרבקה ורב יעבד צעיר".

הרמב"ן חולק על הפרשנים שטוענים שהברכה 'על חרבך תחיה' מבטיחה לו פרנסה בעזרת החרב משום שזה אומנותו, ומבאר שפרנסתו לא תהיה משלל של האויבים, וזה לשונו –

"…אין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב".

ואעפ"כ הוזהרו ישראל שלא להתגרות בעשיו וצאצאיו, וכך מפרש את המשך הברכה –

"וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ – ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי לעשות עמם רעה. והוא מה שצוה הכתוב (דברים ב ד – ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו'…".

המדרש (דברים רבה פרשה א סימן יט) מביא את עצתו של רבי חייא, שלא רק שלא להתגרות בו, אלא אם הוא 'מתחיל' ומתגרה בעם ישראל, אז להתרחק ממנו ואף להתחבא ולא להתעמת איתו 'ראש בראש'. וזה לשון המדרש –

"א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו".

עצה זו אינה עוברת בשקט והנחייה זו של הקב"ה להסתתר מפניו גורמת התמרמרות בעם ישראל – מדוע בכלל הקב"ה אישר ליצחק לברך אותו בברכה זו?!

את הטענה הזו מבטא רבי יהודה בר שלום במדרש (שם) –

"אמרו לו ישראל: רבש"ע! אביו מברכו על חרבך תחיה ואתה מסכים עמו? ואומר לנו הצפינו עצמכם מפניו ולהיכן נברח? אמר להן: אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה …".

הרעיון שמביע המדרש הוא, שהכוח הרוחני גובר בסופו של דבר על הכוח הגשמי, ואצל עם ישראל ההיצמדות לתורה היא המגן והעוצמה האמתית שלנו, ואין זו נחשבת 'בריחה' מתוך ייאוש וחולשה, אלא 'בריחה' אל המקום האמיתי של עם ישראל, התורה.

על שאלת המדרש, כיצד הקב"ה איפשר לעשיו לחיות על החרב, אפשר אולי למצוא הסבר בדברי רבי יחזקאל בר מנוח בספרו 'חזקוני', שהקב"ה משלם שכר לכל מעשה טוב שאדם עושה. עשיו מסר את נפשו לקיים מצוות 'כיבוד אב' וזה היה שכרו, וזה לשונו –

"ועל חרבך תחיה בשכר שלקחת תליך וקשתך במצותי..".

בברכה של יצחק ישנה גם הבטחה לחשש של עשיו, שיצטרך לעבוד את אחיו ועל כך אומר המדרש –

"…אמר עשיו: מאחר ששמתו גביר לי הוא ינהוג בי מנהג בזיון. אמר אביו: ועל חרבך תחיה, תשמישך יהיה בחרב ואין זה מנהג בזיון. אמר עשיו: אעפ"כ בתשמיש חרב יטריחני יותר מדאי. א"ל: ואת אחיך תעבד, בתשמיש זה וירחם עליך".

אך עדיין קשה, כיצד יצחק מברכו 'על חרבך תחיה' וסולל לו את הדרך וה'הכשר' להיות רוצח? וזה לשון בעלי התוס' בספר 'מושב זקנים' על פרשתנו –

"תימה, וכי אמר לו להיות רוצח?"

עונים בעל התוס' תשובה מקורית, שלא רק שלא יזיק את ישראל בחרבו, אלא על ידי החרב יהיה שומר לעיירות ישראל, וזה לשונו –

"…אלא הכי פירושו, תשמור אותו ועיירותיו בחרבך...".

ישנו רק מצב אחד שבו עשיו יכול להשתמש בחרב נגד ישראל ולהטיל את מרותו על עם יעקב, כאשר עם ישראל מוריד מעצמו את המחויבות לתורה. וזה לשונם של בעלי התוס' בהמשך –

"…אמר לו יצחק לעשיו: אם ראית יעקב פורק ממנו עול תורה, אתה יכול להטיל עליו עולך, ולכן תנא כל הפורק עול שמים מעליו, מכבידים עליו עול מלכות…".

וכן הדגיש הריב"א מבעלי התוס', שבברכתו של יצחק ישנה הבטחה, שאמנם תהיה לו יכולת להילחם בחרב, אבל לא נגד עם ישראל –

"ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד. תימ' למה הזכיר בברכו עשו הקללה שקללו בעבדות. וי"ל דה"ק על חרבך תחיה שתהיה נוצח במלחמה. וא"ת הואיל וכך הוא אהרוג אחי בחרבי לכך נאמר ואת אחיך תעבוד לומ' אין לך תקנה נגדו".

היחסים שבין ישראל לאומות העסיקו ומעסיקים אותנו מימי ישמעאל ועשיו ועד ימינו והמתח השורר בין עם ישראל לגויים מעלה תדיר את הוויכוח כיצד לפעול ולהתנהל מולם, האם מותר להכליל את כל הערבים ולומר "מוות לערבים"  אחרי פיגוע מצער וכואב. או רק "מוות למחבלים", לאלה שעשו את הפיגוע בלבד משום שרק מחבלים אשמים ולא כלל האוכלוסייה הערבית .  האם צריכה להיות הרתעה  שהיא רק מבוססת על כוח, ואולי אם נתייחס 'יפה' לאומות העולם, הם יחזירו לנו יחס הוגן.

בין שלל הסיפורים החסידיים בולט סיפור מעניין על רבי משה-לייב מסאסוב, שבערב שבת אחד לאחר שנאספו כבר מרבית האנשים בבית הכנסת של רבי משה-לייב, פתאום נעלם ר' משה-לייב ואיש לא ידע לאן. המתינו לו לתפילת ערבית של שבת.

ומדוע נעלם ר' משה לייב? יהודי אחד היה חייב כסף לאדונו הגוי ולא יכול היה לשלם. לקח האדון את היהודי עם אשתו וילדיו וקשר אותם בחבלים למרכבתו שייגררו אחריו ויישברו עצמותיהם. וכך, עם משפחה יהודית קשורה למרכבתו, נסע מחוץ לעיר. הרגיש בכך ר' משה לייב ורץ אליהם אל מחוץ לעיר. ראו האדון והאדונית את הרבי, שהיה אדם יפה תואר, ועצרו את המרכבה. נטל הרבי את בנם הקטן שנסע אתם, חיבקו ונישקו, הפליג בשבחו ואמר: "כמה יפה בנכם, כמה חמוד." ביקשו האדונים מהרבי שיברך אותם משום שגם נוכרים הכירו בגדולתו, והוא עשה זאת. תוך כדי השיחה שאל אותם, מיהם האנשים הנגררים אחרי מרכבתם, והם סיפרו לו את עניין החוב.

אז אמר להם הרבי: "אנשים מכובדים כמוכם לא צריכים להפחית מכבודם עם האנשים הפחותים האלה, הצעקות והבכיות שלהם עוד יזיקו לילד החמוד והיפה שלכם," אמר הרבי בעודו ממשיך לחבק את הילד, עד שהאדונים התירו את החבלים ושחררו את משפחת היהודים. זו הייתה פעולתו של הרבי בליל שבת.

עד כאן הסברנו את החלק הראשון של הברכה 'על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד', אך עלינו להתייחס לסוף הפסוק והקשר שלו לתחילת הברכה –

"…וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ".

המילה 'תריד' לפי רש"י הוא "לשון צער", וזה למד ממה שכתוב בתהילים (נ"ה, ג') – "הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה" – ושם הכוונה היא: אביע את צערי בשיחי, ומשמעות הברכה שקיבל עשיו, שכאשר עם ישראל יעברו על התורה יוכל עשיו להתגבר בכוחו על יעקב, וזה לשון רש"י –

"והיה כאשר תריד – לשון צער, כמו (תהלים נה ג) אריד בשיחי, כלומר כשיעברו ישראל את התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו'…".

ובהסברו של פרשן רש"י, מוסיף הרא"ם רבי אליהו מזרחי –

"והיה כאשר תריד ויהיה לך פתחון פה להצטער. אבל כל זמן שישראל מקיימין התורה לא יהיה לך פתחון פה להצטער, מפני שאין האדם מצטער מהצלחת חבירו ומברכותיו, אלא כשהוא רשע, כמו (ירמיהו יב, א) "מדוע דרך רשעים צלחה". ואין הפרש בין אמרוֹ "והיה כאשר תריד" שפירושו כאשר תצטער על הברכות שנטל, ובין אמרו: והיה כאשר ירשיע אחיך, מאחר שהאחד מתחייב מהאחר, ולכן תפש זה במקום זה".

רבי אפרים מלונציץ בספרו 'כלי יקר' חולק על פירוש רש"י במילת 'תריד' וטוען, שגם אם עם ישראל לא יזכה וירד ממעמדו, הרי עשיו לא יוכל לרדות בו, וזה לשונו –

"…תריד מלה זרה במקרא ואינה מתיישבת לפירוש רש"י, כי לא פורש במקרא מהו הצער…ואומר אני שכך פירושו, כי ידע יצחק ברוח הקודש שבו שברכת ורב יעבוד צעיר לא תהיה כי אם בזמן שישראל זוכין, ….והיה כאשר תריד רצה לומר כי יהיה הזמן שאתה [=עשו]תהיה רודה ומושל בכל העולם, וזהו בזמן שאין ישראל זוכין כי כשזה נופל זה קם, אז די לך שתפרוק עולו מעל צוארך, אבל מכל מקום גם אתה לא תוכל לרדות בו, לכך נאמר בעובדיה (א י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. וכתיב (שם פסוק כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. מכל זה משמע שעשו עתיד ליתן את הדין על מה שהיה רודה בישראל כי לא ניתן לו רשות לרדות בו כי אם לפרוק עולו מעל צוארו".

מעין הדברים הללו כתב המלבי"ם והדגיש, שעבודתו של עשיו את יעקב תגרום לו לאושר ושמחת הנפש, אך מותנה בכך שיעקב יעסוק בתורה ויעבוד את ה', אבל הכל יתהפך אם יעקב לא ינהג כן –

"…בזמן שירפו ידיו מעבודת ה' אז תהיה אתה המקל והרצועה לרדות וליסר אתו, וז"ש והיה כאשר תריד, עת שאתה תרדה בו ע"י שלא יעבוד את ה', אז ופרקת עלו, כמ"ש בזמן שאין הקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, וכן היה באמת שכ"ז שעבדו ישראל את ה' היה אדום למס עובד כמו שהיה בימי דוד ושלמה ומלכי ישראל הצדיקים, ועת חטאו ישראל כתיב בימיו פשע אדום וגו' וימליכו עליהם מלך (מ"ב ח)".

רעיון מקורי על דרך הרמז כתב הרב שמעון סופר, נכדו של החת"ם סופר, אשר נספה בשואה בגיל 94, בספרו על התורה 'שיר מעון', שהמילה תרי"ד היא במספר אחד יותר מאשר תרי"ג וכפי שאסור לגרוע ממצוות התורה, כך אסור להוסיף, ולכן הכתוב אומר – אם עם ישראל מוסיף ולו מצווה אחת, אזי נענש על כך! וזה לשונו –

"והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. עיין רש"י. וי"ל בדרך הרמז כי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, וכשם שאסור לגרוע מצוה אחת והאומר שיקיים כל התורה כולה חוץ ממצווה אחת, הרי זה מומר כמבואר בגמרא הוריות, כך אסור להוסיף אפילו דבר אחד…וכל המוסיף על התורה גורע ממנה שעל ידי הוספה יבוא להתבטל בע"כ מעיקר התורה, והוספה גופא הוא ביטול התורה שעובר על מצות לא תוסיף בהוספה, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז' ט"ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה, וזה והי' כאשר תריד בגימטריא תרי"ד שאם תראה מיעקב שהוסיף מצוה אחת על המצוות וממילא מבטל מצות התורה אז ופרקת עולו, וכפירש"י והיה כאשר תריד אם לא יקיים התורה וק"ל".

ברכת חודש טוב לכל בית הישיבה ונתפלל בימים אלו הבאים עלינו לטובה, שיראנו הקב"ה ניסים כפי שהיה בימים ההם.

שבת שלום!