גירסא להדפסה

מסופר על יהודי שריד-שואה בשנות השמונים לחייו, שקיבל יום אחד בהפתעה גמורה הודעה מהשגרירות האמריקאית בתל אביב לבוא למשרדי השגרירות ונאמר לו שיש להם הודעה חשובה מאוד, שאינם יכולים למסור לו בטלפון. היהודי חי עם רעייתו בתל אביב, מאז שעלה ארצה לאחר שניצל ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שניהם היו גלמודים ללא ילדים, כאשר את הילד שהיה להם לפני השואה לקחו מהם הגרמנים ימ"ש בהיותו בגיל 12 באקציה שהייתה בגטו בקראקוב ומאז נעלמו עקבותיו. כל השנים ניסו לברר מה עלה בגורלו ולא הצליחו ואחרי חמישים שנה השלימו עם הגורל שכנראה נרצח בזמן כלשהו. עם הגיעם לשגרירות, קרא להם השגריר האמריקאי בתל אביב לחדרו ואמר להם: "הגיעה אלינו בקשה מיהודי שחי בניו יורק, המחפש את הוריו שאיבד בשואה וכל השנים היה בטוח שהם ניספו באושוויץ, לשם נלקחו. לאחרונה הוא שמע שהם חיים בתל אביב וביקש מאתנו לברר האם נכון הדבר". לאחר בירור קצר התברר שזה אכן בנם, שהגיע לדרגה בכירה בממשל האמריקאי.

השגריר התקשר לבן ואכן מעבר השני של הקו נשמע הבן, בעצמו בן 62 ומיד סיפר הבן להוריו שהוא בעל תפקיד בכיר בממשל האמריקאי, זוכה להערכה רבה והוא חי ברווחה בניויורק ובגדול  חי חיים נהדרים וטובים. האב והאם בקושי הצליחו להוציא הגה מפיהם וצעקו לתוך שפורפרת הטלפון – "יענקל'ה אתה חי?! אנחנו לא מאמינים! האם זה חלום? העיקר שאתה חי!!". והבן – הוא ממשיך לספר להם על תפקידיו בממשל האמריקאי. אך ההורים ממשיכים לצעוק בטלפון בהתרגשות – "מה המקצוע שלך לא מעניין אותנו!! העיקר שאתה חי!! אנו רוצים לראות אותך! מהר תבוא לארץ לפני שאולי אנו לא נזכה לראותך!".

ויענקל'ה – הוא הבטיח שאכן יבוא, אבל ממשיך לספר להם לאיזה מעמד הוא הגיע וכיצד כולם רוחשים לו כבוד…אבל ההורים כבר לא שמעו זאת, כי נזקקו לטיפול רפואי עקב ההתרגשות הגדולה שהבן חי…

סיפור מרגש, אך כולנו נעים באי-נוחות בכיסאותינו, למשמע הבן חסר-הרגישות, שאינו מספר להוריו את העיקר שהוא ב"ה חי וקיים והוא מצפה כבר לראותם, אלא רק על הצלחתו בעבודה.

והסיפור הזה מזכיר לנו אירוע אחר כמובן…

האם לכאורה יוסף לא נהג בדיוק כך כלפי אביו? אנו למדים מתוך הפסוקים, שבשליחות ששולח את אחיו לאביהם, מדריך אותם לומר לאביו, שזכה להיות אדון לכל מצרים וכן מדריך את האחים לספר לאבא איזה כבוד יש לו במצרים. ולכאורה, האם זה מה שמעניין את יעקב אבינו שלא שמע מבנו עשרים שנה לאחר שנעלם ממנו בחטף??

וכך נאמר בפסוק –

"מַהֲרוּ֘ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד…וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה".

לפני שננסה לענות על השאלה הזו, נשאל שאלה נוספת. בתיאור ההתגלות של יוסף לאחיו אומר להם יוסף –

"וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (מ"ה, ח').

אם נשים לב, יוסף השתמש בשלושה תיאורים שונים לתאר את מעמדו במצרים – 'אב לפרעה', 'אדון לכל ביתו' ו'מושל בארץ מצרים' – ואילו כשיוסף אומר לאחים מה לומר לאביהם, הוא מזכיר רק – "שמני אלוקים אדון לכל מצרים" – ואינו מזכיר את היותו 'אב לפרעה' ו'מושל בכל ארץ מצרים', ולכאורה הלא דבר הוא?.

שאלה זו שואל האלשיך מתוך סדרה של שאלות וזה לשונו –

"…למה שינה כי משלשה חלקי שררה שהזכיר, לא אמר שיאמרו לאביו, רק לאדון לכל מצרים?".

ועוד רצה להבין האלשיך, מה ההבדל בין שלושת סוגי השררה האלו – 'אב', 'אדון' ו'מושל'?

ועונה רבי משה אלשיך, שיוסף בדברו אל אחיו בזמן ההתגלות, רצה להרגיעם שהכול היה מה' יתברך, ובדרך הטבע עבד לא מגיע לגדולה כזו. וגם סדר התפקידים שלו בתחילה כ'אב' ואח"כ כ'אדון' מעיד שהכול מהשי"ת וזה לשונו של האלשיך –

"…על כן אמר 'ועתה לא אתם' וכו', לומר הנה גם ממה שהוא עתה תכירו ותדעו כי לא אתם שלחתם אותי וכו' כי מעשה אלהים הוא בואי הנה מצרימה, ולא תתיחס אל דבר נעשה בטבע. שהרי עבד אינו עולה לגדולה במצרים ואני גדלתי מאוד. וגם מציאות הגדולה, הפך הטבע, כי הנה שמני ה' תחלה לאב לפרעה, ואחר כך לאדון לכל ביתו, ואחרי כן ומושל בכל ארץ מצרים. מה שאין כן בדרך טבע רק למשול תחלה על עם הארץ ואחר כך על בני בית המלך ואחר כך לעלות יותר שהמלך ישמע אליו" (מ"ה, ט').

מה שאין כן בהמשך, כאשר דיבר יוסף עם אחיו מה לומר לאבא, אין צורך כבר בכל שלשת התארים הללו.

בדרך קצת שונה מסביר המהרש"ק רבי שלמה קלוגר בספרו 'חכמת התורה' על פי מדרש שיר השירים רבה – "כך תהיה גאולתם של ישראל תחילה היא באה קמעא קמעא ואחר כך היא מנצנצת ובאה". גאולה כזו מבטיחה שתהיה לה קיום ולכן גדולת עשיו, שהייתה בבת אחת, לא היה לה קיום. ולכן יוסף לעומת זאת פירט לאחים את כל השלבים שהיו לו בגאולה – בתחילה היה רק 'אב למצרים', ואח"כ 'אדון' ואז 'מושל'. גדולה כזו שבאה בשלבים יש לה קיום. אולם, לאביו לא אמר כן, מחשש שאם יגיד כך לאביו, יחשוב האבא שיש עוד זמן, משום שהבן עבר את השלבים שמעידים שגדולה זו לנצח ולכן יש זמן. לכן אמר רק 'אדון' וביקש "מהרו והביאו את אבי", כי חשש שהגדולה שלו לא תחזיק הרבה זמן, כי האבא יחשוב שהייתה גדולתו בבת-אחת ואין לה קיום – לכן יש למהר לבוא.

לדעת המלבי"ם, יוסף אמר לאביו כדבר ראשון, שהוא נחשב כ'אדון לכל מצרים' ולכן לא יכול היה לצאת ממצרים ואביו צריך היה לבוא אליו.

לדעת הנצי"ב מוולז'ין, יוסף דיבר במסר לאביו, שהוא 'אדון', להסביר בכך כיצד יש בכוחו להושיבם בנפרד בארץ גושן ולגרש מתוכה את המצרים, והואיל והוא 'אדון' יש לו את הסמכות לעשות כן, מה שאין כן אם היה רק 'מושל'. וזה לשון הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' –

"לאדון לכל מצרים. כאן הפי' כמשמעו כאדון על עבדיו כמש"כ להלן מ"ז, ומוכרח היה להגיד כך, משום שידע יוסף אשר עין יעקב הוא שישבו בניו בדד, לא מעורב עם אנשי המדינה, על כן ראה להקצות גושן שהוא אינו מעיקר ישוב מצרים לפני ישראל, ולהוציא את כל יושבי ארץ גושן ממקומם, מש"ה אם היה רק מושל לא היה ראוי לעשות כן בשביל אביו ואחיו, על כן הודיע שהוא אדון לכל מצרים, ואחר שהמה כעבדיו יש בכוחו לעשות כרצונו ולהעביר אותם מן הקצה אל הקצה".

לעניות דעתי, כל השאלות נפתרות בגלל מילה אחת שאמר. נשים לב, שיוסף מזכיר את היותו 'אדון', אבל בצירוף מילה אחת חשובה – "אלוקים" –

"שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם".

יוסף רצה לומר לאביו – 'דע לך, שלמרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז שנפרדנו, נשארתי באמונתי, אמונת אומן, שהכול בידי שמים והקב"ה הוא מוליך את המציאות ואם הגעתי להיות אדון לכל מצרים, הרי זה לא בזכות כישוריי המיוחדים ולא בזכות קשריי, אלא הכול ממנו יתברך'.

ובכך נענה כראוי על שאלתנו המרכזית – האם זה מה שמעניין את האבא יעקב שבנו יוסף נעשה אדון למצרים? בהחלט כן!!

יוסף ידע, שלאביו הכי חשוב לדעת האם במשך השנים יוסף חצה ח"ו את הקווים והידרדר מבחינה רוחנית ולכן ביקש שיספרו לאביו את מעמדו בצירוף מילה  אחת – אלוקים – וזו מילת המפתח הכי חשובה ליעקב. ואכן, כל מה שעבר על יוסף לא שינה במאומה את החינוך שקיבל בבית-אבא ו'שם שמים היה שגור על פיו' גם כשהיה בתחתית הבור ואף כשעלה לגדולה לא הסתיר את אמונתו בקב"ה, כגון: "וחטאתי לאלוהים" כשדחה את אשת פוטיפר, וכן כשאמר לפרעה "האלוקים יענה את שלום פרעה" ועוד ועוד. ומסר זה רצה יוסף להעביר לאביו, כי ידע שזה הכי חשוב לאביו, לבשר לו שעודנו באיתנו הרוחני.

מעין דברים אלה כתב הרב יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה בספרו 'דרכי מוסר', שיוסף מסר לאביו, שיידע שכל מה שעלה לגדולה מאת ה' הייתה זו. וכן מצאנו בספר 'שיר מעון ' של רבי שמעון סופר הי"ד, נכדו של החת"ם סופר (נספה בשואה בשנת 1944), שרצה יוסף שיעקב יידע, שמשום שעלה לגדולה נתכפרו כל עוונותיו, וגם אם חטא במשהו הרי כרגע הוא צדיק גמור. וזו גישה דומה למה שאמרנו, שכל מה שיוסף כיוון בדבריו, הוא להרגיע את אביו שהוא יוסף נשאר בצדקתו מתחילה ועד עכשיו וזה לשונו של רבי שמעון סופר –

"לפי פשוטו, שרצה להודיע לאביו מגדולתו שיסמוך בה. ויש לפרש עוד דאמרו חז"ל (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג) 'העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו', ויעקב שחשש אם נטמע יוסף בין הגויים במצרים שמעשיהם רעים ככתוב (ויקרא י"ח ג') כמעשי ארץ מצרים לא תעשו, וכן מפרשים מה שאמר יעקב כאשר אמר העוד יוסף חי היינו חיי רוחניות שעודנו בישרותו ובצדקתו, וזה שאמר יוסף לאחיו שיאמרו ליעקב שנעשה מושל בכל ארץ מצרים ועלה לגדולה כל כך ונתכפרו לו כל עונותיו אפי' אם חטא שעי"ז נתגלגל שמכרו אותו למצרים נסלח לו בגדולתו".

לסיכום למדנו, שכל מה שיוסף אמר היה מדוד ומכוון, בין כאשר דיבר לאחים בהתגלותו ובין למה שביקש למסור לאביו ועל הדרך למדנו וראינו כמה כל מילה ואות בתורה אינן מלוהגות לחינם, ושוב למדנו כמה חשוב לדייק במילים כי 'המוות והחיים ביד הלשון'.

פתחנו בסיפור מרגש על שרידי-שואה ולקראת יום עשרה בטבת שחל השבוע, בו יציין עם ישראל גם את 'יום הקדיש הכללי' לזכר קורבנות השואה שנרצחו ואין ידוע תאריך מיתתם, קבעה הרבנות הראשית כי ביום זה יאמר קדיש כל מי שיכול לזכר הקורבנות. יהיו דברי תורה אלו לזכר סבי ר' משה-צבי וקסלר, רעייתו חיה וחמשת ילדיהם הי"ד, שנרצחו בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וכן לזכר סבתי מצד אמי, מרת איטה טורבניר ובנה יעקב הי"ד, שנרצחו בעיר לובלין בפולין – תנצב"ה.

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה!