בכל בוקר, מיד כשהיה קם ממיטתו, היה רבי זושא מאניפולי (1730-1800), אחיו הבכור של רבי אלימלך מליז'נסק, מכריז ואומר: "בוקר טוב לכל ישראל!" ומיד אחר כך היה מוסיף עוד ברכות ותפילות בעדם. ר' זושא התפרסם באהבת ישראל הגדולה שלו ובסיפורי החסידים הוא מופיע כדמות מוסרית, סמל לתמימות, לענווה וליראת שמים. איננו יודעים אם רבי זושא אמר רק את המשפט הזה או כתוספת למנהג שאנו נוהגים לומר מיד בקימה – "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".
ההבדל בין שני הדברים, שבמנהג המקובל אנו מודים על הטובה שהקב"ה עשה עמנו באופן פרטי ואילו התוספת של רבי זושא היא בקשה על כלל ישראל. רבי זושא חי כל חייו בתחושת שליחות וכל חייו ראה בה שליחות אחת גדולה למען עם ישראל.
בפרשיות יוסף ואחיו אנו מוצאים את הביטוי שליחות בכמה אופנים ובכמה מצבים. נתייחס לשליחות שנשלח יהודה על ידי אביו לארץ גושן וזה לשון הכתוב:
"וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּֽשֶׁן".
מה טיבה של אותה שליחות ומה כוונת הכתוב באומרו ששלח את יהודה ליוסף 'להורות לפניו'?
אפשר לענות בפשטות, שיעקב ביקש שיכין לו את המקום מבחינה אירגונית וכך באמת מפרש הרד"ק –
"…יעקב שלח לפניו את יהודה אל יוסף שיורה לפניו הדרך לגושן כמו ששלח לו יוסף "וישבת בארץ גושן" או פירושו להורות, שיצא לפניו קודם שיכנסו לעיר שיורה אותם אנה יכנסו בעיר או מה יעשו".
המדרש עונה, שכך נהוג מטעמי נימוס, שלפני שבאים לבקר אדם שולחים מקדימים להודיע שהם באים. וזה לשון המדרש (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] ויגש, פרק מ"ו, סימן כ"ח):
"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. וכן דרך העולם להודיע לחבירו שהוא בא, שכן אתה מוצא ביתרו, 'ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך' (שמות י"ח, ו'). מיכן ארז"ל לעולם אל יכנס אדם פתאום בתוך ביתו כל שכן לבית חבירו:"
מדוע אם כן שלח יעקב דווקא את יהודה להודיע על בואו?
מצאנו במדרשים אמירה, שיעקב בחר דווקא את יהודה, משום שיהודה היה הגורם למכירה ויהודה הוא אשר הודיע לאביו על כך שיוסף נטרף. ועתה, כשנודע שיוסף חי, חשב יעקב שדווקא הוא האדם שגם שערב את בנימין יהיה הראשון שיחבר וירפא את השבר שנוצר עם היעלמותו של יוסף. וזה לשון המדרש תנחומא (ורשא,)
"…וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו, היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו. מנין אתה למד? מבנימין שכך אמר יהודה ליוסף, 'כי עבדך ערב את הנער', כיון שנתן נפשו על בנימן ונתוודע יוסף, נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים הוי וסרה קנאת אפרים. לכך כתיב 'ואת יהודה שלח לפניו'…". (ויגש סימן ט'):
הסיבה המפורסמת לשליחות של יהודה היא להכין ליעקב מקום לימוד. יעקב, שנקרא 'איש תם יושב אהלים', רצה להבטיח לעצמו, שגם במקום גלותו יהיה בית מדרש. וכך כתוב במדרש אגדה (בובר, ויגש פרק מ"ו, סימן כ"ח):
"…ואת יהודה שלח. לתקן לו בית תלמוד, שיהיה מורה בו בתורה, ויהיו שם השבטים קוראים בתורה".
רמז מצא לכך ה'שפתי חכמים', שהמילה 'להורות' נכתבה בוא"ו אחד – "רוצה לפרש מדכתיב 'להורת' חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה".
יוצא מדברי המדרש, שאין כאן שליחות פרטית של האבא שדואג לצרכיו האישיים בכך שהבן ידאג לו למקום אירוח טוב ולתנאים נוחים, אלא יעקב דואג להמשיך את המסורת המשפחתית בהקמת מקום ומשכן לתורה וללמוד. ומנסח זאת נפלא ה'כתר יהונתן':
"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להראות לפניו הדרך ולסלול (להכשיר) את עמודיה של הארץ (עמודי התווך) (חשובי הארץ) ולהתקין לפניו בית משכן בגושן ויבואו לארץ של גושן".
רש"י מביא את שתי האפשרויות, שאינן סותרות לעניות דעתנו . גם לדאוג לסידור הפיזי וגם לצד הרוחני. ונראה את לשונו:
"להורות לפניו – כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה: לפניו – קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
גישה שונה כותב האלשיך הקדוש, שכל כוונתו של יעקב הייתה לכבד את יוסף –
"יעקב שלח את יהודה אל יוסף על כבוד יוסף, שיהיה שליח חשוב להורות לפניו של יעקב גשנה..".
אבל אעפ"כ יוסף אסר את מרכבתו באופן אישי ויצא לקראת אביו –
"…ואחר שהכין לו מיד ויאסור יוסף מרכבתו על ידי עצמו לכבוד אביו, כי אהבה מקלקלת השורה. ויעל לקראת אביו להקביל פניו ולהורות לפניו גושנה, והניח את יהודה במקום אשר הכין לאביו"[שם].
פירוש מקורי לבקשת השליחות דוקא מיהודה מעלה הרש"ר הירש ומפרש את המילים 'להורות לפניו' על יוסף. יעקב למרות שהיה במעמד של 'אבי-המלך' יוסף, חשב שצריך לקבל היתר מיוסף השליט ולכן שלח את יהודה. נראה את לשונו:
"להורת לפניו: בטרם יגיע לגושן, יקבל הוראה מיוסף. אל ייראה הדבר כאילו נסע לגושן על דעת עצמו, אם כי היה "אבי השר", או דוקא מפני שהיה כן. יעקב הכיר את העולם, וידע היאך הבריות ידונו אותו כפי מה שהם, וייחסו לו התנהגות שרירותית, שבעמדה דומה היו גם מרשים לעצמם".
אין ספק שבחירתו של יעקב ביהודה כאיש המתאים ביותר לביצוע השליחות, היא לאחר בחינת אישיותו ותכונותיו והיכולת שלו לקחת אחריות אישית גם על פעולותיו האישיות וגם על הציבור ששלח אותו וזו תכונה קריטית לכל מנהיג.
שנזכה גם אנו לחיים של שליחות אמיתית!
שבת שלום לכל בית הישיבה!