סיפור עממי מחויך מספר על אב, שהיה מוכיח את בנו העצל על כך, שלא קם בבוקרו של יום ואינו מתחיל את יומו כמסורת אבותיו בתפילה ובלימוד ואח"כ לשאר העניינים. במקום זאת הוא ישן עד שעה מאוחרת ומבזבז את זמנו לריק. על אף אכזבתו מבנו, הירבה לשוחח איתו על מידת הזריזות וחשיבותה. לצערו של האב, הדברים נפלו על אוזן ערלה, אך האב המשיך לדבר על לבו בדבר חשיבות הזריזות – עד שהבן הכריז לפני האבא, שמכאן ולהבא הוא מקבל על עצמו את תכונת הזריזות. כמובן שלאבא הייתה שמחה גדולה, אך למחרת הדברים נשארו כמו שהיו, הבן לא קם מוקדם בכל התקופה שלאחר מכן. האב ניסה לדבר עמו שנית, אך לא הצליח להבין את דברי הבן הואיל והבן דיבר במהירות שלא ניתן היה להבין כלל ולקלוט מה הוא אומר. רק לאחר זמן הבין האב, שהבן יישם את מידת הזריזות לדיבור בלבד…מאידך מה שקשור לזריזות המעשה, לא חל כל שינוי והבן נשאר בהרגלי העצלות שלו.

רבים הם הפרשנים במדרשים ובראשונים ואחרונים, המנסים להבין מה טיבה של הברכה המיוחדת הזו שבירך יעקב את בנו  נפתלי –

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר".

מה פשר הדימוי שלו לאיילה שלוחה ומה הקשר בין שני חלקי הפסוק 'אילה שלוחה' ל'הנותן אמרי שפר'?

לפני שנפנה למדרשים ולפרשנים נענה על השאלה באמצעות הסיפור בו פתחנו. נפתלי היה מחונן במידת הזריזות כאיילה זו שנחשבת בין הזריזות שבבעלי החיים. מידה זו שהייתה בנפתלי לא הפחיתה כי הוא זה ביכולת שלו לומר אמרי שפר. נפתלי היה מצויד במידה זו גם בדיבור וגם במעשה. יש הזריזים בדבור ויש הזריזים במעשה ויש כנפתלי שמחוננים בשני הדברים.

נפנה עתה לפרשנים הקלאסיים ובתחילה למדרש 'לקח טוב' (המכונה גם פסיקתא זוטרתא, שחיברו רבי טוביה בן אלעזר בתקופת רש"י והוא קובץ מדרשים מהספרי, מהספרא, מהמכילתא ועוד). הפסיקתא מפרש את הדימוי ל'איילה', משום ששבט נפתלי היה ממהר ובקלות לעשות רצון ה' –

"שהיו קלים כאילים לרוץ"

והברכה של 'הנותן אמרי שפר', פירושו במדרש –

"שהיה לשונם של שבט נפתלי מתוקים כדבש".

כנראה שכל דבריהם היה מתוך קדושה וטהרה בלי לשון הרע ורכילות.

גישה שונה מצאנו במספר מדרשים, המפרשים את הברכה של יעקב על ארצו של נפתלי. ארצו של נפתלי הייתה כולה בית שלחין והייתה תחת השגחה מיוחדת של הקב"ה, משום שחיי השדה והתבואה תלויים מאוד בגשמים, שהיו מועברים על ידי ערוגות וכדו' וזה דבר המדרש (רבה צ"ח, סימן יז'):

"נפתלי אילה שלוחה, מדבר בארצו שכולה בית השלחין".

מדרש שכל טוב (בובר) לוקח אותנו להסבר מיוחד על הדימוי של נפתלי ל'איילה שלוחה' בהקשר הארצי ואומר המדרש –

"מה איילה זו, כשהיא במרעה טוב היא משולחת ועורגת על אפיקי מים, וכשהיא על אפיקי מים כוחה ניחש עד שמגיעה למקום מרעה, כך שבט נפתלי היה יושב בדרום ובים שנטל חלק בים, ומלא חבל בחלק דרום, כדכתיב 'ים ודרום ירשה' (דברים לג כג), ואומר: 'ונפתלי על מרומי שדה' (שופטים ה יח), כשהיה על שדותיו שבדרום היה מתאווה לעלות על מרומי שדותיו".

וכן מצאנו בפירושו של ר' יוסף בכור שור על פרשתנו  (פרק מ"ט, פסוק כ"א):

"אילה שלוחה: ארצו של נפתלי מבכרת ומבשלת פירותיה כאילה זו שממהרת לרוץ".

לפי פירוש זה, כוונת יעקב אבינו באומרו 'הנותן אמרי שפר' היא לשבח את הפירות הטובים וזה לשונו שם –

"הנותן אמרי שפר: משם באות בשורות טובות לעולם, שמי שבא מארץ נפתלי אמר כבר ראיתי ענבים מבושלים, ותאנים ורמונים גמורים, וכן ראיתי כבר פרחים וסמדר, והבריות שמחות, ויפה בעיניהם כשהעולם מתחדש ומתבכר ופירות חדשות באות לעולם".

המדרש מביא דעה נוספת, שאיננה קשורה לארצו של נפתלי, אלא לתכונות הזריזות שלו והמדרש מספר שתכונה זו של זריזות באה לידי ביטוי בתקופה מאוחרת, כשנפתלי רץ להוכיח שמערת המכפלה שייכת להם –

"…את מוצא בשעה שעלו לקבור את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים" (בראשית רבה וילנא שם).

סיפור זה במדרש, המביא לידי ביטוי את זריזותו של נפתלי, מתכתב יפה עם אירוע נוסף שקרה בקשר לקבורה במערת המכפלה ומובא במדרש (מדרש אגדה בובר בראשית, פרשת ויחי פרק מ"ט):

"ד"א נפתלי אילה שלוחה. כשהביאו יעקב לקבורה, היה עשו מעכב מלקברו, היה אומר מערת המכפלה אינה מחזקת אלא ארבעה זוגות, וכבר קבר את לאה במקומו, אמר לו יוסף מכרת חלקך, שנאמר בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ ה), והרי השטר במצרים, אמרו מי ילך?, ילך נפתלי כי קל הוא כאילה. מיד קפץ והלך למצרים להביא שטר המערה לקבור את אביו…".

האם יש קשר בין הדימוי ל'איילה שלוחה' להמשך הפסוק 'הנותן אמרי שפר'? לדעת המדרש יש משמעות חזקה ל'אמרי השפר' של נפתלי, משום שזכה למרעה טוב, הרי בתור הכרת הטוב לבורא עולם היה נותן אמרי שפר.

וזה המשך לשון המדרש (שם) –

"ולפי שהיה מתברך בכל טובות הללו, היה נותן אמרי שפר להקב"ה, ולמדונו רבותינו שבני נפתלי היו קלים לרוץ כאילים, והיה לשונם מתוק בתורה כדבש, ולכך נאמר הנותן אמרי שפר".

גישה אחרת לחלוטין אנו מוצאים אצל מספר מפרשים, שדברי יעקב נאמרו כנבואה על העתיד ושני חלקי הפסוק רומזים על כך ומצאנו מספר כיוונים לאיזה עתיד בדיוק רומז יעקב. וכך מפרש הרד"ק –

"נתנבא על התשועה שתבוא על ישראל על יד איש משבט נפתלי והוא ברק, ועל יד דבורה, והיא כאילה שהיא קלה ברגליה, ולא אמר איל, כי עיקר המעשה על יד נקבה היה והיא דבורה, ואמר שלוחה, כאלו שלוחה למהר המעשה וכן נאמר בשירה על ברק 'בעמק שלח ברגליו' ואמר על השירה שישירו אחר התשועה 'הנותן אמרי שפר'…".

וכן כותב רבי יוסף בכור שור על העתיד –

"כי בני נפתלי קלים ברגליהם כצבאים, וכשהיו ישראל הולכים למלחמה ונוצחים, היו בני נפתלי רצים ושבים תחילה ברוב מרוצתם, ומבשרין את הישועה, וזהו: 'הנותן אמרי שפר'…".

וכן כותב רש"י, שדברי יעקב מוסבים  על העתיד רש"י –

"איילה שלוחה – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. אילה שלוחה.- אילה משולחת לרוץ: הנותן אמרי שפר – על ידם שרו דבורה וברק שירה".

וכן מפרש הריב"א מבעלי התוספות, שדברי יעקב מדברים על העתיד –

"נפתלי אילה שלוחה. רמז לך הכתוב שעתידה דבורה לצאת ממנו שתמשול על ישראל, לכך כתוב אילה לשון נקבה וגם אישה נרמזת בראשי תיבות 'אילה שלוחה הנותן'…".

פירוש מקורי כותב הרמב"ן, המסתמך על המנהג שהיה רווח בימים ההם, שהיו משתמשים באיילים כדי לשלוח כתבים עם הודעות. וזה לשונו:

"נפתלי אילה שלוחה – מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים, וכך הענין, כי האיילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן, וזה טעם אמרי שפר, כלומר אילה שלוחה מבשר בשורות טובות. והענין הזה ידוע, והוא מוזכר בירושלמי (מסכת שביעית פ"ט ה"ב)."

נסיים בדבריו של רבי שמשון רפאל הירש, המציין, שנפתלי 'איילה שלוחה' במובן שהוא תמיד מבצע שליחות למען אחרים ואין לו יצירות עצמאיות. יתרונו העצום שהוא מבצע מה שאחרים החליטו באופן המהיר ביותר וזה לשונו –

"אילו היה אפשר להטיל שליחות על אילה, היה זה בוודאי מזרז את הביצוע. על כן: שליחות שהוטלה על נפתלי, תבוצע במהירות. נפתלי איננו הולך בדרכים משלו, הוא פועל רק בשליחות האחרים, אין לו יצירות מקוריות; אולם, דבר שהוחלט על – ידי אחרים, לטובת הכלל, יסגל הוא לעצמו, ויבצענו בזריזות וביעילות…נפתלי איננו יוצר מקורי, לא במעשה ולא בהלכה. אולם הוא מיטיב לסגל לעצמו את דעותיהם של אחרים, מבצע אותן בזריזות ומביע אותן בטעם".

ונחתום בדבריו של הרש"ר הירש:

"אם נכונים דברינו, משלימים גד ודן את יהודה, אשר – את זבולון, ונפתלי – את יששכר".

אשרי המשפחה שהאחים משלימים האחד את זולתו – משפחה שהפכה להיות היסוד של העם היהודי לדורותיו.

שנזכה ללמוד מברכותיהם של השבטים הקדושים ולהתחזק! חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה!