פעמיים בפרשתנו אנו קוראים על יעקב-אבינו, המגיב בצורה קשה ביותר על אירוע או דיבור מסוים, עד שהוא מגיע למצב של 'חרון אף' – בפעם הראשונה, כאשר רחל אומרת לו "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" ואז יעקב מגיב "וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹקים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן", ובפעם השנייה, לאחר שלבן רדף אחריו כשברח מביתו, אומר הכתוב "ויִּחַר לְיַעֲקבוַיָּרֶב בְּלָבָן".
האם 'חרון אף' וכעס אופייני חלילה לבחיר האבות, יעקב אבינו?
הכעס על לבן נראה יחסית מובן, משום שיעקב 'איש האמת', כפי שהגדירו הנביא מיכה (ז' כ') "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם...", מגיע עד חרון-אף כאשר הוא נתקל בשקרן כלבן, שהוליכו שולל מספר רב של פעמים. אולם, כיצד ניתן להסביר את העובדה שכעס אף על רחל, אהבת חייו??
ידוע מה שחז"ל אמרו על כעסו של יעקב על רחל בעודה עקרה:
"החכם יענה דעת רוח. וימלא קדים בטנו" (איוב טו) – זה יעקב. א"ל הקב"ה: כך עונים את המעיקות" (בראשית רבה פרשה ע"א).
העברת ביקורת של חז"ל על גדולי האומה מעוררת תהייה, אולם אמונים אנו על דברי הרש"ר הירש – "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על – ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות" (רש"ר הירש בראשית כ"ה, כ"ז).
הקושי על יעקב אבינו אינו רק מצד הסגנון החריף, אלא גם מצד העובדה שלא מילא את בקשתה להתפלל עבורה, שהרי דרכו של עולם, אדם שהוא מדוכא וסובל ייסורים הולך לצדיק שיברך אותו, יתפלל עבורו, ישמע וישוחח עמו. והרי זה מה שעשתה רחל, ולא לסתם אדם פנתה רחל, אלא לצדיק שהוא בעלה. מדוע אם כן היא נענתה בתגובה כה חריפה וקשה?
בהמשך הדברים ננסה להבין את תגובתו החריפה של יעקב אבינו. סיפור קשה זה שבין יעקב ורחל מביא אותנו להעמיק בנושא של כוח הדיבור.
חז"ל כבר הזהירו אותנו במדרש תנחומא על הפסוק "מוות וחיים ביד לשון" ואמרו – "אל תאמר, הואיל ונתנה לי רשות לדבר הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש. שמא תאמר שאתה מחסר, אין אתה אלא משתכר, ורוח הקדש מצווחת שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (פרשת מצורע סימן ד').
דבר גדול לימד אותנו המדרש החשוב הזה, שאדם אינו צריך לומר כל מה שעולה על רוחו וכדאי לו 'לספור עד עשר' ואז לחשוב פעם נוספת, האם עדיף לומר או שלא לומר ומהן ההשלכות של דבריו. החשש שיש לעתים לבני אדם, שאם לא יאמרו את מה שבלבם, אז העולם יפסיד משהו. ועל כך, לועג להם המדרש ואומר לאדם כזה – אתה לא מחסיר כלום אם לא תאמר ואתה רק מרוויח מכך. ישנה אמירה עממית – 'לעולם לא הצטער אדם על דבר שלא אמר…', או כפי שחז"ל מנסחים זאת במסכת יבמות (דף ס"ה:): " …כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".
כשהשיח הוא בתוך המשפחה, הסכנה מדיבור שלא במקום גדול יותר, משום הקירבה והרגשת החופשיות. יש לדעת, שהרגישות במערכת המשפחתית גדולה ביותר וישנה חשיבות כפולה לחשוב היטב לפני שמוצאים מילה מהפה, לשמור על לשון נקיה ותרבות דיבור המכבדת את הזולת. וכבר הגמרא במסכת ברכות (ז':) מזהירה אותנו – "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג…". עד כדי כך!!! יותר ממלחמת גוג ומגוג, שזוהי המלחמה הקשה ביותר. ומהי 'תרבות רעה בביתו של אדם'? זהו חוסר נימוס, חוסר התחשבות ברגשות וברצונות של מי מבני המשפחה ובעיקר חוסר תקשורת טובה בין בני הזוג, המובילה לטרגדיות משפחתיות שלעתים קשה לתקנם.
ישנו סיפור ידוע ומרתק בחז"ל (נדרים ס"ו:) על בן בבל שעלה לארץ-ישראל ונשא שם אישה בת המקום. היות והבבלים היו דוברי ארמית ובת המקום לא הייתה בקיאה כל כך בשפת בעלה הטרי קרו מקרים לא נעימים כפי שמספרת הגמרא. לאחר החתונה ביקש ממנה: "בשלי לי בבקשה שני עדשים" וכוונתו הייתה לכמות מועטה, אך האישה שלא הכירה את המונחים והכוונות של המילים בישלה לו בדיוק שני עדשים, שזו כמובן כמות מאוד זעומה. הבעל חשב שאשתו לועגת עליו, כעס מאוד וליתר בטחון בפעם הבאה ביקש ממנה לבשל עבורו סיר מלא עדשים וכוונתו הייתה למנה סבירה. רעייתו הטריה שוב הבינה את הדברים כפשוטם וחשבה שיש עליה לבשל סיר ענק וכך עשתה. הגמרא ממשיכה לספר, שפעם אחרת בקש ממנה שני אבטיחים קטנים לאכילה ובשפתה יש משמעות נוספת למילה 'בוצני' – נרות, הלכה והביאה לו שני נרות. הוא לא הבין מה קרה ובכעסו אמר לה, שתלך ותשבור אותם על ראש השער של השכונה ואמר לה זאת בארמית על "ריש בבא". היא שוב הבינה, שעליה ללכת לבבא בן בוטא, שהיה גדול הדור, ולשבור את הנרות על ראשו – וכך עשתה כמצוות בעלה. רבי בבא בן בוטא היה המום ממעשיה ושאל אותה מדוע היא עשתה זאת, בהבינו שאין הדברים כפשוטם. או-אז סיפרה לו, שזה היה רצון בעלה. בירך אותה רבי בבא בן בוטא בגדולתו ואמר לה: "את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". סיפור מבדח זה בא להמחיש לנו וללמדנו את חשיבות התקשורת הנכונה בן בני זוג והרגישות הגבוהה הנדרשת כאשר ישנן תקלות וחוסר הבנה בתוך הבית פנימה.
המהרש"א על אתר טוען, שכנראה האישה לא הייתה שפויה לחלוטין, אבל לעניות דעתי, למרות שזה מקרה קיצוני ותמוה, חז"ל רצו דווקא מתוך אירוע מוזר וקשה זה להזהיר אותנו ולהבהיר לכל אחד מאתנו, שאי אפשר להתעלם מכך שחוסר תקשורת בין בני אדם יכולה להוביל לקשיים מרובים ולאירועים חריגים העלולים להסתיים בצורה לא נעימה.
אחד הכללים החשובים לשיח בין אנשים הוא לאתר את הזמן הנכון לשיחה. לתזמון יש חשיבות ומשמעות קריטית להצלחת הדיאלוג, כפי שלימדנו שלמה המלך (קהלת ג') –"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ…עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד עֵת לֶאֱהב וְעֵת לִשְׂנא" וכדברי האבן-עזרא (שם) – "גם האהבה גם השנאה תלויה בעת וזמן".
ידועה ההלכה, שאין פותחים בדברים כשבאים לנחם את האבל, אלא ממתינים עד שהוא פותח בדברים. להלכה זו יש עומק רב והבנה בתקשורת נכונה, שהרי צריך להתחבר לאבל, לטרדותיו ולצערו – ולא למה שמעסיק כרגע את המנחמים ולכן האבל בוחר את העיתוי לדבר ואת תוכן הדברים.
אם חלילה פורצת מריבה או כעסים בין בני אדם, רצוי מאוד להמתין עד שהכועס יירגע ותהיה לו פניות לשמוע את הדברים, כפי שחז"ל לימדונו (ילקוט שמעוני) מתגובתו של משה רבנו לקב"ה, הנשמעת בקריאה ראשונה כמין חלילה עזות-פנים מצד משה, שמסרב לבקשתו של הקב"ה –
"שנו רבותינו: אל תרצה את חברך בשעת כעסו. מנין אתה למד? ממשה. בשעה שעשו ישראל את העגל, כעס הקב"ה וא"ל למשה 'לך רד כי שחת עמך'. אמר משה: שעה של כעס הוא, איני צריך לדבר עכשיו" (שלח רמז תשמ"ג).
יש לדעת, שאמנם 'סייג לחכמה שתיקה' וגם 'אוויל מחריש לחכם יחשב', אולם לעתים כאשר האדם אינו מביע במילים את מה שמרגיש או חושב, הדבר יכול להעצים את הניכור ואת אי ההבנה עד כדי סכסוך קשה. מצאנו זאת אצל יוסף ואחיו, שהרי היתה שנאה אל יוסף מצד האחים, אך כבשו את שנאתם ולא דיברו איתו כלל, ואמנם לא דיברו 'אחד בפה ואחד בלב', אך חוסר התקשורת מעצים את הסכסוך ואת הזרות. וכך נכתבו הדברים בבראשית:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" וכפי שמציין זאת הספורנו (שם) "אע"פ שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן…" (פרק ל"ז פסוק ד').
וכבר הזכרנו במאמרנו "צדק משיגים בצדק" [עיין בספרי 'אעירה שחר' על פרשת ויצא] על הפסוק "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ…", שהבעת רגשות וחמימות היא כלי מצוין לחיבור ולכן כאשר יעקב בחיר האבות אמר "אחי", קיבלו את ביקורתו למרות זרותו, משום שהרגישו שהאדם שעומד בפניהם אינו מתנשא עליהם, אלא אומר ומדבר אליהם 'בגובה העיניים', כפי שמדרש 'שכל טוב' אומר, שלשון "אחי" מבטאת ענווה וכן הפסיקתא גם הוא אומר, שקריאתו של יעקב "אחי" משמעותה דרך כבוד וחסידות.
ישנם ביטויים, שאנו רגילים לשמוע כשפורץ ויכוח בין אנשים, כגון: 'לא אמרתי', 'למה אתה חושב שנעלבתי?' או 'נראה לך שאני כועס?'. ברם, הטוען כך מתעלם מכך, שבין בני אדם ישנה גם 'שפת גוף', שלעתים 'מדברת' יותר מאשר תקשורת מילולית. ראינו זאת גם בפרשתנו:
"וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם" (פרק לא).
יעקב ראה את פני לבן וזה הספיק לו להבין, מה לבן חושב עליו ולא היה צריך להמתין שיאמר לו זאת במפורש, וכדברי המדרש – "…'וירא יעקב את פני לבן', לפי שלב אדם משנה פניו בין טוב לרע" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל"א).
כמובן, שיש להיזהר בניסיון להבין את כוונותיו של האחר רק על פי מראה פניו. אף כשהאחר עושה מעשה כלשהוא, שנראה שהוא פוגע בך, עדיף לברר האם הדבר מעיד על כוונתו האמיתית. אחד האירועים, שהתורה מתארת לנו כדי שנלמד מכך היה, כאשר האחים שבו מקבורת יעקב אביהם, כפי שהכתוב מתאר:
"וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ').
ונשאלת השאלה, מה ראו האחים שגרם להם לחשוש מיוסף אחיהם? הכתוב אמנם לא מגלה לנו, אבל חז"ל במדרש מספרים לנו מה ראו האחים אצל יוסף:
"רבי לוי אמר: שלא זמנן לסעודה. אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר: לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו, בדין שאשב למעלה מהן, והן לא כן, אלא 'לו ישטמנו יוסף'…רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא: הוא לא נתכון אלא לשם שמים [=לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'] והם לא כן אלא 'לו ישטמנו יוסף'…" (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ק"א וישב).
המדרש היטיב לתאר, עד כמה טעו האחים בהבנת מעשיו של יוסף, כאשר כל כוונתו הייתה לשם שמים והם פרשו זאת לפי החששות שבלבם. כמובן, שהיה מיטיב יוסף לעשות, אם היה מסביר להם מה כוונותיו לפני ביצוע המעשה וכך למנוע את חששם.
יש מקום להזכיר כמובן, את חשיבות טון הדבור, גם כאשר יש מקום לשאול שאלות ולבקר את הזולת, יש לומר זאת בניחותא ובטון נעים – 'דברי חכמים בנחת נשמעים' וכפי שהגמרא אומרת (מסכת גיטין ו':) – "אמר רבה בר חנה …שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר. צריךלמימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה". אחד האמוראים לא שמע את הכלל הזה, אבל עשה זאת מעצמו בהגיון בריא – "אמר ר' אשי: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה, וקיימתיה מסברא".
ננסה עתה, בעקבות הדברים שכתבנו, ללמוד את המניע לתגובתו של יעקב. בדברינו התייחסנו לכך, שכאשר הדיאלוג בתוך המשפחה הקרובה, הרי הפגיעה עלולה להיות קשה יותר. האולטימטום של רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" כאילו הוא אשם במצבה, הביאה את יעקב בגלל אהבתו הגדולה לרחל לכאב גדול וכדברי רבי יצחק עראמה בעל 'העקדה', שיעקב החשיב את הזוגיות עם רחל כמשהו שאינו תלוי אך ורק כשיש ילדים ודבריה הקשים 'אם אין מתה אנכי' פגעו בו ולכן הביע זאת בכאב גדול ובביטוי קשה 'ויחר ליעקב'. אין מדובר כאן, שהרים את קולו חלילה על רחל, אלא יש כאן ביטוי לכאב גדול [ועיין בספרה של נחמה ליבוביץ עוד בהרחבה בעניין].
הסבר יפה ומיוחד מצאתי בספר "משנה שכיר" על פרשיות השבוע לרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד (שכתב גם את הספר המפורסם "אם הבנים שמחה"), אשר חזר בו מהתנגדותו לציונות עקב מאורעות השואה ואף נרצח בשואה. בספר מסביר הרב את תגובתו של יעקב לרחל, על פי סיפור ששמע על אישה אחת קשת-רוח, שבאה לפני האדמו"ר מקוזניץ שיעזור לה עקב כך שהפריץ בעל בית-המרזח השליך אותם מביתם באמצע החורף הקשה עם בעלה ושבעת ילדיהם. כל הרכוש שנשאר להם היה עשרים רובל ובקשה שהאדמו"ר יתפלל עבורה. כנהוג בבית אדמורי"ם, כתבה פתקה וצרפה רובל אחד כפדיון. עוזרו ושמשו של הרבי החזיר לה את הפתק עם הרובל ואמר לה, שהאדמו"ר אינו מוכן לעשות למענה כלום עד שתתן לו פדיון בגובה של עשרים רובל. האישה הופתעה אך גייסה רובל לרובל ובכל פעם שהביאה קצת ציפתה שעתה יענה לבקשתה, אבל האדמו"ר התעקש, שעד שלא תביא לו את כל העשרים רובל לא יעשה כלום למענה וגם כשהביאה תשעה-עשר רובל והיה חסר רק רובל אחד עמד האדמו"ר בסירובו. לתדהמת האישה ולכעסה הרב, לקחה האישה את כל התשעה עשר רובל בחזרה ואז אמרה: "אם אתה הרבי לא מוכן לעזור לי, אז אפנה לקב"ה והוא כבר יעזור לי". כששמע זאת הרבי, אמר לשמשו: "הבא בבקשה את הבקשה שלה בפתקה ורובל אחד. כעת, לאחר שהבינה שעליה לפנות לקב"ה, גם אני אבקש עבורה מריבונו של עולם".
כך, לפי הרב טייכטל, היה עם יעקב ורחל. לאחר שתלתה הכל בבעלה הצדיק ואמרה לו "הבה לי בנים" כאילו הדבר תלוי רק בו, לכן ענה לה "התחת אלוקים אני" ורק אחרי שהתפללה בעצמה, הקב"ה נענה לה, כמו שהכתוב אומר "וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה".
בשבת זו חוגגת תנועת בני-עקיבא את שבת הארגון וכך מסתיים חודש הארגון בסיסמת "ופרצת", שכוותנו להרחיב את השורות מבחינה מספרית ואיכותית. נצטרף לשמחה ונגשים הלכה למעשה את ההכרזה "ופרצת", גם בפריצה לתודעה הציבורית של שמירת הלשון, כבוד הדדי ואחריות על מה שאנו אומרים ומשדרים, במרחב הפרטי וקל וחומר במרחב הציבורי.
שבת שלום לכל בית הישיבה!