גירסא להדפסה

מסופר על רבי יהודה-לייב אלתר מגור, הידוע בשמו 'שפת אמת' על שם ספריו, שבאחת מסעודות מלווה-מלכה במוצאי שבת ישבו החסידים יחד עם רבם ושרו את שירי מוצאי שבת ובין השאר שרו את השיר המפורסם 'אליהו הנביא' וכשהגיעו לבית "אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו בַּחֲלוֹם", שאל אחד החסידים את האדמו"ר האם הוא זכה לאושר הזה לראות את פניו של אליהו הנביא בחלום? חייך אליו ה'שפת-אמת' ושאל אותו: "מדוע אתה שואל רק על ה'אַשְׁרֵי' הזה – ולא למשל על הפסוק הראשון מספר תהילים "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" ?"

החסידים ביקשו מהרבי הסבר לדבריו והרגישו שלא ירדו לסוף כוונתו. לחש להם ה'שפת-אמת': "אתם חושבים שהעיקר להגיע לראות בחלום את אליהו זו פסגת החלומות של האדם?! לדעתי אשרי האדם שזוכה להתרחק ממושבם של לצים ופוחזים והוא עוסק בתורה ומקיים מצוות – זהו ה'אשרי' הכי גדול והחלום הגדול ביותר אליו צריך לשאוף האדם הפשוט". הוסיף ה'שפת-אמת' ואמר להם: "גילוי אליהו שמור לצדיקי עליון והם זוכים בו לאחר ששמרו את פיהם ולשונם והם מקפידים על קלה כבחמורה".

סיסמת חודש הארגון של תנועת "בני-עקיבא" לשנת ה'תש"ף היא "מצווה ועושה" . אין ספק שזו סיסמא חשובה ביותר, המבטאת עקרון בסיסי ביהדות שהוכרע על ידי חכמים והוא – ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

הגמרא במסכת קידושין (ל"א.) מספרת על דמא בן נתינה, גוי מאשקלון, שלא העיר את אביו אע"פ שהדבר היה כרוך בהפסד כספי גדול ובכך שימש דוגמא למצוות כבוד אב ואם, אע"פ שהיה גוי ואינו מחויב במצוות. הגמרא מספרת שהוא זכה בתגמול הולם בסייעתא דשמיא. על אירוע זה נשא רבי חנינא ק"ו ואמר – "ומה מי שאינו מצווה ועושה – כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה דאמר רבי חנינא 'גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה' ".

אמירה זו של רבי חנינא יש בה כוונה לומר, ששכרו של המצווה ועושה גדול, משום שכאשר אדם מצווה הרי יש כל מיני גורמים המפריעים לו לקיים את המצווה, כפי שאומר תוס' (ד"ה "גדול") –

"נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח".

הדאגה והצער לקיום המצווה מזכה אותו על ידי בורא עולם בשכר אלוקי, כפי שאומרת המשנה באבות 'לפום צערא אגרא' – השכר הוא לפי הצער.

במסכת ע"ז (דף ג'.) שואלת הגמרא – מנין לנו שגוי שלמד תורה נחשב כמו כהן גדול? ועונה הגמרא –

"תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה – הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה".

ועל כך אומרים תוס' (שם), מדוע גדול זה שמצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה"? –

"פי' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו".

לדעת תוס', השכר שמקבל הינו עבור המאמצים שמשקיע במלחמה נגד יצרו ודואג תמיד שיצרו 'לא ירים ראש', משום שרצונו לקיים את מצוות בוראו.

בעקבות דברי רבי חנינא, הכריז רבי יוסף שהיה סומא, שמי שיאמר שהלכה ש'סומא פטור מהמצוות' כדעת רבי יהודה, הוא יעשה יום טוב לרבנן, כי אע"פ שהוא פטור מלקיים מצוות בהיותו עוור ובכל אופן הוא מקיים את המצוות. אבל לאחר ששמע את דברי רבי חנינא, אמר שיודה למי שיודיע לו שהלכה לא כמו רבי יהודה וסומא כן חייב במצוות ואז יעשה יום טוב לרבנן. נראה זאת בלשון הגמרא שם:

"אמר רב יוסף: מריש הוי אמינא , מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה , דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן".

אפשר לחבר את הרעיון של 'מצווה ועושה' לדברי המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק ל"ב) על שאלת התוס' במסכת שבת (דף פ"ח.) ד"ה "כפה" – מדוע הגמרא דורשת את הפסוק "ויתייצבו בתחתית ההר" – "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית", והרי עם-ישראל אמר 'נעשה ונשמע', אז מדוע היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית?

ותוס' שם עונים מה שעונים. מסביר המהר"ל, שהיות ותורת ישראל היא הבסיס לקיומו של העם, לא ניתן לאפשר מצב שבו קיום תורה ומצוות יהיה נתון לבחירת העם ואם ירצו – יקיימו, ואם לא ירצו – לא יקיימו. אי אפשר למסור את קיומה של האומה רק לרצונו הטוב של כל אחד ואחד. וזה לשונו שם:

"…אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים, לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה, היה העולם חוזר לתהו ובהו (שבת פח א). ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקדוש ברוך הוא מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזיר העולם לתהו ובהו…דבר זה ראוי מצד עצמו, כי איך תהיה התורה, שהיא שלמות כל המציאות, על ידי שכך בחרו ישראל לקבל התורה. ואם כן שלמות העולם היה תולה בדבר אפשרי, שהיה אפשר שיקבלו, ואפשר שלא יקבלו. ולכך כפה עליהם הר כגיגית, שאם לא היו מקבלים התורה, שם תהא קבורתכם. ויש לומר גם כן, שלכך כפה עליהם ההר כגיגית, שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה; כי מרצונם קבלו ישראל, ואפשר להפטר מדבר כזה, שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל, ואפשר שלא לקבל. ולכך כפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים לקבל התורה. וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב, אין כאן הסרה וביטול, אחר שהוא מוכרח" .

אני נוהג לספר לתלמידיי אירוע שקרה לי בעת שירותי הצבאי במסגרת ה'הסדר', בזמן שהייתי בקורס מכי"ם של הצנחנים בבסיס הצבאי בשאנור. באחד המסעות הקשים בלילה גשום, כאשר על גבינו אלונקות, נשמעה צעקה של חייל שנשא את אחת האלונקות – "אני לא יכול יותר! נמאס לי! אני מפסיק להתנדב!", והוריד את האלונקה על הרצפה. המפקד עצר את המסע, כינס את כולם ואמר בשקט גמור לחייל אבל שכולם ישמעו: "חייל, אתה לא הבנת! לצנחנים מתנדבים רק בהתחלה. האם אתה חושב שבכל יום ובכל מסע נעמיד את הגדוד שלנו לבחירה ולרצון החיילים?! אי אפשר לקיים צבא כאשר כל יום נדרש לבחור בכך מחדש!".

והנמשל ברור!

דבר רציני ויסודי אי אפשר להשאיר לבחירה יום יומית. כך אף בקיום תורה ומצוות, שהוא הד.נ.א. של עמנו ובלי קיום מצוות אין יהדות ולכן "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", כי קיום מצוות הינו תנאי לקיומו, בין שמתאים לי ובין שלא מתאים לי. כמובן שעדיף לקיים תורה ומצוות מתוך רצון חופשי והבנה לזכות שניתנה לנו, כפי שלמדנו ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

כולם מכירים את הכלל שטבעו חכמים – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". מקורו של הכלל הזה הוא הפסוק באיוב (פרק כ"ב) –

"וְֽתִגְזַר־אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַֽהּ אֽוֹר".

פסוק זה נאמר בהקשר לכמה אירועים, שאחד מהם הוא דברי מרים, בתו של עמרם, על כך שהחליט לגרש את אשתו עקב הגזרות במצרים, כפי שמספרת הגמרא במסכת סוטה (דף י"ב.):

"עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

כמובן שדבר מיוחד הוא, שאדם צדיק יכול כביכול לגזור והקב"ה מקיים, ועל כך מסופר על ה'חפץ-חיים', שביקשו מבנו שיספר להם על כוחו של אביו לבטל גזרות למען עם-ישראל, בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. אמר להם הבן: "אני לא יודע לומר אילו גזרות אבא גזר והקב"ה קיים – אך אני כן יכול לומר, שגזרות שהקב"ה גזר, אבא קיים…בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מקיים".

למדנו מדברי הבן, שגדולת אביו הצדיק היתה, שהוא הרגיש וחשב שלהיות 'מצווה ועושה' זו הדרגה הגבוהה ביותר לקיים את מה שהקב"ה גזר עלינו.

ברכותנו לשבת הארגון ובע"ה נזכה לקיים את מצוות תורתנו הקדושה בבחינת 'מצווה ועושה', אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה