מסופר על רבי לוי-יצחק מברדיטשב, שנסע לעיר לבוב כדי לאסוף כספים למטרות צדקה. בהגיעו לעיר בשעות הלילה, דפק על דלתו של אחד מעשירי הקהילה היהודית וביקש ממנו לאפשר לו ללון בביתו המרווח והגדול. סירב אותו עשיר לבקשתו של האורח, שלא היה מוכר לו, והפנה אותו ל'הכנסת אורחים', אכסניה  שהייתה קיימת בסמיכות לבתי הכנסת בקהילות רבות במזרח אירופה, שם היו משתכנים אורחים מזדמנים. העשיר אף הסביר לו, שזה המקום המתאים ביותר עבורו, משום שמתארחים שם עוברי אורח. רבי לוי-יצחק הסביר לו, שאינו עובר אורח, אלא הגיע במכוון. שמע העשיר את דבריו ובראותו את מראהו החיצוני, עטור זקן ופאות, אמר לו: "אם כן, לך לביתו של מלמד התינוקות". הלך רבי לוי-יצחק אל ביתו של המלמד ושם כצפוי התקבל בסבר פנים יפות.
והנה, אך עבר רבי לוי-יצחק את מפתן הבית וישב לנוח, נשמע קול בין אנשי העיר: "הרבי מברדיטשב כאן!". אנשים רבים התאספו סביב הבית לראות את פני הצדיק ואולי לזכות ולקבל את ברכתו. בין האנשים הרבים, שבאו להקביל את פני הצדיק הידוע, היה גם האיש העשיר שסירב מוקדם יותר לארח אותו. נדחק האיש בין הקהל שהתאסף עד שעמד לפני רבי לוי-יצחק. ברגע שהבחין שעובר האורח הפשוט שהגיע לביתו קודם לכן הוא רבי לוי-יצחק, אמר: "אדוני, מורי ורבי, מחל נא ובוא אל ביתי. הלוא ידוע הדבר כי כל הצדיקים הבאים אל עירנו לבוּב מתאכסנים אצלי."

רבי לוי-יצחק שמע את דבריו וביקש להשמיע דברי מוסר לאותו עשיר. והואיל והשבוע שבו שהה בלבוב היה בפרשת 'וירא', שאל את העשיר ואת כל הציבור שנדחק לקבל ברכה –

"תאמרו לי בבקשה, מדוע אנו משבחים את הכנסת האורחים של אברהם ולא את מה שעשה בן אחיו לוט? הרי גם אברהם וגם לוט כבדו את האורחים בדברי מאכל – אברהם בחמאה וחלב ובן בקר ואילו לוט עשה להם משתה ואפה במיוחד עבורם מצות? וכי חמאה וחלב ובן בקר זה מה שעשה את ההבדל? והרי שניהם הלינו את האורחים בביתם, ומדוע אברהם נחשב לגדול מכניסי האורחים ועמוד החסד של עם ישראל?".

חייך רבי לוי-יצחק והשיב מיד על שאלתו:

"אברהם הכניס אנשים שאינם מוכרים לו וחשבם לאנשים פשוטים ולדעת חז"ל אפילו היו ממש זרים ונראים כערביים, עוברי דרכים וסוחרים. זה לא מנע מאברהם אבינו לארח אותם בכבוד מלכים. ואילו אצל לוט נאמר 'וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה' – לוט ידע שהם מלאכים ולכן כיבדם מאוד".

וכעת פנה לעשיר ואמר:

"מי שמכניס רק מלאכים לא מגיע לו שבח גדול. מי שמכניס לביתו רק אנשים מכובדים אינו יכול להשתבח במעשיו".

רק לאחר שהעשיר הבטיח שלמד לקח ומכאן להבא יכניס כל אדם לביתו, הסכים רבי לוי-יצחק לעבור לביתו ואף זכה לקבל כספי צדקה לטובת אלו הזקוקים לכך.

באבות דרבי נתן (נוסחא א' פרק ז') נכתב על איוב, שהיה מכניס אורחים גדול ולאחר שבאו עליו ייסורים קשים התרעם כלפי בורא עולם, מדוע באו עליו ועל משפחתו ייסורים כה קשים? וכי זו תורה וזו שכרה?

טענתו של איוב הייתה, שהוא קיים הכנסת אורחים בצורה ראויה שאינה שונה מאברהם אבינו וכשם שאברהם פתח את ביתו לכל אדם, גם הוא פתח את ביתו לפני זרים, כפי שמספר התנא על המשנה [שם] –

"יהי ביתך פתוח לרוחה – כיצד? מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב כגון איוב שעשה ד' פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ד' פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו וכן לכל רוח לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו".

חז"ל [שם] נדרשים לשאלתו של איוב, במה הוא שונה מאברהם, ומסבירים את ההבדל בין הכנסת אורחים של איוב לבין אברהם. אברהם לא המתין שיבואו אליו אורחים, אלא יצא לחפשם, זאת בניגוד לאיוב. אברהם נתן לאורחים יותר מאשר היו רגילים אליו בחייהם ועוד הבדלים. נקרא את המשך הדברים [שם] –

"…וכשבא עליו [על איוב]…פורענות גדול, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים? …ולא הייתי מלביש ערומים?…. אעפ"כ א"ל הקדוש ברוך הוא לאיוב: "איוב! עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך. את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר את שדרכו לשתות יין השקיתו יין…אבל אברהם לא עשה כן אלא יוצא ומהדר בעולם וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת…ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח שם מאכל ומשקה וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים לפיכך נעשית לו נחת רוח…".

אברהם היה 'איש חסד' ואילו איוב היה אדם טוב שמרחם על הבריות. ההבדל בין שניהם, שאיש חסד קם בבוקר ושואל את עצמו – מה אני יכול לעשות טוב לאנשים? לא יכול לעבור על איש החסד יום מבלי שתרם מזמנו ומכוחו לזולת. זה בדיוק המודל שלימד אותנו אברהם. אף שהיה לאחר ברית מילה בגיל כה מופלג ותנאי מזג-אויר קשים מאוד , אברהם יוצא לחפש אורחים ופשוט לא יכול להמשיך בשגרת יומו, משום שחסר לו לעשות חסד עם השני. איוב מייצג את המודל השני של אדם באמת טוב, שאם יבקשו ממנו טובה הוא בוודאי יעשה, אך אם לא יבקשו ממנו יישאר במקומו. לכן אנו אומרים בתפילה את הפסוק המופיע בספר מיכה (פרק ז') –

"תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם".

אחת ההלכות המפורסמות, שנלמדות מהנהגתו של אברהם אבינו בהכנסת האורחים שלו, מופיעה במשנה (שבת קכ"ו:):

"מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני ביטול בית המדרש".

כוונת המשנה, שלצורך הכנסת אורחים מותר לטרוח בשבת ולפנות אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה ואם צריך אפילו יותר, אע"פ שסתם כך אסור משום שזו טרחה גדולה שהיא אסורה בשבת, אולם אם על ידי הפינוי יהיה מקום נוח לאורחים לשבת, אזי מותר לטרוח עבורם. ומיד המשנה מוסיפה, שאף בשביל שהתלמידים ישבו בבית המדרש מותר לפנות. ואומר על כך רבי יוחנן בהמשך (דף קכ"ז.):

"גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני 'מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש'. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני 'מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש'…".

חשיבות הכנסת אורחים, כמו בית המדרש, זו אמירה מאוד משמעותית בעולמה של תורה, משום שכולנו יודעים איזה מעמד יש ללימוד תורה בבית מדרש.

כיצד נלמדה הלכה זו מאברהם? כנראה מהמשך הגמרא, שם היא מביאה את דעת רב יהודה:

"אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר א-ד-נ-י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר…".

כלומר, אברהם אבינו כביכול אומר לקב"ה – תמתין בבקשה. לכן איסור טרחה בשבת, שזה כבוד השכינה, נדחה מפני הכנסת אורחים.

הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ד) לומד, שהכנסת אורחים חשובה יותר מקבלת פני השכינה ממקור אחר –

"…וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר 'וירא והנה שלשה אנשים' – וליוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים".

הרמב"ם [שם] מרחיב את המצווה ומסביר את מקורה –

"מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים…וכן לשמח הכלה והחתן…ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

אם נשים לב, הרמב"ם לא דיבר בתחילה על הכנסת האורחים הביתה, אלא על הליווי שלהם, משום שלדעתו הליווי יותר חשוב מעצם הכנסתם וכן כותב בהלכה ב' בצורה מפורשת:

"שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, וליוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".

בספרי שאלות ותשובות נמצאות שאלות רבות בהנהגה עם אורחים ובכולם הדגש הוא על המעמד המיוחד שיש למצוות הכנסת אורחים, שהרבה מצוות מדרבנן נדחו מפניהם ונביא רק דוגמא אחת מני רבות, מתוך ספר שו"ת של הגאון רבי אליעזר ולדנברג זצ"ל, יליד ירושלים ומגדולי הפוסקים בדורות האחרונים [1915-2006], שנשאל על ידי אדם שמתארח בבית מלון בתשעת הימים, או אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, האם מותר לו לישון על מצעים חדשים. וכן השאלה מופנית לבעלי המלון, האם בעל בית מלון, שהוא יהודי שומר תורה ומצוות, מותר לו להחליף מצעים לאורחים בשבוע שחל בו תשעה באב?

תשובתו של הרב ולדנברג, שמותר לישון ולהחליף מצעים אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, משום שזה לא נחשב לתענוג, משום שרוב האנשים נגעלים מלשכב על סדינים שמישהו אחר ישן עליהם. ובסיום תשובתו כותב –

"…ולרווחא דמילתא ולסניף בעלמא יש להוסיף ולומר, דלגבי בעל המלון שמחליף המצעים עבור האורח, הו"ל כמחליף לדבר מצוה, דהיינו כדי לקיים מצות הכנסת אורחים, דחשיב זה מצוה לגביה הגם שמקבל שכר" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ג, סימן ס"א).

ולסיום, ניפרד בסיפור מתוק נוסף על מצוות קודש זו של הכנסת אורחים.

אל ביתו של החוזה מלובלין [1745-1815], שהיה ידוע בכוחות תפילתו ובהושעתם של רבים, הגיע שליח בליל חורף קר ומטרתו הייתה לבקש מהחוזה שיתפלל לרפואתו של חולה.

באותה העת ישנו כל בני הבית, ואיש לא עצר את השליח, שהיה אדם מגושם וגס, מלבוא אל חדרו של הרבי. מצא השליח את הרבי ער, ונתן את ה"קְווִיטל" – פתק הבקשה ובו שם החולה בידו של הרבי. אחר כך אמר השליח לרבי: "אני רעב". הלך הרבי אל חדר הבישול, ולקח משם כל מה שמצא. קרא אחריו השליח ואמר: "אפשר לקבל גם יי"ש [משקה חריף]? כי קר לי מאוד". הביא הרבי גם יי"ש משובח והגיש לפני השליח את האוכל. כשסיים לאכול אמר השליח: "אני צריך לישון". הביא הרבי כר וכסתות, שכב השליח ונרדם ובשנתו הפיץ ריח רע בבית. כשקמו משמשיו של הרבי משנתם, ראו את האיש ורצו לגרשו. אמר להם הרבי: "אל תיגעו בו. הניחו לו ויישן עד שיקיץ בעצמו". אחר כך הוסיף: "הקב"ה זימן לי מצווה של הכנסת אורחים, ואתם לא תניחו לי לקיימה?"

נגענו במעט במצווה כה חשובה, שנוגעת לבסיס מידת החסד של האדם. חודש חשוון בו אנו נמצאים, הוא למעשה ריק ממצוות וכמובן אפשר ורצוי למלא אותו במצוות שבין אדם לחברו ולקיים בגופנו "ואהבת לרעך כמוך".

שבת שלום לכל בית הישיבה!