בפרשתנו ובפרשת 'לך-לך' אנו נחשפים לעניין הצחוק. כלפי חוץ, כל צחוק שאדם צוחק נראה לכאורה אותו דבר וכאשר רואים אדם צוחק, משמעות הדבר בראיה שטחית שהצחוק הוא ביטוי למשהו משמח שגורם לו לצחוק.  ידוע המאמר העממי, ש"הצחוק יפה לבריאות" וישנם מחקרים רבים המוכיחים שאכן הצחוק מועיל לבריאות של האדם. כירורג אמריקאי ידוע בשם ד"ר ברני סיגל כתב באחד מספריו ש"אנשים שמחים אינם חולים". הצחוק גורם להפחתת מתחים, כאשר ידוע שמתח מתמשך גורם להפרשה של חומרים שמסכנים את בריאותנו, כמו: קורטיזול, שמעלה את רמת הטרומבוציטים בגוף, אדרנלין, שמשפיע על עליית לחץ-הדם, הורמון הגדילה, שמעלה את רמת הסוכר בגוף ועוד. רבות נכתב על נושא זה ואין המקום כאן להרחיב, וכולנו אף מודעים לתפקיד חדש בבתי חולים – ליצנים רפואיים – הגורמים שמחה לחולים, דבר המסייע בריפויים .

האמנם כל צחוק הוא של שמחה ויפה לבריאות? האם יש סוגי צחוק שאינם יפים כל כך לבריאות במיוחד לבריאות הנפש? האם כל סוגי הצחוק שווים?

כבר בתחילת הפרשה אנו קוראים על הצחוק המפורסם של שרה, כאשר התבשרה על  ידי המלאך שיהיה לה בן ותגובתה אך טבעית הייתה –

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָֽיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַֽאדֹנִי זָקֵֽן".

הצחוק של שרה היה צחוק של חוסר אמון ולעג כלפי הדובר. הרי זה לא יתכן, שבגיל זקנה מופלג תוכל שרה ללדת. אמנם, שרה לא החצינה את הצחוק, אלא צחקה בקרבה פנימה, ובלשון ימינו היתה בוודאי מבטאת את תחושותיה בסגנון – "נו בחייך! למה להתעלל באשה זקנה!!!…".

ברם, הקב"ה פונה לאברהם בביקורת על צחוקה של שרה, כי צחוקה איננו ביטוי לשמחה על הבשורה, אלא צחוק של לעג למי שבישר לה שתלד –

"…לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַֽנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵיְקֹוָ֖ק דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵֽן".

מכיוון ששרה הבינה שצחוקה התפרש כמזלזל בדברי הקב"ה, לכן התנערה מעצם הצחוק –

"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָֽקְתְּ".

צחוקה של שרה מזכיר לנו את מה שאנו מספרים לתלמידנו במסעות לפולין, בעמדנו ליד בלוק 10 במחנה ההשמדה הנורא והאיום אושוויץ מספר1. בלוק זה שימש כמתקן העינויים והניסויים הרפואיים של ד"ר מנגלה ימ"ש. אחד הסיפורים התרחש בבלוק זה, כאשר הייתה זו נערה צעירה בשם עליזה, שהובלה למחנה השמדה זה מהעיר סלוניקי שביוון. 'הניסוי הרפואי' שעשו לה היה אמור להפוך אותה לאשה עקרה. באמצע הניתוח הרפואי נשמעה אזעקה וכל הרופאים הגרמנים ועוזריהם ירדו למקלט, למעט ד"ר שמואל, רופא יהודי אסיר, שעליו הוטלה המשימה של הניתוח האכזר. עליזה כעסה עליו איך כרופא יהודי הוא מסוגל לפגוע בה ולאבד את אפשרותה ללדת בעתיד אם תצא בשלום מהתופת. הוא אמר לה בחצי פה, שאם תישאר בחיים היא תבין. לאחר השחרור, אחד האסירים ששמו עובדיה ברוך, גם הוא מסלוניקי, הציע לה נישואין לאחר שהכירו במחנה הנורא הזה. עליזה אמרה לו, שלא כדאי לו לשאת אותה, כי הרופאים הנאציים עיקרו אותה. עובדיה התעקש והם נישאו ועלו ארצה. לאחר תקופה מסוימת התלוננה שבטנה כואבת לה, ניגשה לרופא והלה לאחר בדיקות אמר לה: "גברתי, את בהריון!". לשמע דברי הרופא, החלה עליזה לצחוק ולאחר מכן צעקה עליו – "מדוע אתה צוחק ומתעלל באשה שעברה את השואה ולא יכולה ללדת?". כמובן לאחר זמן הבינה, שאכן הרופא היהודי לא ביצע את מה שהורו לו הגרמנים. הרופא ד"ר שמואל הוצא להורג עקב הלשנה, שאינו מבצע את הוראות השטן ד"ר מנגלה, עליזה ועובדיה ברוך הלכו לעולמם, אך סיפורם  הושמע בטקס הדלקת המשואות ונמצא בארכיון 'יד ושם'.

מול צחוקה של שרה, שביטא חוסר אמון ותגובה צינית להבטחה האלוקית הבלתי ריאלית, יש לתהות מדוע אברהם לא קיבל ביקורת מהקב"ה על צחוקו, בעת שהתבשר על כך ששרה תיפקד בבן זכר, כפי שקראנו בפרשת 'לך-לך' –

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ:(טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵֽרַכְתִּיהָ וְהָֽיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיֽוּ:(יז)וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָֽה־שָׁנָה יִוָּלֵד? וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵֽד?:(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־הָֽאֱלֹקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִ֗ים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָֽיו".

על ההבחנה בין צחוקו של אברהם לבין צחוקה של שרה עמדו המפרשים השונים ובראשם רש"י, אשר מחלק בין שני סוגי הצחוק בעקבות תרגומו של אונקלוס –

ויפל אברהם על פניו ויצחק – זה תירגם אונקלוס 'וחדי', לשון שמחה, ושל שרה לשון 'מחוך'. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם" (רש"י, פרק י"ז, פסוק י"ז).

מנין לרש"י ולתרגום, שאכן אצל אברהם היה הצחוק ביטוי לשמחה ואילו אצל שרה משמעות הצחוק שלה היה לגלוג? הרי בשניהם נאמר, שצחוקם היה פנימי – אצל אברהם "בלבו" ואצל שרה "בקרבה"?

מתוך לשון הכתוב אצל אברהם "ויפול על פניו", מצאנו ביאור נאה אצל ר' יוסף בכור שור–

"נפילתו והשתחווייתו מוכיחים שהאמין, כי דרך הודאה הוא שמח וצחק והודה והשתחווה ואמר: כמה נס גדול, וכמה טובה בכללה שמשנה סדרו של עולם עלי לטובה, כדמפרש: הלבן מאה וגו' הנעשה טובה כזאת לבן – איש, כמו "השמע עם קול אלקים".

למדנו, שבאותו אירוע היו שני סוגי צחוק אצל שני אנשים – אצל האחד הצחוק מבטא שמחה ואצל השני מבטא לגלוג וזלזול. וכן ניסח זאת כאן הרמב"ן –

"…כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה…ולפי דעתי שהכוונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה [בסוף ] צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי. כעניין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב)".

וכבר מצאנו בפירוש הריב"א על התורה בשם הרב אליקים, שלימדו זכות על שרה –

"…שלכך לא האמינה שרה כמו שהאמין אברהם. לפי שאברהם שמע מפי הגבורה, אבל שרה שמעה מפי מלאך שנזדמן לה כאדם".

הרש"ר הירש אינו מקבל את החלוקה הזו בין שני סוגי הצחוק ומייחס לשניהם את אותה כוונת הזלזול וכך לשונו:

"המפרשים נדחקו לפרש את ויצחק כביטוי של שמחה; אולם, הוראת "יצחק" בכל המקרא איננה מאפשרת פירוש זה. אפילו "שחק" איננו בעצם ביטוי של שמחה, אלא הוא מורה על צחוק – בדרך כלל על חיוך של לעג וזלזול או על צחוק של משחק, – אך לא על שמחה. ואילו "צחק" הוא תמיד חיוך אירוני, חיוך השולל ודן לחובה את העצם המעורר את החיוך. וכדרך שנאמר כאן באברהם, כן נאמר להלן (יח, יב) בשרה: "ותצחק שרה"; וזה בודאי איננו מורה על שמחה; אילו היה זה ביטוי של שמחה, לא הייתה שרה כופרת בו, וה' לא היה גוער בה".

פעם נוספת אנו מוצאים 'צחוק' בפרשתנו, כאשר לוט מנסה להציל את חתניו שהיו אנשי סדום לפני ההפיכה והם לועגים לו –

"ויֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּֽי־מַשְׁחִית יְקֹוָק אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָֽיו".

צחוקם של חתני לוט גם היא הבעת חוסר-אמון במה שאומר להם לוט אבי נשותיהם, כפי שמתאר זאת במשנת רבי אליעזר (פרשה י' המתחיל בעמוד 181, יצא לאור בניו-יורק תרצ"ד על ידי החוקר הלל גרשום ענלאו) –

"קשה היא הליצנות, שלא מיהרה הפורענות על סדומיים עד שנתלוצצו בלוט, שנ' ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו לו, שוטה, נבלים וכנרות וחלילים בעיר ואתה אומר סדום נהפכת".

צחוקם של חתני לוט הוא צחוק של לעג, הנובע מביטחון עצמי מופרז ואוירה של ליצנות וכפי שמנסח זאת ר' יוסף בכור שור (י"ט, י"ד):

" 'ויהי כמצחק'. מחזיקים אותו כשוטה כי לא האמינו".

וכן במדרש שכל טוב (בובר) (פרק י"ט, סימן י"ד) –

"ויהי כמצחק בעיני חתניו. היה בעיני' כמשתטה, רבותינו אמרו ארדכלין וכרבלין בעיר, והעיר נהפכת?".

האיר את עניינו בזה כדרכו בקודש רש"ר הירש, בו הוא מתאר את האירוע בו לוט מנסה להציל את חתניו –

"יוצא לו לוט הזקן בלילה אל חתניו – אל אלה שבידיהם הפקיד את גורל בנותיו; מתחנן לפניהם ומשביע אותם, כי יצילו את נפשם ואת נפש בנותיו. והם לועגים לו, כאילו דיבר דברי ליצנות. לא לחינם מוסיף הכתוב לקחי בנותיו – כתיקון ל"חתניו" – את בנותיו הם לקחו, אך לחתניו, במשמעותה הראשונית של המלה לא נהיו. הם היו ונשארו "אנשי סדום" – בדרכיהם ובשאיפותיהם…משבא לוט אל חתניו ומזכיר לפניהם את שם ה' – הרי הם ממלאים את פיהם שחוק! והן לוט כסבור היה שדבריו יהיו נשמעים יותר לחתניו מאשר לבניו, יוצאי חלציו! תחילה הוא מנסה לדבר עם חתניו; ולאחר שהם לועגים לו – הוא מתייאש כליל; ושוב אינו מנסה אפילו לבוא בדברים עם בניו! לצערנו, זרם החיים בימינו משמש פירוש מדאיב לכל אותה פרשת לוט ובני ביתו" (פרק י"ט, פסוק י"ד).

צחוקם של חתני לוט מתאים למה שאמר רבי עקיבא במשנה (אבות ג', י"ג):

"שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה".

הם חיו באווירה של קלות ראש, מסיבות בלילות, כינורות ונבלים ולא יכלו לקבל שיש סכנה.

גדולי ישראל, תנאים כאמוראים, נהגו לפתוח את שיעוריהם במילתא דבדיחותא וכוונתם הייתה לעורר את התלמידים. מילתא בדיחותא הייתה בדרך כלל חידוד לשון, שהיה מעורר לשמחה, כך נהג רבי עקיבא וכך נהגו אמוראים כרבא (עיין שבת ל':)

ידוע הסיפור בגמרא (תענית כ"ב.) על רבי ברוקא, שפגש את אליהו הנביא בשוק וביקש ממנו שיראה לו אנשים שהם בני עולם הבא. אליהו הנביא הצביע לפניו על שני אחים וכששאל אותם מה המיוחד בהם, ענו לו שהם בדחנים ומבדחים אנשים עצובים ואומר רש"י שם, שהם היו אנשים שמחים ומכח זה הם שימחו אחרים.

כמו כל דבר בחיים, חשוב לשמור על גבולות גם כששמחים, כפי שעשה רב אשי בשמחת החתונה של בנו, שכאשר ראה שאנשים הולכים להגזים באווירת השמחה, שבר כוס יקרה כדי לשים גבולות (עיין ברכות ל"א.).

שלמה המלך בקהלת מביא את שני צדדי השמחה – מצד אחד "ושיבחתי אני  את השמחה" – ומצד שני שואל שלמה המלך "לשמחה מה זו עושה".

בפרשתנו אנו נחשפים להיבט נוסף של 'הצחוק'. שרה מבקשת מאברהם להרחיק את ישמעאל, כאשר הרגישה שלא מדובר בצחוק של שמחה –

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶֽת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק".

בעל ספר 'צרור המור' מייחס לצחוק של ישמעאל פגיעה וזלזול בשרה בהיותה זקנה.

המדרש מייחס לצחוק של ישמעאל צחוק של עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות דמים, כפי שמתואר בחטא העגל –

"וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" – אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש…'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק', אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה, שנ' 'וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק', מלמד שהייתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אין שחוק האמור כאן אלא גילוי עריות, שנאמר 'בא אלי העבד העברי' וגו', מלמד שהייתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים. רבי ישמעאל אומר: אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים, שנ' 'ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו ויקומו ויעברו במספר ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו', מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק שנ' 'כמתלהלה היורה זיקים' וגו'…" (תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ו').

לסיום, עלינו לברר מדוע נקרא בנם של אברהם ושרה 'יצחק', המנציח את העובדה ששניהם גיחכו על היתכנות לידה בגיל כה מבוגר. לפירוש רש"י, שתלה את צחוקו של אברהם בשמחה הגדולה, ברור מדוע קרא כך לבנו, אך לכאורה הצחוק של שרה היה ביטוי לחוסר אמונה ואם-כן מדוע הסכימה לקרוא לו בשם שמנציח את חוסר אמונתה?

אפשר לומר כפי שכתבנו לעיל, שתגובת שרה הייתה סבירה ומובנת היות והודעת בשורת הבן הגיע אליה מהמלאכים ולא מהקב"ה בעצמו. כמובן עלינו לציין, שבזמן ברית המילה של יצחק, שרה אומרת "צחוק עשה לי אלוקים" וכאן זה ודאי ביטוי לשמחה, כדברי הרשב"ם – "שמחה של תימהון".

רש"ר הירש רואה בעצם הצחוק של האימהות והאבות, המגחכים על הבטחה לא ריאלית,יסוד בבניין האומה. יצחק מסמל את כל ההנהגה האלוקית עם בני אברהם כדבר שהוא לא צפוי ולא ריאלי, וכך לשונו הזהב של הרש"ר הירש:

"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי…היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו – רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלהים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלהית; אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

וכן בהמשך, הרש"ר הירש מסביר את המיוחד בקריאת שמו של יצחק –

"…אפשר שכאן נרמז כבר הצד האירוני של הצחוק… כלום נתמה על בני הדור, שלא יכלו להימנע מחיוך של לעג בהביטם אל עריסתו של עם ישראל? הן עד היום שמים ללעג ולקלס את היומרות החובקות – עולם של עם ישראל, עם עולם, – אלה אשר לבורא – עולם אין מקום בחישוביהם לגבי מאורעות ההיסטוריה והליכות – עולם! מלכתחילה העמדנו, אנו היהודים, במצב זה. בן – אברהם הראשון נקרא "יצחק", ובשם זה ייקרא עד שתימלאנה התקוות, שיסודן בהשגחת הבורא והבטחותיו. אז, רק "אז – ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו, ב), בפינו יהיה הצחוק האחרון – שהרי השם הוא "יצחק": הוא יצחק! והצחוק הזה לא יהיה "צחוק", אלא "שחוק" – העולה במתינות כהבל – פה בחיוך של שמחה" (פרשת וירא, פרק כ"א פסוק ו').

אין ספק, שהיום יותר מתמיד רואים, כיצד שר ההיסטוריה מתעתע בעולם כולו ועם ישראל הקטן בכמותו מצליח מעל המצופה לחדש ולהתחדש, להיות כבשה בן שבעים זאבים. היום יותר מתמיד אנו חשים, כיצד יצחק אבינו מחייך ואומר צוחק מי שצוחק אחרון  וכדברי הכתוב "היפלא מה' דבר".

שבת שלום לכל בית הישיבה!