החומש "צאנה וראינה" חובר על ידי הדרשן רבי יעקב בן יצחק אשכנזי בתחילת המאה ה-17 ובו תרגום אגדות חז"ל ופירושים רבים בשפה קלה ובהירה מתורגמת לאידיש. הספר היה מיועד מראש לנשים יהודיות, שלא היו בקיאות בשפה העברית ושמו נלקח מהפסוק – "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא). חומש זה התקדש בקהילות מזרח-אירופה ונשים לא היו יוצאות מביתן עד שלא עברו על כל הפרשה ואגדות חז"ל, לימוד שהשקה והרווה את נשמתן של בנות  ישראל הצדיקות והתמימות.

מסופר על סבתא יהודייה פולניה תמימה, שהייתה לומדת בכל שבת פרשת השבוע מתוך חומש "צאנה וראינה". והנה, כשהגיעה בכל שנה לפרשתנו, פרשת "וישב", וקראה את סיפור מכירתו של יוסף והשלכתו לבור, הזילה דמעה וקוננה על האירוע הטראגי הזה, למרות שידעה את סוף הספור וכמובן התקוממה בכעס על יוסף, היאך נתן פעם נוספת שכך יתעללו בו, הרי זה מה שעשו לו בשנה שעברה?!…. ומדוע ראובן אחיו הבכור שהתחיל בהצלה של יוסף לא השלים שוב את המלאכה?!!!….

ואמנם, ננסה להבין בסיפור הקשה והמיוחד הזה של יוסף ואחיו את חלקו של ראובן. האם ראובן היה צדיק תמים שטעה בגדול, האם היה שותף חלילה למה שקרה, או שאולי לא הייתה לו ברירה?

תחילה נלמד את הפסוקים בו לומדים אנו על חלקו של ראובן בסיפור.

"וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ: וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם רְאוּבֵן֘ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו…וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו: וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא".

חז"ל שמו לב, שראובן לא היה בזמן שתוכננה המזימה להרוג את יוסף ואכן שואלים על כך שראובן שמע ולא היה עם האחים – 'וישמע ראובן' – "ואנה היה ראובן עד ששמע?"

עונה המדרש "משמש בבית אביו, כי כל אחד היה משמש בבית אביו יום אחד, ואותו יום היה יומו של ראובן".

למרות שלראובן היה הסבר ויכול היה לנקות את עצמו, חז"ל מסבירים בהמשך המדרש את כניסתו לעניין מהחשש שאמר לעצמו – "אני בכור ואין הסירחון נתלה אלא בי" – זאת אומרת: למרות שהיה יכול לומר שאינו אשם בכל מה שקרה, עשה השתדלות גדולה להצילו ולכן אומר המדרש שהקב"ה גמל לו על כך – "אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא ממך, שנאמר את בצר במדבר [בארץ המישור] לראובני וגו' (דברים ד מג)" (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישב פרק ל"ז, סימן כ"א).

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, בראשית פרשת וישב פרק ל"ז סימן כ"א), מביאים את דעת רבנן כסיבה נוספת לניסיון ההצלה של ראובן, שעשה חשבון – "הוא מונה אותי עם אחי, שנא' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, ואיני מצילו?, מיד ויצילהו מידם". לדעת רבנן, ראובן הרגיש מחויבות כלפי יוסף שהחשיבו יחד עם האחים בחלום נבואתו.

נשאלת השאלה – ברגע שראובן התערב בעניין, מדוע לא מנע את כל הפגיעה ביוסף לחלוטין ורק הציע משהו קל יותר, שלא ירצחו אותו? הרי גם להשליך אותו לבור היה מיותר! ומדוע לא עמד חוצץ נגד אחיו? הרי מתוקף מעמדו כבכור יכול למנוע כל פגיעה בו?

על שאלה חמורה זו עונה רבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות (המופיע בתוס' בשם הריב"ש או הר"י מאורליאנס שהיה פרשן מקורי של התורה והגמרא בן המאה ה12). הריב"ש מפנה אותנו למה שאמר ראובן במצרים, מדבריו שם למדים שראובן אכן ניסה למנוע את הטרגדיה –

"בתחילה אמר להם ראובן: אל תעשו הרעה הזאת לחטוא בילד, ולא שמעו אליו, כמו שמוכיח כשבאו למצרים, שאמר להם ראובן: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" וגם יוסף היה מחנן [=מתחנן] על ידי עצמו, כמו שאומר שם "בהתחננו אלינו ולא שמענו", וחשב ראובן אם אומר להם: "אני אגלה אתכם" שמא יהרגו אותי ואותו. לא נכנו נפש: כיון שראה שלא שמעו לו שיתף עצמו עמהם, ולא אמר "לא תכוהו", אלא "לא נכנו", כלומר: גם אני חפץ בדבר ולא ישימו לב שהוא רוצה להצילו, ולא ישמעו לו. ולפי שהיה ראובן גדול מכולם, שהעון תלוי בצוארו, היה מחזר להצילו, ולכך דיבר להם בערמה, ואמר להם: מאחר שאין אתם רוצים להניחו, מה שתוכלו למעט את החטא מוטב, מוטב שימות מיתת עצמו, ולא תשפכו את דמו בידיים, והיה כוונתו להצילו" (בראשית ל"ז, כ"א).

לדעת הריב"ש, אכן צדיק גמור היה ראובן ועשה את מה שהיה מסוגל לעשות בתנאים שהיו אז. ברם, נשאלת השאלה כיצד הצליח בכל אופן לשכנע את האחים שלא להרוג את אחיהם למרות שהיו בטוחים שגזר דינו מוות?

על שאלה זו עונה רבינו בחיי, ההולך בדרכו של רבי יוסף בכור שור ומחדד את העניין על-פי לשון הכתוב בפסוק כ"א 'לא נכנו נפש', כיצד שכנע ראובן את האחים לוותר על רציחתו של יוסף. נראה את דבריו המחכימים של רבנו בחיי:

"קשה היה לראובן עצת האחים, והייתה כוונתו להצילו. ואילו אמר: לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו [=על יוסף], וע"כ הוסיף להזכיר "נפש", כלומר שאינו מקפיד עליו [=על יוסף] רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר: אל תשפכו דם, ולא אמר "דמו", כלומר גם אנכי ככם שנאתיו, ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם, שלא תהיו שופכי דם".

לפי הסברו של רבנו בחיי, הרי ראובן נקט בטקטיקה של שותפות כביכול עם האחים בכעס על יוסף, אך הסב את תשומת לבם, שלא כדאי שיהיו שופכי דמים וכדאי למצוא דרך אחרת לבטא את שנאתם וכעסם על יוסף.

ה'אלשיך הקדוש', רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה' מסביר, שכאשר יוסף סיפר על חלומותיו לאחיו, הדבר עורר אצלם רגש שנאה, אבל ראובן שמח, משום שמתוך החלום שהתנבא על אחד-עשר האחים למד, שלמרות שחטא בזה שבלבל יצועי אביו הדבר נסלח לו. ולכן, היינו אומרים שזו סיבת המחויבות להציל את יוסף ועל-כן באה התורה לגלות, שכל מטרתו הייתה לשם שמים להצילו. נראה את לשונו הזהב של האלשיך:

"הנה, כאשר היו כקוצים בעיני אחיו חלומותיו ודבריו, כן היו לראובן כדבש למתוק, כי היה כמבשר בעיניו, כי בשומעו ואחד עשר כוכבים שמח בלבו, כי אמר ברוך ה' ואעשיר והנני בכלל השבטים ולא גרעתי על דבר בלהה, כי בלעדי לא היו רק עשרה. ועל כן היה אפשר כי לכן שת לבו להצילו מיד אחיו, לזה אמר וישמע ראובן אומרם ונראה מה יהיו חלומותיו, והיה הדעת נוחה שעל כן היה עושה. לזה אמרה תורה אל יעלה על לב איש כי עשה כן למען בשורתו אשר נתבשר על ידו, כי לא היה רק למען הציל אותו מידם, ולא לשום בחינה זולתה".

מחבר הספר 'הכתב והקבלה' רבי יעקב צבי מקלנבורג (מגדולי הרבנים בגרמניה לפני כמאתיים שנה וגדול הנלחמים נגד הרפורמה), חשב שראובן טעה בכוונת האחים ואכן הם לא רצו לרצחו, אלא שלא היה נוכח אתם ורק שמע על כך ולכן חשב שמחובתו להצילם, אך הם תכננו מראש רק להתנכל לו ולהפקירו ולראות אם חלומותיו יתגשמו מבלי לפגוע בו ישירות –

" ראובן לא היה עם אחיו בהתייעצם על יוסף מקדם להתנהג עמו בדרך ערמה לבד, ולא ידע כלום מהתנכלותם אותו קודם מאמרם לכו ונהרגהו, לכן חשב לאמת הכוונה הראשונה הנראה מדבריהם שרוצים לשלוח בו יד רצח, לכן השתדל להצילו מידם, ויעץ להם להשליכו הבורה ולא ימיתהו בידים…ויש עוד ראיה לזה שמאמר ראובן אליהם לא היה היפך כוונתם האמתית באמרם לכו ונהרגהו, שאם הייתה המכוון האמתי במאמר האחים להרגו באמת אך מעצת ראובן חזרו האחים ממחשבתם הרעה והודו לדבריו, ה"ל לקרא לומר גם כאן "וישמעו אחיו", כאמרו (בפ' כ"ז) אחר דברי יהודה מה בצע, וזה יורה לנו בביאור שלא נתחדש לאחים כלום מדברי ראובן, כי כדבריו גם הם חשבו לעשות לבלתי המיתו, כ"א להשליכה לבד הבורה, ומניעת שליחות יד רצח בו, גם מעצת נפשם היתה לא מעצת ראובן לבד, ולא נתחלפו אלא בתכלית השלכתו הבורה, כוונת האחים היתה להניחו שמה במקום הסכנה ולעזבו אל המקריים אם ינצל או לא כדי לאמת חלומותיו, וכונת ראובן היתה להצילו ולהשיבו אל אביו."

ראינו אם כן, שהפרשנים השונים מדייקים מהפסוקים, שאכן כוונתו של ראובן הייתה להצילו כפי שהתורה כותבת זאת מפורש – "לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו".

ואכן, רש"י בשם חז"ל מדייק, שמי שמעיד עליו בפסוק זו רוח הקודש –

"למען הציל אותו – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם…".

בתשובות הרשב"א למדו להלכה, שיש חשיבות לפרסם את עושי הצדקה והחסד – "מכאן, שראוי לכתוב ולפרסם את העושה מצוה, שהרי התורה פרסמה מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו" (תשובת הרשב"א סי' תתקפ"א).

ראובן שהשליכו לבור חשב להצילו משם כפי שמעיד הכתוב. אך, קשה מאוד לדעת חז"ל, הטוענים ומדייקים מהפסוק "הבור ריק אין בו מים" – שנחשים ועקרבים היו בו – איך ראובן הציע להשליך אותו לבור מלא נחשים ועקרבים אם אכן כוונתו הייתה להצילו??

עונה על כך רבי חזקיה מנוח בעל ה'חזקוני' ונקרא את לשונו –

"…י"ל שבאותו בור שהושלך תחלה לא היו נחשים, אלא כשהלך ראובן משם הלכו אחיו והשליכוהו בבור אחר שהיו בו נחשים ועקרבים. ומה שכתוב וישב ראובן זה בבור שאמר ראובן להשליכו בו". ויש המסבירים באופן פשוט, שראובן לא ידע שבבור יש נחשים ועקרבים בשל עומקו.

האם ראובן עשה את המקסימום שהיה יכול לעשות? האם ראובן ראוי להערכה עצומה כדמות שעמדה חוצץ נגד אחיו? גם אם נענה בחיוב, הרי נראה שחז"ל בעומק ראייתם חשבו שראובן לא עשה מספיק, מתוך חוסר מודעות להיבט ההיסטורי ומשמעות הסיפור אחרי שייכתב בתורה. וזה לשונם במדרש –

"אמר רבי יצחק: בא הכתוב לומר, כשאדם עושה מצוה יעשה בלב שלם, אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו…".

לדעת רבי יצחק, לא היה לראובן את הראייה העתידית והמשמעות של המעשה שלו. אילו היה לו את זה, היה מתאמץ יותר והיה מציל את יוסף לגמרי. ביקורת נוקבת זו מלמדת שלא לעגל פינות ולהבין שכל מעשה, אפילו שנחשב שולי וקטן, לא תמיד יש לנו אפשרות לראות את ההשלכות שלו לעתיד. גם אם עשינו מעשה טוב, יש מקום לבדוק את עצמנו אם זה המקסימום שניתן לעשות.

כל אחד מאתנו ידמיין לעצמו, שכל מעשה שלו מוסרט ומונצח במצלמות אלוקיות וכל מעשיו בספר נכתבים. וכפי שמסיים שם המדרש –

"רבי כהן ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי: לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב" (ילקוט שמעוני רות רמז תרד).

שבת שלום לכל בית הישיבה