לאולם ישיבת 'חכמי-לובלין' נכנס ראש הישיבה ומייסדה ואבי הרעיון של לימוד 'הדף-היומי', רבי מאיר שפירא זצ"ל. טרם שהספיק לשבת על מקומו בערב שבת פרשת 'וישב' ניגש אליו אחד התלמידים וביקש לשאול אותו שאלה. רבי מאיר שפירא חייך ואמר לו "שאל בני, שאל", למרות שכל בחורי הישיבה היו ערוכים ומוכנים לקראת תפילת קבלת שבת. שאל אותו בחור ישיבה, מנין ידע יוסף ששר המשקים יחזור לשמש את המלך ואלו חברו שר האופים יהי נדון למוות?

רבי מאיר שפירא ענה לו בסבלנות רבה, שיש לו משל יפה שיסביר את הענין, אך ביקש ממנו להמתין עד לאחר התפילה. ולכן…גם אנחנו נבקש להמתין כדי לשמוע את תשובתו השנונה והיפה של רבי מאיר שפירא, אך נפנה תחילה ללמוד ממפרשים שונים, ראשונים ואחרונים.

כדי לענות על השאלה של אותו בחור, נראה על פניו שהתשובה פשוטה ביותר. יוסף ידע מה יהיה דינו של כל אחד, משום שרוח הקודש פיעמה בו, כפי שאמר יוסף בעצמו לשר המשקים ולשר האופים כשספרו לו על החלום –

"וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽא-לֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ־נָ֖א לִֽי" (בראשית מ', ח').

וכן אמר יוסף לפרעה, כשהובהל לארמון המלוכה לפתור את חלומו של פרעה –

"וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱ-לֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה" וכפי שרש"י על אתר אומר – "בלעדי – אין החכמה משלי אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה" (מ"א, ט"ז).

גם המלבי"ם וגם האברבאנל שמו לב לכך, שבתחילת הסיפור לא מוזכרים שר המשקים ושר האופים, אלא ה'משקה' ו'האופה' –

"וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָ֥טְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְהָאֹפֶ֑ה לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם:(ב) וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָאוֹפִֽים".

מסביר האברבנאל, שמי ששירת את המלך יום-יום היו עובדים רגילים, שאמנם נבחרו בקפידה על ידי השרים הממונים. רק באירועים מיוחדים מי ששרת את המלך היו השרים בעצמם ועל כן מלמדת אותנו התורה גם על אחריות מיניסטריאלית. ברגע שהעובדים של השרים חטאו, מי ששילם את המחיר היו השרים שנשאו באחריות. המלך לא הטיל את האחריות על הש.ג. משום שהשרים  נדרשו לבחור את העובדים הטובים והראויים ביותר.

המלבי"ם מפתיע בפירוש מקורי, כיצד ההשגחה העליונה פעלה כאן ואף הוא שם לב להבדל בין השר הממונה לבין העובד הזוטר. המלב"ים טוען, שניתן ללמוד  מכאן דבר עצום, שלמעשה מי שחטא יותר היה שר המשקים ולא שר האופים, כי הרי האופה הוא זה שאופה בפועל ואין השר יכול לראות אם נכנס קיסם לתוך הבצק, שהרי בבית המלך אופים אלפי ככרות. אלא, שר האופים נושא באחריות מיניסטריאלית בלבד (כנאמר לעיל), אולם שר המשקים היה צריך לבדוק את הכוס, שהמלצר שהוא תחת שליטתו הביא למלך, ממילא הוא לא סתם נושא באחריות אלא הוא אשם ממש [ועיין מאמרנו 'כוחה של נאמנות' לפרשת וישב, בה הראנו דרך נוספת להבנת הנושא].

המלבי"ם מפתיע אותנו בזה, שיוסף פתר הפוך מההיגיון, שהרי תלו דווקא את זה שנשא עונשו רק מתוך אחריות כללית ואילו שר המשקים שפשע בעצמו יצא לחופשי. מכך הבינו כולם, שיוסף לא פתר את הדברים רק מתוך הגיון, אלא הכל היה מאת האלוקים. פרעה מצידו פעל משיקולים שלו להחזיר דווקא את שר המשקים ויוסף שפתר כך מראש גילה בזאת לכולם שהוא איש אשר רוח אלוקים בו.

נראה את סיום דבריו של המלבים "…והנה עקר ספור זה הוא להודיענו איך סבב ה' בהשגחתו המיוחדת סיבובים שיעלה יוסף לגדולה…פרעה קצף על עבדיו כדי לתת גדולה ליוסף, ואם היה יוסף פותר את החלום כפי מה שהיה ראוי לשני השרים האלה בדין ובמשפט, ששר המשקים יתלה על העץ ושר האופים יושב על כנו, לא היה יוסף עולה לגדולה, כי היו חושבים שפתר להם כן מפני שהסברא היתה נותנת שישפטו כראוי להם עפ"י חטאם, ששר המשקים היה חוטא יותר משר האופים, אבל אחר שפתר יוסף הפך ממה שהיה ראוי עפ"י היושר והסברא, ונתקיים כן, מזה ראו שהוא איש אשר רוח א-להים בו כמו שיתבאר, לכן צריך להקדים ההצעה הזו, שלפי עומק הדין היה ראוי ששר האופים יצא חפשי ושר המשקים יתלה, שזה היסוד הראשון לגדולת יוסף" (מ', ב').

ברם, רבים הם הפרשנים שאינם מסתפקים בידיעה שרוח הקודש דיברה מגרונו של יוסף וחיפשו גם הבנה שכלית, שהרי אם התורה טרחה לספר לנו את הפרטים של החלום, מסתמא רצתה התורה ללמדנו שבכל אירוע בעולמנו נמצא גם את הצד הריאלי, שהרי כל מה שקורה במציאות הינו השגחה פרטית של הקב"ה ורק עלינו לחפש מתוך המציאות את התגלותו של הקב"ה ומה אומר לנו כל אירוע. ובפרשתנו, יוסף בחן את הספור ואמר את מה שאמר על דרך השכל, אבל בלי סייעתא דשמיא ורוח אלוקים, הרי הסימנים לא היו באמת מראים את האמת.

הריב"ש, רבי יוסף בכור שור מגדולי הראשונים, כותב במפורש שיוסף התבונן בסיפור החלום ושם למד מה יהא בסופו –

"ישא פרעה את ראשך: זה הבין יוסף ממה שבסל העליון היו העופות אוכלין, ידע כי הראש עליון ילקה, שיסיר ראשו מעליו, ואכילת העוף אוכלין, ידע כי יתלה אותו ויאכלוהו עופות ולא חיות". וכן רבים אחרים מוצאים כל מיני רמזים להגיון שהוביל את יוסף לפתרון.

ומה ענה רבי מאיר שפירא לתלמידו כששאל אותו כיצד ראה יוסף בחלום ששר האופים יהיה דינו למיתה?

רבי מאיר שפירא השיבו במשל למלך, שביקש מציירי מדינתו שיציגו את כישרונותיהם בפניו ובפני באי חצר הארמון, שם נערכה התערוכה. המלך הודיע, שהציור שיזכה לאהדת הקהל ביותר יזכה בפרס מאת המלך. ישבו הציירים במדינתנו ועמלו קשה ליום הגדול בו כל אחד יציג את ציורו. והנה הגיע היום והציירים הציגו לראווה את כישרונותיהם. אחד הציורים שכבשו את הקהל היה ציור של אדם, המחזיק סל של פירות בידו. הציור נראה היה אמתי לגמרי, עד כדי כך שהציפורים בחצר גינת המלך עטו על מגש הפירות, משום שהיו סבורים שמדובר בפירות אמתיים. ואכן, צייר זה זכה בפרס המלך, אולם אז הכריז המלך שהוא מוכן להעניק פרס כפול למי שימצא חסרון בציור הזה. לפתע הגיח מתוך הקהל אדם וטען, שאמנם הפירות בציור מוצלחים מאוד ונראים אמתיים, אך האדם המחזיק בסל הפירות אינו מצויר בצורה מוצלחת, שהרי אם היה נראה  אדם אמתי, הרי העופות היו חוששים ממנו ולא היו מתקרבים לפירות.

חייך רבי מאיר שפירא לתלמידו ואמר: "כעת אתה מבין מדוע יוסף ידע ששר האופים ייתלה, משום שבחלום ראה את העוף אוכל מהסל. אם האדם שמחזיק בסל היה נשאר חי, הרי העוף לא היה אוכל מעל ראשו ואם כך סימן הוא שהאיש הזה לא בר חיים הוא.

סיפור פתרון החלומות של יוסף מלמדנו, שכדי להצליח צריך סייעתא דשמיא גדולה ורוח אלוקים ומאידך האדם יכול לזכות בה דרך התנהלות טבעית. גם בחג החנוכה הבא עלינו לטובה, התנהלה מלחמה טבעית בין החשמונאים ליוונים ולא סמכו רק על הנס ומצד שני כל הניצחון והמהפך הרוחני בעקבותיו היה נס גדול.

שבת שלום וחנוכה שמח לכל בית הישיבה!