מסופר על ראש-ישיבה, שיום אחד הגיע ללשכתו נער צעיר שרצה להתקבל לישיבתו. ראש הישיבה סקר את המועמד ומתוך שיחה קצרה של כמה דקות חשש שמדובר בבחור, שאין לו שום קשר לעולם הישיבות וחששו אף עלה מכיוון שבאותה תקופה היו עיתונאי-נוער, שמדי פעם כתבו כתבות לא נעימות על עולם התורה וראש הישיבה חשש שהוא מתחזה לנער דתי ומטרתו לא כשרה. החליט ראש-הישיבה לשאול אותו שאלה, שאם יידע את התשובה אזי ודאי שהוא שייך ואינו מתחזה. והשאלה היתה – האם שמע על אדם שתפקידו 'לנקר'? הנער חייך וענה לרב: "בוודאי! הרב מתכוון למשגיח בישיבה, שתפקידו לא לאפשר לתלמידים לנקר בשיעורים…".
פתחנו את מאמרנו ב'מילתא דבדיחותא', אך אני לא משוכנע שגם היום כל נער דתי יודע מה הוא 'מנקר'. לאותם שעדיין לא שמעו על כך וכדי שלא ייכשלו חלילה במבחן כניסה לישיבה…אז רק ניישר קו ונאמר, שמדובר באדם שהתמחה לנקר החוצה את 'גיד הנשה' מבהמה או חיה. גיד זה ארוך ועבה ברגל, בין מפרק הירך לעצם הקוּלית, והטעם שיש להוציא גיד זה הוא, משום שנאסר באכילה. מקור האיסור נמצא בפרשתנו, כאשר התורה מתארת את המאבק של יעקב עם המלאך –
"וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה".
במאמרנו ננסה ללמוד על איסור זה, מתי הוא נוהג ומדוע נאסר גיד זה.
נקדים ונאמר, שכבר חז"ל דנו בסוגייא זו, האם האיסור הוא מתקופת יעקב אבינו או לאחר מעמד הר סיני. על כך מתייחסת המשנה (חולין פרק ז', משנה ו'), המביאה מחלוקת תנאים האם האיסור חל גם על גיד של בהמה טמאה וכאשר חלילה אדם אכל בהמה טמאה ובתוכה גיד הנשה, האם עבר על שני איסורים, או שמצוות ניקור הגיד איננה חלה על בהמה טמאה כלל. דעת ת"ק שאיסור זה לא נאמר על בהמה טמאה ואילו רבי יהודה חולק. נראה את לשון המשנה –
"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן? אמרו לו בסיני נאמר!! אלא שנכתב במקומו".
דעת חכמים במשנה, שאמנם סיפור גיד הנשה נזכר אצל יעקב, אך מה שהתקבל להלכה זו דעת חכמים, כפי שהסביר הרמב"ם בפירוש המשנה שלו –
"לדעת ר' יהודה, האוכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה. ואין הלכה כר' יהודה".
אחרי שהרמב"ם הסביר, שיש הבדל להלכה אם האיסור מזמן יעקב או רק לאחר מתן תורה כפי שהוסבר גם על ידינו לעיל, פסק הרמב"ם במפורש כדעת חכמים כדרכו שפוסקים על פי רוב כשמול הרוב יש דעת יחיד.
ומכאן עובר הרמב"ם ללמדנו כלל יסודי מאוד וחשוב בעיקר מחשבת היהדות –
"…ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות".
רש"י (שם בדף ק':) מסביר מדוע אם כן לפי חכמים משה רבנו הזכיר את הפסוק "על כן לא יאכלו…" –
"פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו. אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד".
ונשאל – מדוע מה שקרה ליעקב נכתב לזיכרון-עולם כאיסור אכילה של גיד הנשה? אמנם חלות האיסור מתחילה מהר סיני, אבל כל זה בגלל מה שקרה ליעקב עם המלאך ומה חשיבות יש לכך?
על כך עונה ספר החינוך –
"משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצווה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם".
לדעת ספר החינוך, יש מטרה באיסור זה, שנדע שכפי שיעקב אבינו למרות שנפגע במאבק וגרם לו לצליעה אבל בסופו של דבר זרחה לו השמש, כך יקרה לעם ישראל – יהיו צליעות ונפילות במהלך ההיסטוריה, אך תמיד עם ישראל יקום וייגאל. ואיך רואים זאת מהסיפור של יעקב? מסביר ספר החינוך –
"…ורמז זה הוא, לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב[ינו יעקב ] שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו" (פרשת וישלח מצוה ג).
הרשב"ם, נכדו של רש"י מוסיף גם הוא את צד הגבורה של יעקב, נוסף לזיכרון על נס ההצלה –
"'על כן לא יאכלו' – לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת" (רשב"ם בראשית ל"ב, ל"ג).
וכן כתב רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס' תלמידו של הרשב"ם –
"..להיות להם לזיכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף ירכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זיכרון כבוד וגדולה".
ומה קרה מיעקב עד מעמד הר סיני? האם נזהרו בגיד הנשה או שהתורה מספרת לנו מדוע משה רבנו נצטווה על כך, אבל עד מעמד הר סיני אף אחד לא נזהר מלאכול את גיד הנשה. אז נדע שלא כך!!
הרד"ק טוען, שמשפחת יעקב כן נהגה איסור ויש תקדים כזה בתנ"ך. נראה את לשונו –
"על כן לא יאכלו בני ישראל – בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו והם צוו לבניהם (כמצות יהונדב בן רכב לבניו שלא ישתו יין), ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה על פי ה', אבל לפירז"ל בסיני נצטוו וכתבה במקומו להודיע הטעם שנאסר בעבורו".
איסור אכילה של דבר מסוים קיים גם היום אצל משפחות מסוימות, למשל לגבי אכילת בשר מעוף הודו. מכיוון שמעיקר הדין אפשר לקבוע על פי שלשה סימני טהרה אם עוף זה או אחר הוא מן העופות הטהורים, כפי שכתב השולחן ערוך (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פ"ב סעיף א'-ג') – "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף, מותרים. והמינים האסורים, כ"ד האמורים בתורה" – חכמים קבעו שלשה סימני טהרה בעופות כדי לוודא שהוא עוף כשר. אולם נהגו ישראל שלא לאכול עוף על פי סימני הטהרה בלבד, אלא אם כן בידינו מסורת מאבותינו שעוף זה טהור ונהגו לאכלו. כך כתבו השו"ע והרמ"א –
"ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור".
וכן כתב הרמ"א –
"ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה[= על הסימנים שקבעו חכמים ], ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות".
היות ותרנגול הודו הובא לאירופה מיבשת אמריקה, לא הגיע עם מסורת כלשהי, שהרי באותה תקופה לא הייתה באמריקה קהילה יהודית. נוצרה מציאות שכמעט בכל מקום לשם הגיע, אכלו אותו בהרגשה ובידיעה שהוא עוף כשר ולכן התירו חלק מהפוסקים את אכילתו, למרות שאין עליו מסורת ברורה של כשרות. אך כפי שכתבתו, עד היום ישנן משפחות שלא אוכלות בשר הודו משום שלא הייתה מסורת על כך. ואצל משפחת יעקב הייתה מסורת, שלא לאכול את גיד הנשה למרות שהיו אחרים שכן אכלו.
פירוש מפתיע ומקורי לסיבת איסור אכילת גיד הנשה כותב רבי חזקיה בן מנוח מצרפת [1250-1310] בספרו 'חזקוני' על התורה, וכן כתבו בעלי התוס' ועוד אחרים טעם זה. לדעתם, האיסור הוטל על בני יעקב בתור עונש וקנס, בגלל שהפקירו את אביהם במאבק שלו עם המלאך ואיסור זה אמור להזכיר שיש ללוות בן אדם שלא ילך לבד ויחידי. וזה לשונו של החזקוני –
"כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה, שהניחו את אביהם הולך יחידי, כדכתיב 'ויוותר יעקב לבדו'. והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליוה יעקב את יוסף".
הסבר שני כותב רבי חזקיה בן מנוח, שאם מסתכלים בסופו של דבר, יעקב אבינו נלחם כאריה כל הלילה ואיסור אכילה של גיד הנשה יזכיר לכולם איך אבי האומה נלחם ולא הרים ידיים ולא ויתר, וזה לשונו –
"דבר אחר, על כן שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, להיות להם לזכרון ולתפארת כי אביהם נלחם עם המלאך".
פירוש שלישי, אף הוא מקורי, טוען רבי חזקיה שהבנים קיבלו עליהם איסור זה מצד כבוד לאבא, היות שאביהם הוזק בגיד הנשה החליטו לא לאכול לזיכרון, וזה לשונו –
"דבר אחר, על כן שהוזק יעקב בגיד הנשה, קיבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו. משל לאדם שחש בראשו או באחד מאיבריו, שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם כדי שיהא לו אותו האבר לרפואה".
רבי עובדיה ספורנו מאיטליה, בן המאה ה-,16 ששימש רב ורופא ומראשי הקהילה ברומא, טוען שאי אכילת גיד הנשה רוצה להביע שחלק זה לא חשוב לנו כל כך וממילא הנזק שקרה ליעקב לא נחשב, וזה לשונו –
"על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו:"
רבי אפרים מלונטשיץ (1540-1619), רב ודרשן וראש ישיבה בעיר פראג בתקופתו של המהר"ל מפרש בספרו 'כלי יקר' על התורה את סיבת האיסור לכיוון אחר לחלוטין, שגידין נמשלו לדברים עמוקים ונסתרים והקב"ה רצה שלא יעסקו בנסתרות וזה לשונו –
"מצינו לחז"ל שדברים עמוקים, שהשגתם קשה, נמשלו לגידין, כמו שפירש רש"י בפרשת יתרו (שמות יט ג) על פסוק ותגיד לבני ישראל. וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד ב) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דייך. ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמו שאמרו (חגיגה יג א) אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזיכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שיכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העולם הזה וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כי אם יחידי סגולי הדור כרבי שמעון בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העולם הזה כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא. וראיה לדבר שנאמר ויבוא יעקב שלם, ודרשו חז"ל (שבת לג א) שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח".
הרש"ר הירש מוכיח מבחינה לשונית, שהמשמעות של המילה 'נשה' היא מלשון 'נושה' – הוא בעל חוב, שרוצה לקבל בחזרה את רכושו ממי שחייב לו ולכן נקרא נושה [עיין בפרושו איך מוכיח זאת ואכמ"ל] והחייב אינו יכול להתנגד לכך והוא חייב להיכנע לבעל חובו, לכן כותב הרש"ר הירש, שאיסור האכילה בא להזכיר לנו שיעקב התגבר על המלאך לא בגלל כוחו, שהרי לא יכול להתנגד, אלא הכל בהשגחה אלוקית. אנו מציינים את החולשה כעיקרון שעם ישראל שורד "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'…". נקרא את דבריו הארוכים אבל חשובים מאוד –
"..נמצא גיד הנשה: גיד הכניעה וחוסר האונים. הרי כאן משמעותו ההיסטורית – לא האנטומית – של גיד הנשה. עם ניתור הגיד [=הוצאתו מכלל שימוש] נמנע מהשריר לשלוט בעצם, הפסד זה סבל יעקב ממתנגדו, מבחינה זו לא יכול היה לעמוד כנגדו. הרי הגיד, הרי השריר, הרי העצם, אך תפקידם אינו מתמלא. אולם לא לתמיד. 'נשה' מציין רק ויתור לשעה, לא הפסד מוחלט. יעקב הוא 'נושה', וחשבון גדול עוד יגיש לשרו של עשו".
רש"ר הירש יוצא חוצץ נגד אלו החושבים, שאיסור אכילת גיד הנשה בא רק לציין את העובדה ההיסטורית למה שקרה, וזה המשך דבריו –
"זכר המאורע הזה נקבע לדורות לכל זרע ישראל על – ידי איסור גיד הנשה. האיסור ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, כדרך שאין להעלות על הדעת כי איסור החמץ רק נתכוון להודיענו מה היה טיבו של הלחם שאבותינו אכלו בצאתם ממצרים. שתי העובדות, כשהן לעצמן, הינן נטולות כל חשיבות".
לדעתו, אי האכילה באה לשדר משהו הרבה יותר עמוק עם משמעות לאומית נצחית – לומר שחולשה פיזית בעם ישראל היא אינה חסרון, אלא אדרבה מוכיח קבל עם ועולם שהקב"ה שומר עלינו למרות צליעתנו ומעמדנו החלש, וזה לשונו –
"..אחרי כל זה הרי כוונת האיסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק, לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנוע בעדו להשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהיסטוריה: כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, ללא עמידה והליכה מאוששת. וחוסר מעמד זה הנו תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות אנשיו, הרי עמידתו בלתי – המנוצחת לא יכלה להיות לאצבע אלהים בהיסטוריה…על כן לא יאכלו בני יעקב (שדוקא בזכות חולשתו החומרית יהיה לישראל, ויעיד על האל הגובר בכוחו על הכל)…מדי הסיבם לאכול תתייצב האזהרה מתוך ספר מסעות חייהם לוותר מרצון על הגיד הזה ולוותר על כוחם הנמסר בידי עשו. אל יתלו בו את קיומם. אל יראו את עצמם מופקרים, חסרי בטחון בחליפות העתים, מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשו, ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב – ישראל תלוי בכוחות אחרים נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלהיו. בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו הוא – לא בסעד החומרי האיתן – אלא בכוח אלהיו הנושאו על כנפי נשרים. הוא הדבר שנשלח ליעקב והמסור לעד אל לב ישראל…".
לסיכום, ראינו דעות שונות בכוונת האיסור של אכילת גיד הנשה וכפי שאנו רגילים לומר שכל הדעות הללו משלימות זו את זו והן צדדים שונים במציאות החיים, גם אם חלק מהדעות הן הפוכות ממש, למשל בין אלו הבאים לציין את חשיבות המאבק ההירואי של יעקב, לבין אלו החושבים שבא לציין את מעלת החולשה של יעקב, כדי להעביר מסר שלא כוחי ועוצם ידי וכו'.
ונראה לי להסביר זאת, שהדבר תלוי על איזו תקופה מדברים. כמובן שבגלות אין לנו אפשרות לעמוד על נפשנו ואז הגבורה היא בקבלת הכניעה והידיעה שה' שומר עלינו. ומאידך גיסא, כשאנו אדונים לעצמנו בארץ ישראל, כן חובה לחנך את עצמנו למידת הגבורה ולא לגלות רפיסות קומה בפני אויבנו.
אנו עומדים לפני חג החנוכה, חג הגבורה, בה אנו מציינים את גבורת החשמונאים שנבעה מתוך להט רוחני ושאיפה לקדושה וטהרה ונתפלל שהקב"ה יסייע בעד עם ישראל ובעד מנהיגיו לגלות את אותה גבורה קדושה ומתוך כך נזכה להגיע "עד עלות השחר" ולראות באורו של משיח צדקנו במהרה בימינו!
שבת שלום לכל בית הישיבה!