להדפסת דבר התורה- לחצו כאן

אם נשאל אדם ברחוב, בוגר או נער, דתי או שאינו שומר מצוות, האם שמע על מקצוע או תפקיד שנקרא 'מנקר', סביר להניח שרובם לא ידעו על מה מדובר ואולי נשמע כאלה החושבים ש'מנקר' הוא מי שמנמנם קלות בזמן שיעור או הרצאה…

זכור לי בעודי ילד קטן, שאבא ז"ל הצביע על אדם מסוים בבית הכנסת ודיבר אודותיו בהערכה עצומה ש"האדם הזה הוא מנקר! הוא לא סתם שוחט". לא הבנתי אז בדיוק מה המיוחד ב'מנקר' ועל מה ההתלהבות, אבל כן הבנתי שמדובר בתפקיד חשוב וצריך ה'מנקר' להיות תלמיד חכם ואיש מקצוע. לימים כשבגרתי, הבנתי שבחוץ לארץ שוחטים ומנקרים היו בעלי מעמד חברתי מאוד גבוה ומאוד מוערכים על ידי הקהילה ובמיוחד תפקיד ה'מנקר' שזכה לכבוד רב בקהילות היהודיות בכל רחבי העולם היהודי.

ובכן, פשוט הדבר שה'מנקר' אחראי להסיר את גיד הנשה מכף רגלה של חיה או בהמה. גיד זה שבתוכו ישנה מערכת עצבים, יוצא מחוט השדרה של החיה או הבהמה ויורד עד כף הירך האחורית של הרגל, ובין ימנית ובין שמאלית שניהם נאסרו. ואכן, דרוש לכך המון ידע וניסיון, ועל ה'מנקר' להסיר את הגיד וכן החלבים וחוטי דם שאסורים [בבהמה בלבד]. מלאכה זו צריכה מומחיות ובקיאות גדולה ויש בה טרחה רבה ומצריכה זהירות מיוחדת ודקדוק רב. זו הסיבה לעדויות בקהילות מסוימות, שלא אכלו את החלק האחורי בבהמה, מחשש שהניקור לא היה מושלם.

בפרשתנו מופיע האיסור של אכילת 'גיד הנשה' עוד לפני מתן תורה, עם הטעם מדוע הוא נאסר באכילה. ננסה במאמרנו ללמוד על איסור זה –

"וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה" (פרשת וישלח פרק ל"ב, פסוק ל"ב–ל"ג).

זאת יש לדעת, שאמנם האיסור נקבע עקב האירוע שקרה ליעקב עם המלאך ועל כך בהמשך, ברם האיסור לאכילת גיד הנשה בימינו הוא רק משום שנצטווינו בתורה במעמד הר סיני, כפי שהרמב"ם כותב בפירושו למשנה (מסכת חולין, פרק שביעי), פרק שעוסק כולו באיסור אכילת גיד הנשה. במשנה ו' מופיעה מחלוקת תנאים, האם איסור אכילת גיד הנשה הוא גם בבעלי חיים טמאים. לדעת תנא קמא רק בטהורים – ולדעת רבי יהודה גם בטמאים. והאוכל עובר על שני איסורים,  גם אכילת טרפה וגם גיד הנשה.

רבי יהודה נימק את דעתו, משום שהאיסור הזה התחיל אצל יעקב אבינו ועדיין לא הייתה חלוקה בין בעלי חיים טהורים וטמאים והיה מותר לאכול בעלי חיים טמאים. אמרו לו חכמים לרבי יהודה –

"בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו".

על כך כותב הרמב"ם (שם) כלל מאוד יסודי במחשבת התורה ומשום חשיבותו נביא אותו כלשונו –

"ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי…. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להימול .. וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות".

המשנה במסכת חולין (ז', א') מגדירה את פרטי וגבולות האיסור –

"גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשים ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף".

לאחר שהתייחסנו קצת לפרטי האיסור, ננסה ללמוד על המהות וטעם הדבר. ונשאל – היות ובמאבק עם המלאך נגע בכף ירכו וכתוצאה מכך צלע יעקב, האם זו סיבה מספיק חשובה לאסור אכילת גיד הנשה?

ראשית, נברר מדוע נקרא הגיד הזה 'גיד הנשה'. רש"י שואל ועונה –

"ולמה נקרא שמו גיד הנשה?, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה…".

כלומר, כתוצאה מהנקיעה זז הגיד וקפץ ממקומו.

מצאנו בפסיקתא זוטרתא בפירושו הראשון הסבר נוסף –

"…לא נקרא שמו נשה, אלא שמתיש כח האדם בו".

גיד זה אחראי על ההליכה של האדם ויש בו מערכת עצבית, שאם היא נפגעת הרי מחלישה את האדם, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר, כי נישת ונחלש כח יעקב אחרי האירוע ולכן כאן נקרא 'גיד הנשה' באירוע זה בלבד.

מה שנותר לנו לברר הוא, מדוע נאסר גיד הנשה? האם בגלל שיעקב נפגע בצליעה יש לזכור זאת לעולם על ידי איסור אכילה של גיד?

הרשב"ם טוען, שסיבת האיסור הוא –

"…לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת".

רבי דוד קמחי [הרד"ק 1160-1235] מפרש –

"…בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו והם צוו לבניהם … ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה על פי ה', אבל לפי רז"ל בסיני נצטוו וכתבה במקומו [בפרשת בראשית] להודיע הטעם שנאסר בעבורו".

סיבה מאוד מעניינת כתב ה'ספורנו', בזה שאי אכילת הגיד מראה שזה לא דבר כל כך חשוב לנו  ואפשר לוותר עליו ולכן ההיזק שהזיק המלאך הוא לא משמעותי, וזה לשונו –

"על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו".

יש המפרשים את סיבת האיסור ממש להיפך – לא משום כבוד ליעקב אלא אדרבה בתור קנס לבניו. ויש בזה  'אות קין' לבני יעקב וכל זה משום שהפקירו את אביהם כשהיה זקוק להם . וזה לשון דעת זקנים מבעלי התוספות –

" דבר אחר  ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקדוש ברוך הוא גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו".

רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310) מוסיף, שהבנים נענשו כי היתה בידם היכולת להגן על אביהם יעקב, וזה לשונו –

"בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה לכך ליוה יעקב את יוסף".

יש שכתבו במילים חריפות, כגון רבי ר' חיים פלטיאל (פרשן צרפתי בן המאה ה-13) –

".משום דפשעו באביהם דהניחוהו יחידי…מן [הדין] היה לך לקונסם לפי שהניחו אביהם יחידי".

בספר 'מושב זקנים' (ליקוטים מבעלי התוס') שואלים –

"תימה כיון שנתרפא יעקב, למה לא הותר לאכלו? וי"ל בשביל אהבתו נזהרו על כך, משל למה הדבר דומה למי שניזוק בדבר אחד, אף אם יתרפא אומר לבניו היזהרו על זה הנזק שלא תזוקו, כדרך שהוזקתי אני, על כן ישראל מעצמם קבלו עליהם שלא לאכלו, והיינו דמתרגם אונקילוס על כן לא אכלי מעצמן היו נזהרין מלאכול בשביל אהבת יעקב. ד"א כאדם שמתענה באותו יום שמת אביו".

דברים מרוממים ונפלאים כתב הרש"ר הירש בטעם איסור זה, וכדרכו ראה בכך חשיבות לדורות וזה לשונו –

"זכר המאורע הזה נקבע לדורות לכל זרע ישראל על – ידי איסור גיד הנשה. האיסור ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, כדרך שאין להעלות על הדעת כי איסור החמץ רק נתכוון להודיענו מה היה טיבו של הלחם שאבותינו אכלו בצאתם ממצרים. שתי העובדות, כשהן לעצמן, הינן נטולות כל חשיבות, והנצחתן על – ידי מצוה אלהית תתבאר רק אם נניח שקשורות בהן אמיתות בעלות משמעות עמוקה לכלל תעודתנו. אמיתות אלה באות לידי ביטוי וחידוש נצחי על – ידי איסור האכילה…אחרי כל זה הרי כוונת האיסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק, לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנוע בעדו להשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהיסטוריה: כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, ללא עמידה והליכה מאוששת. וחוסר מעמד זה הנו תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות אנשיו, הרי עמידתו בלתי – המנוצחת לא יכלה להיות לאצבע אלהים בהיסטוריה:

על כן לא יאכלו בני יעקב (שדוקא בזכות חולשתו החומרית יהיה לישראל, ויעיד על האל הגובר בכוחו על הכל, לא יאכלו את "גיד הכניעה והחולשה החומרית". מדי הסיבם לאכול תתייצב האזהרה מתוך ספר מסעות חייהם לוותר מרצון על הגיד הזה ולוותר על כוחם הנמסר בידי עשו. אל יתלו בו את קיומם. אל יראו את עצמם מופקרים, חסרי בטחון בחליפות העתים, מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשו, ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב – ישראל תלוי בכוחות אחרים נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלהיו. בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו הוא – לא בסעד החומרי האיתן – אלא בכוח אלהיו הנושאו על כנפי נשרים. הוא הדבר שתוכנו המלא והשלם חדר להכרת האומה, התולה את נפילתה ואסונה – לא ברצון ה' – אלא במיעוט כוננותה להגנתה; ובמקום להבטיח את עתידה על – ידי תשובה לה' תכריז בגאוה של שוא: "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גדעו וארזים נחליף".

ספר החינוך (מצוה ג') טוען, שטעם המצווה היא שעם ישראל ידע בעתיד שהקב"ה ישמור עליו ויציל אותו גם אחרי גלות וזה לשונו –

"משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו".

המלבי"ם נוקט בטעם נוסף ושונה מכולם, וטוען שכפי שהתורה אוסרת לאכול שקצים ורמשים כי זה משפיע על האדם – כך גם לגבי גיד הנשה, וזה לשונו –

"..בשר הבע"ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הניזון, וע"כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע"כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא"כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם".

לדעת הנצי"ב מוולוזין בספרו 'העמק דבר', 'גיד הנשה' מסמל קשיות עורף, כפי הביטוי 'לא יהיה אדם קשה כגיד' ועל כן יעקב נענש על שני דברים, וזה לשונו –

"…לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב…לזה בא הסימן בו. ועוד בגיד הנשה. שלא יהא אדם קשה כגיד, וכדאיתא במסכת תענית פ"ג [כ' א'] לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. ונמצא נענש יעקב על שני דברים, א' על שנוי מנהגו, מש"ה כתיב כי נגע בכף ירך יעקב, ב' על שהתקשה ביותר, כדכתיב [משלי כ"ח י"ד] ומקשה לבו יפול ברעה, מש"ה כתיב בגיד הנשה".

לסיום, ראוי לומר כדרכנו, שכל הפירושים יש להם מקום בהבנת האירוע והם אינם סותרים זה את זה. ואפשר לומר, שהתורה התכוונה לכל הטעמים גם יחד, אע"פ שיש כאלו שהם הפוכים ,אך גם זה ניתן להיאמר ככונת התורה.

ברם, חשוב לסיום להביא דבריו של הרב שטיינמן זצ"ל בספרו 'איילת השחר' על בראשית. בפירוש פסוקנו כותב הרב שטיינמן, שלמרות שהתורה בעצמה כותבת מדוע לא אוכלים גיד הנשה, הסיבה שאנו מקיימים מצוה זו, היא לא בגלל הטעם אלא משום שזה גזירת הכתוב, וזה לשונו –

"…הנה ברוב המצוות התורה לא כותבת את טעם המצוה, והמפרשים כתבו כאן כמה פירושים, ולאחר כל זה עדיין צ"ל שזה גזירת הכתוב , כיון שהטעמים שכתבו אינם מספיקים בכדי לאסור אכילת גיד הנשה, והלשון על כן לא יאכלו, יכול להתפרש גם טעם למנהג ולאו דוקא לאיסור (ועי' חינוך מצוה ג' והאי לא יאכלו לא נאמר על דרך סיפור כלומר מפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד אלא אזהרת השי"ת שלא יאכלוהו".

נסיים בפרט מעניין, שבסין שמה המסורתית של היהדות היא – "דת הסרת הגיד".

שבת שלום לכל בית הישיבה!