להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

אחד משמות חג החנוכה הוא 'חג הגבורה', בנוסף ל'חג האורים', 'חג הניסים' ו'חג האור'. חג הגבורה מבטא בעיקר את הניצחון הפיזי על היוונים ומייחס לניצחון זה יכולות צבאיות וטקטיקות חכמות. מיתוס זה אימצה התנועה הציונית בתחילת דרכה, כדי לבסס ולקשר בין העבר לבין מאבקה של התנועה עם הקמתה. ברור שרוב העם ייחס את הניצחון לנס אלוקי, כפי שזה לידי ביטוי בתפילת 'על הניסים' –  'מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים'. הגיבורים היו היוונים ובני חשמונאי היו חלשים ונצחו בסייעתא דשמיא גדולה. ברם, כדי לבטל את התאוריה והלך הרוח של חלק מהעם, שהניצחון במלחמה היה רק הודות לגבורה הפיזית של הלוחמים בני חשמונאי ותומכיהם, קבעו חז"ל שיש לחגוג את נס חנוכה על פח השמן, שעל זה אין מחלוקת שזה היה נס, מה שאין כן לגבי המלחמה שיהיו וישנם אנשים לא מעטים, המנתחים את המלחמה וטוענים לניצחון טבעי.

אמנם, חז"ל לא התעלמו מנושא המלחמה וגם טרחו להוסיף את הניצחון במלחמה בתפילה, כנושא שיש להודות עליו לקב"ה. ודאי שהלוחמים ביוונים היו גיבורים, אבל לעומת היוונים ועוצמתם וגודל צבאם, הרי בני חשמונאי והלוחמים לצידם היו חלשים ומעטים ולכן הניצחון היה גם הוא נס אחד גדול.

אנו נמצאים בתקופה בה בני התורה לא צריכים להעלים את הניצחון במלחמה ומבינים שצריך גם גבורה פיזית ומסירות נפש, אבל בלי סייעתא דשמיא וניסים גלויים, הרי אנו מעטים כנגד רבים.

אני נוהג לספר בגאווה על תלמידי לשעבר, יוסי דורה, תלמיד ותיק משכבר הימים, בן תורה ותלמיד חכם, שהיה נווט קרב בחיל האוויר וסיים את שירותו הצבאי בחיל האוויר בדרגת אלוף משנה. הוזמנתי על ידו להשתתף בטקס סיום פועלו כטייס ונווט קרב בחיל האוויר. כחלק מתכנית הטקס, יוסי ביצע טיסה אחרונה מרשימה ונחת ממש לידינו. מה שבלט בהסירו את כובע הטייס זו הכיפה תחתיה, שלא משה ממנו ולו לזמן קצר. אמנם זו הייתה טיסתו האחרונה, אבל חיל האויר לא ויתר עליו וביקש ממנו להמשיך במילואים בתפקידים אחרים בהפעלת החיל. בטקס המרשים שערכו לו מפקדי החיל בבסיס חיל האויר בתל נוף, בהשתתפות מפקדים בכירים בחיל האויר, עלה יוסי לבמה להודות לכולם על המחמאות שהרעיפו עליו ופתח בדבריו בציטוט מספר תהלים (קי"א, א') –

"..אוֹדֶ֣ה יְ֭קֹוָק בְּכָל־לֵבָ֑ב בְּס֖וֹד יְשָׁרִ֣ים וְעֵדָֽה".

יוסי ציטט פסוק זה כמנהג עדות המזרח כאשר מברכים את 'ברכת הגומל', ואז בירך 'ברכת הגומל' בשם ומלכות ולאחר מכן הסביר שדבר ראשון עליו להודות לקב"ה, שלאחר כל כך הרבה טיסות על מטוס ה- 15-F, חלקן טיסות קרב מבצעיות בעומק האויב, והעובדה שזכה לנחות בשלום בטיסה האחרונה בבסיס זה אינה דבר מובן מאליו ולכן ראשית מודה לקב"ה. כמו יוסי, זכינו בדורנו להבנה, שכוח צבאי הוא כלי שהקב"ה זיכה אותנו בדור הגאולה, כדי להגן על עצמנו מפני אויבנו שלצערנו לא נעלמו באף תקופה בהיסטוריה של עמנו ורק מחליפים שמות ותפקידים…פעם היו אלו היוונים, פעם הרומאים, פעם הכנסייה הקתולית והרשימה ארוכה עד מאוד…ובזמן השואה 'הגדילו' ברשעותם הנאצים וגם כיום ארגוני הטרור ואיראן שמאיימים עלינו בהשמדה.

מסיפור לסיפור…לפני מספר שנים התקיים כנס למנהלי מוסדות החינוך בבני-ברק לקראת חג החנוכה ולכנס הוזמן מר אריאל שרון, מי שהיה אז באופוזיציה ולימים ראש הממשלה ושר הביטחון. אריק דיבר על גבורה יהודית אז והיום ועוד סיפר על יחידה 101 האגדית, כמי שנחשב כהוגה וגיבור יחידה זו, שמתוכה צמחו מפקדים רבים והם היו מקור השראה לאומץ ולנחישות ודבקות במטרה. יחידה זו הוקמה בעקבות התגברות פעולות טרור של ערביי ארץ-ישראל, כאשר למדינה הצעירה לא היה מענה הולם. היחידה הזו, תפקידה היה לבצע פעולות תגמול בכפרים ערביים וביחידות צבאיות ירדניות ובדרך כלל היוזמים והמבצעים היו מספר קטן מאוד של לוחמים, שאריק שרון גייס בהיכרות אישית והיו מוכנים לשאת בנטל הכבד ובסיכון הגדול של פעולותיה.

וכאן שטח את משנתו וראייתו ההיסטורית וטען, שאל לנו לדאוג שהרי מי שלוקח אחריות על בטחון המדינה הצעירה אלו תמיד חבורה מצומצמת של לוחמים מסורים בעלי ערכים ואידאלים נעלים. כדוגמת ההקרבה והמסירות נפש יוצאת הדופן של יחידת 101 להילחם בשביל הכלל, היה תמיד נחלתם של מעטים לאורך ההיסטוריה היהודית. כמובן שישנן דוגמאות רבות בתחום הבטחוני, כמו מסירות הנפש של אלי כהן הי"ד, עמנואל מורנו הי"ד ועוד אלפי אנשי מודיעין וקומנדו עלומי שם, שלא יודעים עליהם כלום, שהקריבו עצמם מתוך תחושת שליחות שנובעת מאחריות פנימית לעתיד העם.

וכאן חשוב לציין, שאותה מסירות נפש והאחריות על קיום האומה מבחינה פיזית היתה לשמחתנו במשך כל הדורות גם מבחינה רוחנית, כאשר יהודים בכל הדורות השקיעו את כל חייהם בלימוד התורה ושמירת מצוותיה ודאגה לכלל ישראל וגם בנושא זה אפשר למנות ולספר בכל ההיסטוריה הרחוקה והקרובה על מסירות נפש ודאגה לכלל ישראל.

אין לנו דוגמא יותר טובה לתיאוריה זאת, מאשר הימים האלו, ימי החנוכה, כאשר אנו בוחנים בזכות מי מרדו היהודים ביוונים ומי חולל את המהפכה הרוחנית והמדינית, הרי הייתה זאת משפחת חשמונאי, מעטים מול רבים, שעד אותו אירוע מכונן של הריגת אותו יהודי שהיה מוכן להשתחוות לפסל לעיני היווני, לא ידענו על מתתיהו שהוא לוחם מהולל, אלא כהן שהיה לו מעמד מכובד מאוד בעיני הקהילה במודיעין, לשם בשלב הראשון העתיק את מקום מגוריו מירושלים.

עדות מפורטת על מה שהתרחש מופיע בספרו של יוסף בן מתתיהו וזה לשונו –

"בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן … והוא יושב בהר מודעית. …וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר: אוי לי כי נולדתי לחזות את שבר עמי וקריה הקדושה בידי בני נכר.  מקדש אלוה בכף זרים, והיכלו לזרא כאיש חרם.  כל מחמודיו נהלכו, עוללים בחוצות נחנקו, ומבחר בחורים לטבח הובלו……..ועתה איככה לא אקוץ בחיי".

מתתיהו ששימש ככהן ויש אומרים ככהן גדול בבית המקדש, לא יכול היה לשאת את המצב הנורא והביזיון הגדול, אבל בשונה מאחרים שכנראה גם כן לקחו קשה את המצב אבל לא פעלו בענין וכן רבים אחרים שנכנעו לתרבות היוונים והצטרפו אליהם, מתתיהו כאשר הגיע רגע של התנגשות פעל לפי אותה אחריות ודאגה למצב העם וכה מספר יוסף בן מתתיהו –

'ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם.  וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור.  הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות. וישא מתתיהו את קולו ויאמר: 'אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחורי חוקות אבותינו.  חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך".

לאחר העמידה הנחרצת של מתתיהו, ללא חשש וללא מורא, מיד כשסיים את נאומו הגיע רגע המבחן, כאשר אחד מבני ישראל ניגש לבמה לזבוח זבח –

"…וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה.  ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר:מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי.ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר.  וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד".

מרשימים במיוחד דברי מתתיהו לפני מותו ודבריו מדברים בעד עצמם על המחויבות ההיסטורית להמשיך את האמונה היהודית והמחויבות לקיום התורה והמצוות ואף למסור את הנפש על כך –

"ויהי כי זקן מתתיהו וקרבו ימיו למות ויקרא אל בניו ויאמר אליהם: "..הנה עת רעה וזוועה עת צרה ותוכחה לישראל. לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו, שימו נפשכם בכפיכם על ברית אלוהינו. זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם. אברהם אבינו נוסה במסה, והאמין בה' ותחשב לו לצדקה. יוסף שמר את משמרת ה' בעת צרתו, ויהי לאדון במצרים. פינחס אבינו קנא לאלוהיו, ותהי לו ברית כהונת עולם. יהושע מלא אחרי ה', ויהי לראש ולנגיד על ישראל. כלב ענה עדות אמת בקהל עם, ותהי לו נחלת סגולה. דוד הלך בדרך תמים, ותהי לו המלוכה לירושת עולם. אליהו קנא לאלוהיו, ויעל השמיימה. חנניה מישאל ועזריה בטחו בה', וינצלו מתוך כבשן האש. וגם דניאל בתומת לבבו ניצל מגוב האריות.

לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה' יסובבנהו חסד. ועתה אל תגורו מפני כעס הרשע, כי כל כבודו כעש וכדומן על פני השדה. היום יעלה וישגה ומחר איננו, וכי ישוב אל עפרו אבדו עשתנותיו. לכן התאוששו בני וחזקו לבבכם בתורת ה', וירם אלוהים קרנכם.
שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה. ועתה אספו לכם כל הדבקים בתורת ה', לנקום את נקמת עמנו בצריכם. השיבו להם כפועלם ושימרו את מצות ה' בכל לבבכם ויברך אותם וייאסף אל אבותיו. וימת בשנת מאה וארבעים ושש, ויקברו בניו אותו אל קבר אבותיו בעיר מודעית. ויבכו אתו כל בית ישראל, ויעשו לו אבל כבד מאוד".

ראינו זאת בכל ההיסטוריה היהודית, שתמיד היו אלו מתי-מעט שגילו אחריות ממשית על עתיד האומה. המעטים האלו היו מוכנים לשלם מחיר אישי כבד ביותר למען הכלל. ראינו זאת גם בזמן השואה במרד גטו ורשה, במרידות במחנות ההשמדה השונים, כאשר מעטים היו מוכנים לסכן את חייהם פעמים רבות ואף להגניב חומרי נפץ ולפוצץ את הקרמטוריום באושוויץ וכן במרד הגדול  בטרבלינקה ובסוביבור.

חג החנוכה מעביר מסר מאוד ברור וחד משמעי, שיחידים שמגלים אחריות על מה שקורה בעם ישראל הם אלו שתורמים לחיי הנצח של האומה ואין אף אדם שיכול לעמוד במחיצתם.

בפרשתנו, פרשת מקץ, הנקראת בדרך כלל בחנוכה, נחשפים לרגע דרמטי בו אחי יוסף מקשרים בין מה שעשו לאחיהם לבין המצב אליו נקלעו, כדברי הרשב"ם על פסוקנו –

"מדה כנגד מדה. אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי".

ואנו שומעים אותם לראשונה מגלים אחריות על מה שעוללו לאחיהם, אמנם מאוחר מדי ומעט מדי כפי שנראה בהמשך, אבל לפחות זה… –

" וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת".

מאידך גיסא, ראובן בניגוד לאחיו ניסה בזמן אמת להציל את יוסף, כפי שהכתוב מעיד על כוונתו לחזור ולהוציאו מן הבור, מה שלא יכול היה לעשות עקב המכירה של יוסף למדיינים ובנקודת הזמן המיוחדת הזו שהאחים מגלים חרטה מסוימת  מזכיר להם ראובן זאת –

"וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ".

נטילת אחריות על העבר יש בה תועלת כלשהי, אבל היא מוגבלת ביותר, שהרי מה שנעשה נעשה, ואין יכולת להשיב. ברם, כפי שלימדו אותנו הפרשנים, עלינו לעיין היטב במה שהאחים אומרים ואז נגלה שלא הייתה זו קבלת אחריות מלאה. אין האחים מתחרטים מעצם השלכתו לבור או מכירתו, אלא מהיחס האטום והקשה שגילו כלפיו, כאשר לדעת חז"ל הפסוקים כאן מגלים שהוא התחנן על נפשו וזה לשון מדרש אגדה על המילים "בהתחננו אלינו" (בובר, בראשית פרשת מקץ, פרק מ"ב פסוק כ"א) –

"אמרו חכמינו ז"ל: אפשר שיוסף בן שבע עשרה שנה ורואה שאחיו מוכרים אותו ושותק, אלא מלמד שהיה משתטח לפני כל אחד ואחד, כדי שימלאו עליו רחמים, ולא היו משגיחין עליו" – נורא ואיום!! לא להאמין!!.

לדעת הרד"ק ופרשנים נוספים, הוא התחנן לאחיו לא רק לפני שמכרו אותו אלא גם לפני שהשליכו אותו לבור –

"בהתחננו אלינו – כי באמת היה מתחנן אליהם בהפשיטם אותו את כתנתו להשליכו לבור".

ראוי להביא את מסקנת הרד"ק מהסיפור הזה –

"על כן באה אלינו הצרה הזאת – למדנו בסיפור הזה כי כשתבוא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט עליו ויתוודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה".

מה שמטריד את הפרשנים הרבים וביניהם הרמב"ן, מדוע לא מוזכר שהתחרטו מעצם המכירה שזה הרי שורש הסיפור?

למד מכך הרמב"ן, שזה שלא התייחסו לתחנוניו חמור יותר, וזה לשונו –

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו".

לא כן חושב רבנו בחיי ועוד ראשונים, שזה שהכתוב לא הזכיר שהתחרטו על עצם המכירה מעיד שהם לא מכרוהו לעולם וזה לשונו –

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאילו כן היה להם לומר: אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור, כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו אליו".

ועל השאלה מדוע הכתוב לא הזכיר זאת באירוע עצמו, עונה הרמב"ן שלש תשובות –

"והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר".

יש לנו לברר בנושא זה, מדוע רק עכשיו לקחו האחים אחריות על מה שארע ולא לפני כן שהיו במשמר שלשת ימים? על כך עונה רבי יצחק קארו [1458-1535 דודו של בעל ה'שולחן ערוך' רבי יוסף קארו וגם מי שגידלו] וכך כותב בספרו 'תולדות יצחק' –

"יש לשאול למה אמרו כן עתה, ולא אמרו כן בהיותם במשמר שלשה ימים:?התשובה שיוסף ריחם עליהם ואמר לכו הביאו שבר רעבון בתיכם, שאיני רוצה שימותו בניכם ובנותיכם ברעב, לזה אמרו אם זה שאינו עברי מרחם על עברים כמונו ועל טפנו ונשינו ובלא שבקשנו ממנו, קל וחומר היה ראוי שהיינו מרחמים על אחינו, בהתחננו אלינו אבל אשמים אנחנו על אחינו, ועוד לפי שאמר את האלהים אני ירא, על הזרים, ואנו לא היה לנו יראת אלהים על אחינו".

לדעת הרש"ר הירש –

"…עד כה לא ראו את עצמם אשמים. גם עכשיו הם מאשימים את עצמם רק באכזריות וקשיחות; עד כה לא הודו גם בזה. כסבורים היו שרק עמדו על נפשם. אך ראובן רואה את אשמתם לא רק בקשיחות לבם. מתחילה הוא אמר להם: אתם חוטאים. הוא ראה ביוסף רק ילד, ובתכניותיו שמפניהן יגורו, ראה רק מעשי ילדות. לפיכך הוא אומר להם: אתם מאשימים את עצמכם שלא עברתם על מידותיכם, שלא עשיתם לפנים משורת הדין; אך לאמתו של דבר – חטא גדול חטאתם בו. וכך גם כאן: זה עשרים שנה הם טוענים לעצמם, ומלמדים זכות על נפשם. עתה הם מזועזעים על – ידי היסורין ומתברר להם: אבל אשמים אנחנו, רובץ עלינו חטא שלא נתכפר, ממנו צפויים לנו סכנה ואבדון….אין להחניק את קול המצפון, אפשר לקטום את הגחלים באפר, אך גם כעבור חמשים שנה תעלה השלהבת מאליה – "אבל"! אך שקר ואשליה כל הצדקותינו".

נסיים כדרכנו במסר חשוב, שמראה לנו עד כמה הרחיקו גדולי ישראל בלקיחת אחריות רוחנית.

אמר רבי אלימלך מליזַ'נְסְק: "אומר לכם מפני מה כל הציבור באים אליי בבקשות – זה בא ומבקש על רפואת בנו, זה על הפרנסה, וזה על החיים.
במדרש נאמר, כי אדם צריך לראות את עצמו כמי שחציו זכאי וחציו חייב, וכן העולם בכללו נמצא במצב זה – חציו זכאי וחציו חייב. כיוון שכך, אם עשה האדם עבֵרה, לא רק לעצמו גרם רעה, אלא הטה בכך את העולם כולו לכף חובה, שהרי כעת רבו העבֵרות על הזכויות (תוספתא קידושין, פרק א הלכה יא). ואני, כיוון שחוטא אני, הרי שגרמתי בכך רעה לעולם כולו. כעת באים בני העולם לפניי וצועקים על החיים, על הבריאות ועל בניהם ומשפחתם, ואומרים – תקן מה שקלקלת! החזר מה שנלקח מאִתנו בגללך!"

עד כדי כך הרגיש רבי אלימלך מליז'נסק אחריות לקהל חסידיו.

שבת שלום, חנוכה שמח וחודש טוב לכל בית הישיבה – שנזכה אי"ה כל אחד מאתנו להרגיש אחריות ומחויבות לעם-ישראל, לארץ-ישראל ולתורת-ישראל!!!