באלול תש"ל (ספטמבר 1970) השתלטו מחבלים מארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין' על מטוס בואינג 707 של חברת TWA, שהיה בדרכו מת"א לניו יורק. בחניית הביניים בפרנקפורט שבגרמניה, עלו החוטפים למטוס והכריזו מתוך תא הטייס כי המטוס נחטף. בין יושבי המטוס החטופים היה גם אחד מגדולי ישראל, הרב יצחק הוטנר זצ"ל, ראש ישיבת "חיים ברלין" בניו יורק, רעייתו, בתו ברוריה ובעלה הרב יונתן דייויד, וכן שני תלמידים מקורבים מאוד לרב. הרב היה בשיא ההכנות לפתוח ישיבה בארץ ישראל ולעבור לגור בארץ. המטוס הונחת בשדה התעופה 'זרקא' שבירדן, הידוע גם בשם כ'שדה דוסון'. לאחר מספר ימים בהם שהו בתוך המטוס, הורדו כולם מהמטוס והמחבלים ערכו סלקציה בין הישראלים והיהודים ואנשי הצוות לבין שאר הנוסעים. לאחר שהורדו כל הנוסעים, פוצצו המחבלים את המטוס עם מטוס חטוף נוסף שהובא לשם.
לאחר זמן מה התבצעה עסקת חליפין ובתחילה שוחררו הנשים והילדים. המחבלים הפרידו את הרב הוטנר מיתר הנוסעים והחזיקו אותו בבידוד. בשלב מסוים ניסו המחבלים לגזוז את זקנו של הרב הוטנר, אך מפקדיהם עצרו בעדם. אלפי יהודים ברחבי העולם התפללו לשחרור החטופים בשלום, ובינתיים ברחבי העולם ניסו יהודים להפעיל כל קשר פוליטי אפשרי, כדי להשפיע על הירדנים. העולם היהודי געש ורעש על נפילתו בשבי של אחד מגדולי ישראל ונערך גיוס כספים אדיר כדי לנסות לשחררו באמצעות תשלום למחבלים, אך הגאון הרב יעקב קמינצקי וכן ה'סטייפלער' הרב קנייבסקי, לא ששו בלשון המעטה לתת את הסכמתם וברכתם לעשות עסקה עם הרוצחים הללו, למרות שהיה על מי לסמוך כן להתיר, משום שחששו שבכסף זה הם יממנו את המשך הטרור שלהם.
כעבור שבועות של משא ומתן אינטנסיבי מצד גורמים שונים, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין, שם קיבל את פניהם הרב מנחם פורוש, ששכר מטוס פרטי כדי להחזירם ארצה. כעבור יומיים הוטסו הרב הוטנר ויתר אנשי הקבוצה לניו יורק דרך אירופה, והגיעו לביתם לקראת ראש השנה.
עבור בני התורה באמריקה, התקבלה בשורת שחרורו של הרב הוטנר בשמחה עצומה, ותוכנן לקבל את פני ראש ישיבת 'חיים ברלין' בשדה התעופה קנדי בכבוד מלכים. גדולי ישראל רבים היו אמורים להשתתף בקבלת הפנים. השמחה הייתה גדולה כל כך, עד שכמה מהבחורים ארגנו, שתזמורת תעמוד באולם הקבלה של שדה התעופה, ותפתח בנגינה נלהבת, ברגע שיעבור הרב הוטנר דרך הדלתות המסתובבות, אל תוך זרועותיהם הפרוסות של תלמידיו ואוהדיו. עוד לפני שראש הישיבה סיים את ביקורת הדרכונים, פתחה התזמורת בנגינה, אך ברגע שנכנס לחדר קבלת הפנים הרב משה פיינשטיין זצ"ל, גדול הדור באותה תקופה באמריקה, שטרח ובא לקבל את פניו של הרב הוטנר, פנה היישר לראש התזמורת והורה לו להפסיק את תזמורתו. הוא הסביר, שמכיוון שיש נוסעים שעדיין לא יצאו מעמאן, ועדיין סובלים בארץ זרה ועוינת, אין זה מתאים לנגן. התזמורת הפסיקה לנגן, אך ההתלהבות בקבלת פניו של הרב הוטנר לא פחתה. אינספור בחורים נרגשים הניפו את הרב הוטנר על כיסא, הם שרו ורקדו סביבו כאילו חל שמחת תורה מוקדם מהרגיל. ר' משה רקד בשורה הראשונה, פניו קורנות משמחה על שחרורו של גדול בישראל.
בזמן החטיפה, עת ישבו במטוס והמחבלים שומרים עליהם, ישב הרב הוטנר עם משפחתו ובנוסף לחששות הטבעיים עקב המצב והשהיה בשבי שהורידה ממשקלו כעשרים ק"ג והחלישה אותו גופנית, היה גם מיצר מאוד על כך שלקחו לו את כל כתבי היד שלו, עליהם טרח זמן רב.
המחבלים ערכו סיורים לכל מיני מכובדים ערביים, כדי להראות להם את "השלל". באחד הימים, עבר מכובד ערבי לבוש במלבושי כבוד, ראה את הדרת פניו של הרב, התכופף אליו ושוחח אתו בצורה מנומסת. לאחר שחלף על פניו, אמר הרב הוטנר בשקט לחתנו הרב יונתן דוויד השבוי לידו:
"הפנים שלו הביעו נסיכות של ישמעאל. פנים כאלו לא תמצאו בבני עשיו. יש לו את כל האופי הספציפי של פנים ישמעאליות".
וכשחתנו שאל אותו לפשר דבריו, ענה לו בלחש, שעל ישמעאל לא נאמר "אלופים" ובתנועת יד רמז ש'עוד חזון למועד' ובעתיד יסביר למה התכוון.
הרב הוטנר שוחרר מהשבי בכ"ה באלול ובחג הסוכות הראשון בעת רצון בסוכה, הסביר למה הייתה כוונתו אז בשבי. הרב הוטנר ציטט את הפסוקים שבסוף פרשתנו (פרק ל"ו), העוסקים באלופי עשיו:
"אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז:(טז) אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה:(יז) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו:(יח) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אָהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אָֽהֳלִיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו:(יט) אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם".
ואז הפנה את תשומת לב סובביו שישבו בסוכה, שאצל ישמעאל לא מוזכר 'אלופים' אלא 'נשיאים' –
"אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם" (חיי שרה כ"ה, ט"ז).
הרב הוטנר הסביר, שכל מערכת היחסים של עם-ישראל עם הישמעאלים ועם בני עשיו נובעת מהבדל ההגדרות במעמדם. חז"ל (סנהדרין צ"ט:) הגדירו מהו 'אלוף':
"תמנע בת מלכים היתה דכתיב 'אלוף לוטן אלוף תמנע' וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא היא".
כלומר – זו מלכות ללא כתר.
וכן מפרש רש"י – "שר גדול אלא שאינו מעוטר".
הסביר הרב הוטנר, שעשיו זכה למלכות כפי שנאמר לרבקה על ידי ה' בפרשת תולדות –
"ויֹּ֨אמֶר ה' לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גוים גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר" (כ"ה, כ"ג).
אמנם, מלכותו מוגבלת כפי שנאמר בנבואת עובדיה (פרק א') עד שיעלו מושיעים להר ציון –
"וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיקֹוָ֖ק הַמְּלוּכָֽה".
והוסיף הרב הוטנר, שלישמעאלים יהיה כבוד וגדולה, אבל בלי כוח ה'מלכות' וזה ההבדל בין עשיו לישמעאל – עשיו הוא יורש ממש, כפי שנאמר בפרשת דברים –
"וְאֶת־הָעָם֘ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד:(ה) אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר".
ואילו לישמעאל נאמר ההיפך בפרשת וירא –
"וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק".
המשיך הרב הוטנר בהרצאת הדברים הנצחיים, בין מעמדו של ישמעאל לבין עשיו, גם באופן תיאור התורה את מקום מושבם. אצל אלופי עשיו נאמר בפרשתנו –
"אֵ֣לֶּה׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם:"
ואילו בנשיאי ישמעאל נאמר בפרשת חיי שרה–
"אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם:"
זהו ההבדל – לעשיו יש מקום קבוע, אחוזה, ואילו הישמעאלים לא יורשים מקום קבוע אלא חצרות וטירות שלא נקראות בתורה 'ארץ אחוזה', אלא מקום ארעי.
לסיום הדגיש הרב הוטנר, שעומק הסכסוך הישראלי מול הישמעאלי, נובע מכך שישמעאל לא קיבל ירושה ולכן כל הזמן בא בטענות ומבקש לרשת את ארצנו ולכן הכעס והשנאה מלווים אותו מאז שגורש על ידי אברהם. אין התורה מספרת רק 'סיפור' על אברהם וישמעאל, חלילה, שהרי התורה אינה 'ספר סיפורים'. התורה היא נצחית ובאה ללמדנו את כל מהלך ההיסטוריה.
את כל המסה הרעיונית הזו הכניס הרב הוטנר במילים ספורות בזמן החטיפה, כאשר המחבלים השמיעו בפניהם את תעמולתם הארסית על הישראלים שגזלו את ארצם וכו'. כשכל האורחים התפזרו מהסוכה, שאל אותו חתנו שהיה עמו בשבי המטוס, מה ראה על פניהם של אלה שעברו על פניו, כשהעיר את הערתו? השיב הרב הוטנר:
"על פניו היה אפשר לראות כבוד גרידא, כבוד שאינו מעורב עם כח, כבוד יש לו, מלכות אין לו ואילו בעשיו בא הכבוד בלווית כח" (ספר הזיכרון עמ' נ"ז).
מפעים ללמוד כיצד בשעות קשות אלו הצליח הרב הוטנר לראות את האירוע הקשה, שהיה חלק ממנו, במשקפיים של תורה ובראיית עומק על כל המאבק הפלשתיני נגד מדינת ישראל.
אנו נמצאים ימים ספורים לאחר 'הפסקת האש' עם ארגוני הטרור הערבי בדרום ארצנו, המבטאים שנאה עמוקה לעם-ישראל. עלינו להבין ולהכיר מול איזה אויב אנו מתמודדים ומה מניע אותו לפגוע אלפי שנים בעם-ישראל ועל כן נתפלל לקב"ה שינחה את מנהיגנו בשכל ישר ובעצה נכונה לטפל בשרשי השנאה של שכנינו ובכך ישרור שקט ושלווה במחוזותינו, אכי"ר.