הרב צבי-הירש אורנשטיין (1816-1888), מחבר שו"ת "ברכת רצ"ה", שימש ברבנות בשלוש ערים חשובות בפולין – בריסק, לבוב וריישא, זאת לאחר שאיבד את רוב רכושו בשריפה שפרצה באחוזתו שרכש מכספי ירושה. הרב, שלא רצה לשאת שום משרה רבנית עד אותה שריפה, ישב ולמד תורה והתפרנס מהשכרת אחוזתו. בצדקותו הרבה לא רצה לבטח את רכושו מתוך חשש שזה מעיד על חוסר בטחון בקב"ה (עיין שו"ת 'אגרות משה' או"ח חלק ב' סימן קי"א, שמתיר לעשות ביטוח ככל תהליך מסחרי ואין הדבר מעיד חלילה על חסרון באמונה ובטחון בקב"ה), אך לאחר שהשריפה כילתה את רוב רכושו הסכים לקחת על עצמו את עול הרבנות בלית ברירה. השמחה של קהילת בריסק הייתה כה גדולה כאשר החל את תפקידו ברבנות ולכבוד ההכתרה עשה סעודה גדולה והזמין את הציבור הרחב לביתו. הרבנית הגישה לשולחנות כוסיות קטנות המיועדות לשתיית יי"ש יוקרתי. אחד הקרואים, שעדיין חשב שידם של הרב והרבנית משגת לתת להם שתייה כדת ללא הגבלה כבעבר, לעג על הקמצנות כביכול של הרבנית  במזיגת היי"ש לכוסיות הקטנות. הרב צבי הירש זצ"ל, שהיה גאון עצום בהלכה ובאגדה וגם חריף בשכלו ובעל חוש הומור, יצא להגנת הרבנית וקם לדרוש תוך שהוא מצטט את הפסוק מתוך פרשת השבוע שלנו, פרשת 'וישלח' –

"ויִּווָתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר"  – ולכאורה, האם נשאר לבדו? הרי העביר את משפחתו ורכושו לעבר הירדן המערבי? ורש"י ע"פ חז"ל מיישב זאת, שחזר לעבר הירדן המזרחי משום ש "שכח פכים קטנים וחזר עליהם".

שאל הרב אורנשטיין בחיוך, האם בשביל 'פכים קטנים' אדם עשיר כיעקב חוזר ומשאיר את משפחתו לבד? אלא, יעקב הכין עצמו למפגש עם עשיו וכדי לכבד את עשיו ופמלייתו שמנתה ארבע מאות איש, צריך היה להכין עבורו שתייה חריפה וכאשר אלו יתחילו לשתות הם הרי הם מסוגלים לרוקן את הים מרוב שתייתם. זאת הסיבה שיעקב חזר לאחוריו כדי להביא פכים קטנים – כוסיות קטנות לשתייה…

למרות תשובתו ההומוריסטית של הרב אורנשטיין, שאלתו במקומה עומדת: מדוע חזר יעקב אבינו כדי לקחת את הפכים הקטנים? וכי עד כדי כך סבל ממצוקה כלכלית, שנאלץ לחזור לאחוריו לקחת חפצים נטולי ערך כלכלי? והרי יעקב התברך בנכסים, בצאן וברכוש רב שעשה בבית לבן?

על כך עונה הגמרא (חולין צ"א.):

"אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

מכיוון שצדיקים עובדים קשה על רכושם, כיעקב שתיאר את עבודתו – "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵֽעֵינָֽי" (בראשית ל"א, מ') – ולכן חביב עליהם הממון, משום שעמלו עליו קשות וביושר ואינם יכולים לוותר עליו. כל זאת על-אף שיעקב סיכן את חייו, כפי שהתורה מספרת לנו בהמשך הפסוק – "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר".

דבר גדול לימדו אותנו חז"ל בתחום המוסרי, שגם אדם עשיר כיעקב שאף היה טרוד בהכנות למפגש הטעון עם עשיו, אל לאדם לזלזל ברכוש פעוט ערך לכאורה. שמירת 'פכים קטנים' אולי היה אבן היסוד לאחד החוקים החשובים בתורה – איסור "בל תשחית" וכפי שהסביר זאת ספר החינוך (מצווה תקכ"ט):

"שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו".

בהסבר המצווה כותב ספר החינוך:

"שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר…וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה…".

יעקב אבינו, שהיה בזמן מלחמה מול עשיו, הניח את התשתית שאין להפסיד כל דבר ערך, אפילו הקטן ביותר.

מטרת התורה היא לחנך את האדם, כפי שממשיך ספר החינוך וכותב –

"לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות…ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם".

ישנם אלפי סיפורים על מידת הזהירות המופלגת שנזהרו גדולי ישראל מלאבד רכוש, אפילו הקטן ביותר, וכיצד למדו להתנהל ולהתנהג כיעקב אבינו. את אחד הסיפורים ששבה את ליבי מספר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק, בספרו "טובך יביעו" (וישלח עמ' קנ"ד) –

הסיפור הזה שייך לתקופה, שבה בנו סוכה מעצים ממש שאספו ברחוב ולא היה קיים בשוק 'סוכה לנצח' וכדומה. אני עוד זוכר את אבי ז"ל בונה את הסוכה במו ידיו עם פטיש ומסמרים וכך נהגו רוב תושבי מדינת ישראל הצעירה. ומספר הרב זילברשטיין על גיסו הרב חיים קנייבסקי, שפעם אחת פירק את סוכתו והיו מסמרים עקומים וכמובן שרצה לזרוק אותם לפח. אמר לו אביו, הסטייפלר זצ"ל: "וכי אי אפשר להשתמש בישנים? בוא ואראה לך כיצד מיישרים אותם". ואכן, לקח הגאון הגדול הזה, הרב ישראל-יעקב קנייבסקי פטיש ויישר את המסמרים, זאת כדי שלא לעבור על איסור 'בל תשחית'.

מיעקב אבינו למדנו, שלכסף ולרכוש יש חשיבות כאמצעי לקיום הפיזי ולשימוש למטרות רוחניות ועל כן מותר וחשוב לשמור עליו. אנו רואים זאת גם כאשר יעקב אבינו השביע את יוסף לקבור אותו בארץ ישראל ואח"כ אמר זאת יוסף לפרעה –

"אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית נ', ה') –

ורש"י במקום מביא את פירוש המדרש למילה 'כריתי' שהיא ייחודית במקרא –"שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה". יעקב היה מוכן לתת את כל הרכוש שצבר בבית לבן כדי להיקבר בארץ ישראל בקברי אבותיו. אין כאן סתירה בין חזרה לאיסוף 'פכים קטנים' לבין נתינת כל רכושו לעניין גדול.

רבא בגמרא (חולין מ"ט:) נתן לזה תוקף הלכתי להקפיד על שמירת הרכוש –  "התורה חסה על ממונם של ישראל" – התורה מתירה, לדעתו, משקאות מסוימים שנשארו גלויים כל הלילה, בניגוד לדעות אחרות שראו בזה סכנת נפשות ולא התירו. ולכן הקשו עליו על כך – "סכנת נפשות? ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל?".

מנין לרבא, שהתורה חסה על ממונם של ישראל? – אומר רבנו גרשום על אתר,  שהמקור לדבריו הוא ציווי התורה למשה רבנו לעשות חצוצרות מכסף ולא מזהב, משום שלדעתו עשיית החצוצרות הייתה מכספם של ישראל. אע"פ שיותר מכובד היה אם משה רבנו היה משתמש בחצוצרות של זהב, אולם היות וזה לא פגם בתפקוד החצוצרות, לכן הערך של 'התורה חסה על ממונם של ישראל' גבר.

מאידך, מצינו ערך שלכאורה סותר את ההנחה, ש'התורה חסה על ממונם של ישראל'. הגמרא (מנחות פ"ט.) עוסקת לגבי האופן של נתינת השמן במנורה, האם מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. זה שאומר 'מלמטה למעלה', מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל ומי שאומר 'מלמעלה למטה', אז אם יישפך הנותר, יישפך, משום ש"אין עניות במקום עשירות [בבית המקדש]". שהרי בבית המקדש, משום כבודו, נהגו בעושר כמו שהיו משקים את קרבן התמיד בכוס של זהב וכן לא היו מכבסים את בגדי הכוהנים אלא היו מביאים להם בגדים חדשים, משום שכיבוס מנקה אבל פוגם במראה של הבגד. לפיכך, שני הערכים הם תלויי מקום, זמן ומצב, אולם באופן עקרוני התורה רואה חשיבות בשמירת הרכוש של האדם, אלא אם כן יש מטרות נעלות ואז מותר להיות פזרן.

ונחזור ליעקב אבינו – האם היה זה מקרה חד-פעמי, שאישיות כה חשובה ובכירה סיכנה את חייה בשביל ממון? מסתבר שלא. בגמרא (סוטה י"ב.) דורש רבי אלעזר על הפסוק – "ותקח לו תיבת גומא – מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

ומסביר רש"י את דעתו של רבי אלעזר –

"שדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים".

אנו רואים מכאן, שלצורך שמירת הרכוש אפשר להקל בהגנה על הגוף, בתנאי שזה לא מהוה פיקוח נפש, אלא רק מונע צער וקושי. ואכן, דעת רבא התקבלה להלכה.

ענין זה הוא אחד מאבני היסוד אף בשאלות גורליות כיום, למשל בתחום הרפואה – האם המדינה צריכה לתת ולקנות את התרופות היקרות ביותר לחולים שאין בהם סכנה מידית, או יכולה להסתפק בנתינת תרופה טובה שגם היא מרפאת? וכן בתחום הביטחון האישי – עד כמה צריכים להשקיע במיטב אמצעי הבטחון, לעומת בטחון מינימלי, והאם 'מדינה' נחשבת כמו 'צדיקים שחביב עליהם' וכו'?

וזאת לדעת, שבגמרא (שם) מובאת דעת רבי שמואל בר נחמני, החולקת על רבי אלעזר וטוענת, שתיבת הגומא הייתה יעילה יותר בהגנה על משה –

"דבר רך, שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה".

וכפי שרש"י במקום מסביר –

"בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה כשהמים מוליכין אותו בחזקה הוא נתקל והוא נישוף ונשבר אבל דבר קל נתקל ונזדקר באבן לאחוריו".

כמובן שעצם הדבר שממונו של הצדיק הוא מעל שמירת גופו, מחייב הסברים  נוספים מכיוונים אחרים ולא רק מהתחום המעשי. ואכן, רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר, שהסיבה שהצדיקים מחבבים את ממונם אפילו יותר מגופם, משום שבממונם ישנה קדושה מיוחדת וכך לשונו:

"…וכאן שאמר שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, היינו שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מה' יתברך, על דרך מה שנאמר (משלי ל', ח') לחם חוקי היינו שנחקק ונקצב מה' יתברך לחלקו, וקרי ליה גזל …כי לה' הארץ ומלואה ומה שלא נברא בשבילם הוא אצלם כגזל ואין פושטין ידיהם ליקח, ומפני זה ממונם שמיוחד להם שנברא בשבילם חביב עליהם כל כך עד שמסר יעקב אבינו ע"ה את נפשו עליהם…דבר שיש לו שייכות לצדיק מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. ולכן יעקב אבינו ע"ה שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו ונבראו בשבילו מסר נפשו להעבירם…" ('פרי צדיק', ויקרא לחג הפסח).

כיוון אחר להסביר את חזרתו של יעקב אבינו לפכים קטנים, מצאנו בספרו של הרב מרדכי הכהן מצפת "שפתי כהן" על התורה  , שמפרש 'פכים' מלשון 'פח השמן' ושמן זה שימש אותו כדי לצקת על האבן אשר שם מצבה אחרי החלום של הסולם וחזר הכד ונתמלא ויעקב חשב שזה לא ראוי שיישאר השמן בעבר הירדן. בשמן זה נמשחו המשכן וכליו והמזבח וכן אהרון הכהן והמלכים ועוד. כלומר, יעקב לא חזר סתם, אלא היה בפכים הקטנים שמן חשוב מאוד.

דברי הרב מרדכי הכהן מצפת וכן דברי רבי צדוק הכהן מלובלין חשובים יותר ומקבלים משנה תוקף בעקבות הדרשה שנשא הר"ן, שבו טוען שאין לראות במעשי האבות את הצד החיצוני של המעשה אלא את כוונותיהם העמוקות וז"ל:

"וזהו הדבר המטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני[מהמון העם,= איש פשוט], כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בענייני העולם, כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עיקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רבותינו ז"ל (חולין צא א) ויותר יעקב לבדו (בראשית לב כה), שנשתייר על פכים קטנים, וכשההמוני רואה זה אומר בלבו אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר."

הרב קוק (עין אי"ה ברכות עמ' 120 עמודה ראשונה) מביא את הגמרא שמספרת, שכאשר חלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו חכמים לבקרו וטרם מותו ממש אמר להם: "פנו כלים מפני הטומאה". ונשאלת השאלה – זה מה שמעניין אותו טרם מותו, שהכלים לא ייטמאו בגלל פטירתו הקרובה? ומסביר הרב זצ"ל:

"כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות  הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני…והנה מתורתינו ערך זו השלימות כל רוממות הדרכתה של תורה בעניינים נעלים חסה על ממונם של ישראל".

לדעת הרב קוק, זו הייתה גדולתו של רבי יוחנן בן זכאי, שגם בשעה כזו דאג שלא ייטמאו הכלים ושם לב לפכים הקטנים.

ונסיים בסיפור על אחד מראשי הישיבות, רבי אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז, שחלה במחלה אנושה והיה זקוק כל הזמן לשתייה מרובה לפי עצת רופאיו. תלמידיו עשו תורנות ביניהם, כך שהשקו אותו כל הזמן. ממש כמה דקות לפני פטירתו, קרא לאחד הבחורים ובקש ממנו שייקח את הבקבוקים ויחזירם לחנות כדי לקבל את תמורתם וזאת כדי לא להפסיד את שוויים, ממש כרבי יוחנן בן זכאי שלא רצה לגרום הפסד לכלים טרם פטירתו.

שנזכה לראות את 'הפכים הקטנים' בכל אחד מצמתי חיינו ובמיוחד לקראת החנוכה, ובע"ה אף נרותיה הקטנים של החנוכייה יאירו אותנו באור-יקרות של קדושה וטהרה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!