לפני שנים רבות, בהיותי בשליחות חינוכית בעיר מונטרה בשווייץ, שם שימשתי בתפקיד ר"מ בישיבה התיכונית "עץ חיים", הודיעו לי שהרב משה-צבי נריה ראש ישיבות בני-עקיבא נמצא בשליחות בז'נבה ומחפש מקום לשבות בו את השבת – וכמובן ששמחתי להזמינו לביתי ואכן הרב נריה זצ"ל הגיע אלינו לשבת. לאחר שהסעתי אותו לביתי, שאל אותי האם יש מקווה טהרה פתוח במקום, הואיל והוא נוהג לטבול בכל ערב שבת. לאחר בירור קצר, הודיעו לי שהיות ויש טבילת אישה בליל שבת, המקווה לא פתוח לטבילה כל היום, משום שהם רוצים להשאיר את המקווה נקי עד הלילה. כל הפצרותינו לשנות מ'מנהגם' זה לא צלחו. כשהודעתי זאת לרב נריה, אמר לי שהואיל והוא אינו מוכן לשנות ממנהגו לטבול בערבי שבתות, לכן הוא מבקש ממני שאקח אותו לאגם הסמוך לביתי ושם הוא יטבול. כשהסברתי לו, שהאגם קפוא וזו סכנת נפשות ממשית להיכנס לתוכו, השיב לי הרב, שהוא אינו חושש ורק מבקש ממני להסיעו לשם. ניסיתי לטעון שמדובר ב'פיקוח-נפש', אולם הרב נריה בשלו: "אני הולך לטבול באגם. אינני משנה ממנהגי, אף אם צריך לטבול באגם קפוא כקרח!".

עקשנותו של הרב הדהימה אותי ודבקותו בקיום מנהג הטבילה לימדה אותי מהי עמידה על עקרונות, גם כשהמצב אינו פשוט. סוף דבר, אחרי מאמצים מרובים, נמצא מקווה בעיירה Bex במרחק 30 ק"מ, שם היה בזמנו מחנה לילדים פליטי שואה. אמנם, מקווה זו לא היתה פעילה שנים רבות, אולם המשפחה שניהלה ותחזקה את המקום הייתה מוכנה להפעיל את המקום. ואכן לשמחתו של הרב נריה לא היה גבול, נסענו לעיירה זו והרב טבל כדת וכדין, לא לפני שזיכה אותי כל הדרך בדברי תורה כפיצוי על "טרחתי" להסיעו. הרב נריה זצ"ל לימד אותי מהי 'מסירות-נפש' ועקשנות של מצווה. ואכן זה לא פלא, שבהלווייתו שנערכה בכפר הרואה, הורשו לפי צוואתו לשאת את המיטה רק אנשים שטבלו לפני כן.

ונשאלת השאלה, האם זו דרך לרבים? האם אי אפשר לעתים 'לוותר' על מנהג או החלטה טובה כאשר יש שינוי במצב?

זו אחת השאלות והדילמות החינוכיות, העומדות בפני הורים ומחנכים ואף אצל כל אדם, לגבי מקום עבודתו ובקשריו עם חבריו וכו'. האם לעמוד על שלנו, יהיה המצב אשר יהיה? האם צריך להתעקש על החלטה שקיבלנו? וכשהמציאות קצת משתנה, האם לשנות את החלטה או שהדבר ייחשב כחולשה וכחוסר חוט שדרה?

דילמה זו נצבת גם בפני מנהיגים, ראשי-ממשלה ונשיאים. אחד הביטויים שהתקבלו בארצנו אשר מיוחס לראש-הממשלה אריק שרון – "מה שרואים משם לא רואים מכאן" וכוונתו הייתה, שלפני כניסתו לתפקיד ראש ממשלה, הוא הוביל את נושא ההתיישבות ביהודה, שומרון ובחבל עזה והצהיר 'דין נצרים כדין תל אביב' – אולם בהיותו ראש ממשלה הפך את עורו ויזם את החרבתו של חבל ארץ פורח ביישובים, בתי כנסיות ובתי מדרשות בגוש קטיף. אריק שרון נימק זאת בכך, שמה שהבין וראה בתפקיד ראש ממשלה לא ראה לפני כן בהיותו אזרח וחבר כנסת מן השורה.

כדרכנו, נפנה למקורותינו כדי להתמודד עם שאלה מורכבת זו.

בפרשתנו, אנו מוצאים אירוע, שממנו ניתן ללמוד מה עושים כאשר החלטה שקיבלנו עלולה להשתנות עקב שוני במצב. אברהם משביע את העבד למצוא אישה לבנו ליצחק ואז גם אומר לו מראש מה יקרה אם לא תרצה האישה ללכת אחריו –

"וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי  זֹאת  רַק  אֶת־בְּנִי   לא   תָשֵׁב   שָֽׁמָּה".

דבריו של אברהם אינם מובנים – מה התכוון שיקרה? לדעת רש"י (כ"ד, ח') העבד אליעזר יהיה נקי מהשבועה ויכול לקחת לו אישה מבנות ענר או אשכול וממרא. בהבנה פשוטה של דברי רש"י, אברהם אומר ללוט, שאם זה יהיה המצב, הוא ישוחרר מהשבועה ויותר לו לקחת ליצחק אישה אפילו מבנות הכנעני שהם בנות ענר וכו'.

ולכאורה, מה קרה?! מה פתאום אפשר לקחת אישה מבנות הכנעני? מה השתנה? אלא שהיות והמצב השתנה, צריך לשנות את ההחלטה העקרונית והחשובה.

הרמב"ן במקום מזדעק נגד פירושו זה של רש"י, שמשתמע, שאברהם נסוג בו מהחלטתו הקודמת ומרשה לקחת מבנות כנען וזה כמובן אינו מתקבל על דעתו, שאברהם כך ישנה את דעתו ועקרונותיו, וז"ל:

"…לא הרשה אותו [=אברהם לאליעזר] לקחת לו אישה מבנות כנען, אבל שיהיה הוא פטור, וה' הטוב בעיניו יעשה. ורש"י כתב וקח לו אישה מבנות ענר אשכול וממרא. ואם כנענים הם חלילה לו, ובאמת שהם מזרע כנען, שהכתוב אומר (לעיל יד יג) ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר. ובבראשית רבה (נט ח) אמרו אשר לא תיקח אישה וגו', הזהירו בבנות כנען ענר אשכול וממרא, כי עליהם אמר "אשר אנכי יושב בקרבו", כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני, כי עמים רבים היו, אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו וכל שכן על האחרים"

ויש להבין בשיטת הרמב"ן, מה פירוש המילים "וניקית משבועתי", שלכאורה הכוונה שיכול לעשות מה שרוצה ואפילו לקחת אישה מבנות הכנעני – ועל זה מסביר הרמב"ן:

"…אבל ו'נקית משבועתי', שיהיה הוא פטור, ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק, שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים".

ר' עובדיה מברטנורא מחזק את הבנת הרמב"ן ברש"י ומסביר במפורש, שאברהם סייג מראש את דבריו, הציב בפני אליעזר שני מצבים והיה אם לא יצליח לממש שבועה אחת, יהיה פטור מהשבועה האחרונה. ואלו הם דבריו:

"ונקית משבועתי זאת וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא. קשה, מנא לו שיתיר לו ליקח מבנות ענר אשכול וממרא? יש-לומר, שאברהם השביעו משני דברים: האחד, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, דהיינו כנעני דעלמא. והשני, אשר אנכי יושב בקרבו, דהיינו מבנות ענר אשכל וממרא. וסמוך ליה כתוב ונקית משבועתי זאת, דמשמע, דשבועה האחרונה דסמוכה למקרא זה דהיינו שלא יקח מבנות ענר אשכול וממרא כדמפרשנא".

אבל, האם כך חשב רש"י, שענר ואשכול וממרא היו כנענים, כפי שהניח הרמב"ן, ואז אברהם נסוג לכאורה מעמדתו ומתאים עצמו למציאות?

יתכן לכאורה לומר, שדעתו של רש"י היא כפי שכתבו בדעת זקנים מבעלי התוספות (פרק כ"ד ח'): "…'ונקית משבועתי זאת'. 'זאת' משמע מיעוט, לומר שמהשבועה 'כי אל ארצי ואל מולדתי תלך' תהי נקי, אבל מהשבועה 'לא תיקח אישה לבני לא תנקי' ולפי זה צ"ל, דענר אשכול וממרא לאו כנעניים היו".

ולפי זה, גם רש"י סובר, שאברהם נשאר בדעתו ולא ישנה אותו גם אם המצב ישתנה והיא לא תאבה לבוא ולהינשא ליצחק.

מצאנו אירוע נוסף שקרה ליעקב אבינו. כאשר האחים חזרו ממצרים וסיפרו לו, שהמנהיג המצרי דורש שיביאו את אחיהם הקטן בנימין, מגיב יעקב בשלילה מוחלטת – "וַיֹּאמֶר  לֹֽא־ יֵרֵד  בְּנִי  עִמָּכֶם  כִּֽי אָחִיו  מֵת וְהוּא  לְבַדּוֹ  נִשְׁאָר  וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר  תֵּֽלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם   אֶת  שֵׂיבָתִי   בְּיָגוֹן   שְׁאֽוֹלָה".

ואמנם, בתחילה האחים נשארו בבית כציווי האב, אולם לאחר זמן השתנה המצב והרעב השתלט על ביתו של יעקב. או-אז, יעקב פונה ביוזמתו לאחים בבקשה שירדו למצרים להביא אוכל, והאחים חוזרים ומסבירים לו, שאין אפשרות לחזור למצרים מבלי להביא את בנימין איתם – ואנו רואים שיעקב שינה את דעתו הנחרצת עקב הרעב. ואמנם, הוא שואל אותם, מדוע סיפרו שיש להם אח והם עונים שלא הייתה ברירה ואז מגיעה הנסיגה של יעקב –

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם  וַיֹּאמֶר  אֲלֵיהֶם  אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי  אֲחִיכֶם  אִתְּכֶֽם… כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּֽי  עַתָּה  שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָֽיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל  אֲבִיהֶם.. וְאֶת  אֲחִיכֶם  קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל  הָאִֽישׁ".

לאחרונה צפיתי בסרט חדש שיצא לאקרנים בימים אלו – "לעבור את הקיר" בבימויה של הבמאית החרדית רמה בורשטיין. הסרט מספר על בעלת-תשובה, שלצערה ביטלה אירוסין, אך החליטה בעקשנות, שעל אף העובדה שאין לה כרגע חתן, היא לא תבטל את אולם השמחות שהוזמן לחתונתה בנר האחרון של חנוכה, תמשיך להיפגש עם חתנים פוטנציאלים והקב"ה ידאג למצוא לה חתן עד לתאריך המיועד. לטובת אלו שלא צפו בסרט, לא אגלה את סופו, אך נציין מצד אחד את אמונתה התמימה של אותה בעלת-תשובה, ש"לא ראתה בעיניים" וגם אם ניצב לפניה קיר היא תעבור אותו ומאידך נעלה את הטענה, שאדם אינו פועל רק בגלל שהחליט שכך יהיה, אלא עליו להתחשב במציאות ולשנות החלטתו.

נגענו רק בקצה-קצהו של נושא מורכב זה ובבואנו לדון מה ראוי להמליץ בנושא זה, נראה שהגישה צריכה להיות משולבת ומתוך מחשבה ושום-שכל, שישנם דברים שראוי להתעקש עליהם, גם אם יש שינוי במצב ובתקופה ובעוד גורמים משתנים, אבל מאידך גיסא צריך לגלות לא פעם ולא פעמיים גמישות ומותר לשנות את הדעה, כי "רק סוסים לא משנים את דעתם". 

גם בחינוך הילדים, רצוי להציב גבולות עקרוניות ומותר לנו להתעקש ולעמוד על שלנו, אבל בכל דבר צריך שכל טוב וגישה נכונה. עלינו לדעת, שלעתים כשאנו עומדים על דעתנו ולא נענים לרצונם של הילדים לעשות עבורם כל מיני משימות, בסופו של דבר הם יודו לנו, שהיו צריכים להתאמץ. וכך אמר חכם גדול מעמנו, אלברט איינשטיין – "אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' – הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי". 

לסיכום, האם כדאי לאמץ לכאורה את המשפט, שהנחיל לעולם קצין אנגלי בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשם הוראס סמית, בה הוא טען  ש"העקביות היחידה בבני האדם היא חוסר עקביות…", או אולי 'נזרום' עם הביטוי ש"רק דגים מתים שוחים עם הזרם…" ועוד כיו"ב.

כמובן, שיש להבדיל בין נושאים שהם גופי תורה והלכה, שאין לנו רשות לשנות "ואין בית דין אחד יכול לבטל בית דין אחר, אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין" –  לבין עניינים שבשיקול הדעת ובהחלטות אישיות ולאומיות, שאין בהם דברים מפורשים כתובים ומוחלטים.

שנזכה בע"ה למצוא בבחירותינו ובהחלטותינו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

שבת שלום!